אני ואמא של בן זוגי (לא קוראת לה חמותי)

מאת :

25 במאי 2014 | 5 תגובות

אחרי שנולדה ביתי מערכת הציפיות מאימו של בן זוגי חטפה את הזעזוע שהיה צפוי והתרסקה.

מתוך אמהות ובנות, לכל אמא

 

אימא שלי נפטרה כשהייתי בת 25. היא הייתה בת 52.

היא נפטרה אחרי מחלה קשה.

יש שאומרים שאם בנאדם חולה אז יש זמן להיפרד ממנו.

זה נכון,

אבל זה לא מנחם בכלל.

 

המוות הזה, בגיל צעיר (שלה ושלי) יצר בדידות עמוקה, שלקח לי כמה שנים טובות להצליח להיבנות ממנה לחיים מלאים.

אימא שלי היתה עבורי המון. אימא, חברה, אוזן קשבת, גם יד קשה לפעמים.

אבל בעיקר חברת נפש מאוד קרובה.

 

כשהכרתי את אימא של בן זוגי, לפני 6 שנים, הדבר הראשון שהיא עשתה היה לתת לי נשיקה בלחי, ולהגיד לי – "את עושה את הבן שלי מאושר, מגיעה לך נשיקה".

אני, שעברתי סאגה לא פשוטה מול אימא קנאית ומניפולטיבית של החבר הראשון שלי, כשהייתי בת 17 (ובאמת אכלתי יופי של מרורים…), הייתי המומה ומופתעת לטובה מהחום, מקבלת הפנים הנעימה.

ועל בסיס זה, נבנתה אצלי מערכת ציפיות שלמה, שביני ובין אימא של בן זוגי תהיה מערכת יחסים חמה, אוהבת, שלא כל כלה וחמות זוכות לה.

אחרי שנולדה ביתי, מערכת הציפיות הזו חטפה את הזעזוע שהיה צפוי (ושאני לא ראיתי בזמן), והתרסקה.

אימו של בן זוגי (קשה לי לקרוא לה "חמותי", כי אני לא חווה "חום אמיתי") נתגלתה כאישה מאוד שקועה בעצמה, שיש לה המון ציפיות ודעות ברורות לגבי איך אני צריכה להיות אחרי לידה, והיה לה מאוד מוזר שאני זקוקה למנוחה, שלא נוח לי שנוחתים אצלי בבית בלי להודיע מראש, שבאים אלי עם אורחים נוספים שלא מודיעים עליהם.

היו לי ציפיות, ובזה, אני מודה, כאן זו טעות שלי. ציפיתי, קיוויתי, שהיא תמלא באיזשהו מקום את המקום של אימא שלי. וגם אם לא כזה מקום גדול, אז לפחות שתהיה תמיכה, אהבה, איכפתיות.

וממש לא.

היא עזרה מעט מאוד,

והבנתי שקשה לה, שכנראה היא לא בנויה לעזור.

אבל היה לי, ועדיין, קשה עם זה.

כי אני מרגישה שזה קשור בחוסר חיבה כלפיי.

ואני לא מבינה למה.

מה, הכל היה הצגה בהתחלה? כי תקופה מסוימת היה אחרת, לפחות בהרגשה שלי.

 

ועד היום, והבת שלי כבר בת שנתיים וחצי, עדיין קשה לי להשלים עם מה שיש.

ולא עוזר שאני אומרת לעצמי שהיא פשוט לא האישה שציפיתי וחשבתי שהיא. שבניתי תסריט בראש שלי, והמציאות פשוט שונה מהתסריט הזה.

לא עוזר כלום.

וכל כך הייתי שמחה פשוט להיות מסוגלת לסלוח לה,

לקבל אותה,

ולשחרר את הציפייה הזו, שהיא לא מסוגלת למלא.

ואני תוהה,

איך אצליח להיות במערכת יחסים נייטרלית ומנותקת, עם האישה שהיא האימא של הגבר שאני אוהבת יותר מכל,

עם האישה שהיא הסבתא של אהבת חיי, ילדתי.

 

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך באתר, להשתתף בדיונים בפייסבוק  ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

5 תגובות ל- “אני ואמא של בן זוגי (לא קוראת לה חמותי)”

  1. אמא אנונימית הגיב:

    וואו, עושה משהו מאוד חזק בלב לקרוא אותי בפומבי…
    מן משהו שנותן לגיטימציה מאוד חזקה לרגשות שלי כפי שהם, להיות ולקבל גושפנקה.
    🙂
    תודה לימור על המרחב הקסום שלך…

    • תודה 🙂
      נכון, יש בזה משהו מאוד חזק. אני לומדת שיש לפרסום, להוצאה של זה החוצה מהמרחב הפרטי, ערך עצום בתהליך האיש שאנחנו עוברות עם הדבר שאותו אנחנו כותבות. ברוכה הבאה גם לפלטפורמה הזאת 🙂

  2. אמא אנונימית הגיב:

    אני מבינה לליבך ושמחה ששחררת משהו מתוכך.
    אצלי זה היה מאוד דומה מלבד החלק של אובדן האם ב"ה.
    אחרי החתונה כבר הבנתי שהכל היה הצגה, כן זה קורה במודע או לא במודע ולא ברור לי למה…
    למדתי לאחרונה ואולי תוכלי להיעזר בכך שכל אחד מבני הזוג מגיע לקשר הזוגי עם האחריות לשמש צינור למשפחה שלו. זאת אומרת שאני אחראית לתקשר עם משפחתי ולתווך בין משפחתי לבין בן הזוג שלי וההיפך. אם זה עובד באופן ישיר והכל זורם ואוהב וחם אז מברוק. אבל בפועל זה לא ככה ותמיד יש חיכוכים.
    הטיפ הזה ממש משנה לי את ההסתכלות ומוריד ממני איזו חובה מוסרית להיות הכלה האכפתית והמעורבת.
    אצלנו אשתף אותך שהבעיה מגיעה ממקום אחר, בן הזוג שלי לא ממש מסוגל לדבר איתם ואז זה נופל עליי כי אני נדרשת "להגן על עצמי" ועכשיו כשיש ילדים בתמונה זה באמת רק יוצר יותר חיכוכים ומחלוקות.
    חמות-כלה קשר כל כך בלתי אפשרי וטעון….
    אני מאמינה שאם תיישמי את הטיפ הזה אולי זה יקל עלייך במעט אפילו שזה יחזק את ההבנה שהיא לא תוכל לעולם למלא את המקום של אמך עם כל הקושי והצער והציפיות שהתנפצו…היא אמא של בן הזוג שלך וסבתא של ילדתך.

  3. אמא אחרת הגיב:

    הסיפור שלך מאוד נגע לליבי.
    אני רחוקה מאמא שלי (במובן הפיזי) וגם אצלי היה רצון למצוא אצל אמא של בן זוגי חום וקבלה ותמיכה ואהבה שבדרך כלל מקבלים מאמא ולא מחמות. חמותי לא ידעה וכנראה לא הייתה מוכנה לזה. אחרי הלידה בכיתי על חוסר ההבנה ועל היחס הלא מכבד ועל הבדידות והריקנות שנוצרו. זה מצב מאוד קשה ובטח לאמא טריה….
    מה שקרה אצלנו שהקונפליקט התפוצץ (כשנתיים וחצי אחרי לידת ילדי)והרבה דברים היו צריכים לצאת מהלב ומהפה, וזה שיחרר משהו… אני לא יודעת האם זאת הדרך הנכונה ולא מאחלת לך שכך זה יקרה גם אצלך, אבל אצלי זה עזר….
    שולחת לך חיבוק!

  4. אימא אנונימית הגיב:

    תודה רבה אימהות יקרות

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

'חופשת הלידה' היא אכן לא חופשה כלל..

מאת : אוסי הורביץ

19 ביולי 20135 תגובות

מתוך קוראות לשינוי

אני מברכת את הצעתך שהיא אכן מאפשרת לנשים לחוש נוח יותר ביציאה לתקופת הלידה ולא ברגשי אשם כלפי מקום העבודה. (ורגשי אשם כלפי הנולד שעוזבים אותו כשהוא עדיין בחיתוליו). הצעתך מאפשרת לחברה לראות את התקופה הזו בדיוק כמו שהיא עבודה לא פשוטה ובעיקר התאוששות נפשית ופיזית עבור הנשים.

שימוש נכון ומדויק בשפה, יעשה הבדל גדול עבור הנשים שיוצאות ללדת את ילדיהן ונתקלות במערכת העבודה או במערכות הממשלתיות, הבדל בתחושות, ברגשות ובהתנהגות החברה בכלל אל זמן ההורות הרגיש הזה.

אחרי הכל זמן ההורות הראשונית הזה אינו נעשה בבתי קפה לרוב אלא בעבודה קשה בבית.

מהי תאומות? הצד שלהם והצד שלי

מאת : מיכל איתם עמרני

13 בספטמבר 20118 תגובות

מתוך אמהות לתאומים, לכל אמא

תאומות – היא השוואה בלתי פוסקת. לא, לא של ההורים. שלנו. אחד מול השני, כל הזמן. השוואה שיוצרת לפעמים תחרות ולפעמים ויתור מראש. אם הוא כל כך טוב בזה, אני אפילו לא מנסה.

תאומות – היא חברות לעד, לטוב ולרע, אין שחרורים. אין התנתקות (גם אם לא נמצאים ביחד) .

איזה פחד! אני בהריון עם ילד שני! איך עושים את זה?

מאת : רעות שלומי רסלר

13 בספטמבר 201110 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

טוב, יש לי הפוגה קלה מהאסלה אז אני אשב לכתוב.

זה בוער בי לכתוב על ההריון הזה, אני כבר בשבוע 12 אז מותר לי על פי כל חוקי העין הרע והנורמות החברתיות- לא?

בכלל, אני לא מבינה למה כל כך חשוב לשמור את ההריון בסוד ואיך עושים את זה בכלל כשכל היום סובלים מבחילות, לא מפסיקים לאכול ולהקיא. פשוט אין לי את האנרגיות הדרושות על מנת להסתיר את ההריון, אני מעדיפה להוציא את זה מהארון כדי להרגיש נוח להתלונן ולהיאנח בכל פעם שאני מרגישה צורך.