לא מסוגלת לחשוב על להביא עוד ילד
אמהוּת,  להביא עוד ילד?

אני לא מסוגלת לחשוב על להביא עוד ילד

 

אמא אנונימית הפנתה אלינו שאלה חשובה מאוד:
"האם את מכירה עוד אימהות שלאחר הלידה של הילד הראשון פשוט מרגישות שהן לא מסוגלות להביא עוד ילד?
אני אוהבת את הילדה שלי בלי סוף, רציתי פעם 3 ילדים, ואז חוויתי את המקום של אחרי הלידה, ואני מרגישה שאני לא מסוגלת לחוות אותו שוב. גם לא עוד הריון. הלידה, להבדיל, היתה מדהימה, ואני מוכנה גם עוד 10 פעמים לחוות לידה כזו. אבל הלפני, ובעיקר ה"אחרי", פשוט לא אנושיים בעיניי.
מה עושים?"

התגובות של הנשים נמצאות למטה (תגללי), וגם את מוזמנת לכתוב את עצמך. 

 

לפרטים על ליווי רגשי להתלבטות עם להביא ילד נוסף

 

גגם את מוזמנת לפייסבוק 

ליווי רגשי בהריון ואחרי לידה – להכניס נשימה אל תוך הדחיסות

מיליוני נשים עוברות בכל יום את תקופת ההיריון ואחרי לידה, אך אין אישה שלא מרגישה כיצד החיים שלה משתנים ללא היכר. בשינוי של ההורות יש משהו מבורך, שמתקרב לתחושת הנס או הבריאה, אך השינוי הזה מביא איתו גם אתגרים פיסיים ורגשיים, המפגישים עם תחושות לא צפויות או לא נעימות.

ליווי רגשי בהריון ואחרי לידה הוא הדרך להכניס נשימה, הקלה, ביטחון בהורות, ולהפחית שיפוטיות, ביקורת, הלקאה עצמית ונוקשות. תהליך הליווי עוזר לנשים לפתח חמלה עצמית, יכולת קבלה של המציאות ומודעות למחשבות ודפוסים שלא בעדן. הוא מסייע לרכך ולהיטיב עם החוויה ההורית ולהכניס הקלה, חיבור ומשמעות.

רוצה לשמוע עוד על תהליך הליווי? כל הפרטים נמצאים כאן. 

אשמח ללוות אותך,

לימור, יוצרת האתר.

24 Comments

  • שירה

    כמה שאני מבינה אותך. אחרי הילד הראשון לא הבנתי איך אנשים עושים עוד ילדים. אמנם היה לי ברור שאני לא רוצה בן יחיד אבל לא ראיתי את עצמי עוברת שוב את החודשים ואפילו השנים הראשונות. הקושי הוא עצום. עם הזמן חזר הרצון לעוד ילד למרות שהזכרון של ההתחלה לא פג.
    עכשיו אני כמעט שלוש שנים אחרי לידת האחות ומבחינתי לא יהיו עוד ילדים בעיקר בגלל הקושי של ההתחלה. מספיקים לי שניים ואני לא מסוגלת שוב לעבור את זה.
    לא יודעת בת כמה הילדה שלך אבל קחי את הזמן. אל תזדרזי. מן הסתם גם ככל שהמרווח בין הילדים יהיה גדול יותר כך יהיה קל יותר. כמו כן היי מוכנה לקושי והכיני את סביבתך. גייסי עזרה כבר מההתחלה וותרי על עקרונות שונים שאולי הקשו על הגידול של הבכורה.
    שיהיה בהצלחה

    • איילת הלל

      שירה מסכימה עם כל מילה שכתבת, אחרי הלידה הראשונה אני זוכרת את הימים או יותר נכון הלילות שעמדתי עם הבת שלי על הידיים, מנסה להרדים וחושבת לעצמי- איך אנשים עושים את זה לעצמם? איך יכול להיות שאחרי שמישהו עובר דבר כזה פעם אחת הוא עושה זאת שוב?
      לא האמנתי שאהיה מסוגלת לכך וילדתי פעם ראשונה בגיל 35.5 והשעון תיקתק,
      הבאתי את השני בהפרש של 1.11 והיה מאוד קשה, כך שמבחינתי שניים זה המקסימום- למרות שתמיד יש הערות מעצבנות על כך שאצטער על זה.
      הייתי רוצה דרך אגב "בפנטזיה שלי" שלשה, אבל פשוט לא מסוגלת לעבור שוב את התקופה הראשונה. היום אני מאוד נהנית מהם ומהקרבה שלהם בגיל (בת כמעט 7 והבן קרוב ל- 5) אבל הבסטה סגורה 🙂

      • גלי

        איילת, גם לי יש בת ובן . אחרי שתי גרידות בניסיון להביא ילד שלישי ומתחילה לחשוב ולהבין שאולי די? איך מגיעים להחלטה שהבסטה סגורה???

  • רחל

    בהחלט מובן, אחרי הקושי של ההתחלה כמעט בלתי נתפס לעבור את זה שוב. אני קיבלתי החלטה רציונלית לגמרי לגבי הילד השני, כלומר החלטתי להביא אותו בגלל שחשבתי שזה נכון מבחינת הגיל שלי, הגיל של הילד הבכור, המערך המשפחתי וכו'. בדיעבד – לא מצטערת בכלל ושמחה שלמרות הקושי החלטתי לעשות זאת. ועוד מסקנות שלי: שניים יותר כיף מאחד. הקשיים שמתעוררים בילד השני בכלל לא דומים לקשיים שמלווים את הראשון. יותר מזה: דברים שהיו הכי קשים בראשון הם חסרי משמעות בילד השני.

    • אמא אנונימית

      תודה רבה רחל,
      אני ממש מקווה שאגיע למקום שעליו את כותבת 🙂

      • רחל

        חשבתי על כך שהניסוח שלי לא היה ברור מספיק, מה שהתכוונתי הוא: ההחלטה שלי להביא ילד שני הגיעה ממקום הגיוני ולא ממקום רגשי. רגשית הרגשתי ממש לא מוכנה, אך כשהסתכלתי על המצב שלי בצורה נייטרלית, ותוך ידיעה ברורה שאני רוצה יותר מילד אחד, המסקנה שלי הייתה שהדבר ה"נכון" יהיה להביא ילד נוסף באותה נקודת זמן. פחדתי, הרגשתי לא מוכנה, וההריון היה קשה נפשית ומדכא. אך כאמור בדיעבד זו הייתה החלטה נכונה, ואחרי הלידה הדברים פשוט הסתדרו. אני לא מנסה לומר שזו הדרך הנכונה, רק להגיד שההרגשה שלך נשמעת לי מאד נורמלית ומוכרת, ולספר על תהליך דומה שאני עברתי.

  • יעל

    שלום אמא יקרה
    אני חושבת שמה שאת מרגישה,מרגישים בעיקר אחרי לידה ראשונה.תלוי גם כמה תמיכה יש מסביבך,וכמה את עצמך נותנת לאחרים מקום באמהות שלך,על מנת שתוכלי לנוח.מאחלת לך כל טוב,ובהצלחה בכל דרך שתבחרי.:-)

    • אמא אנונימית

      תודה רבה יעל 🙂
      היתה לי עזרה מההתחלה (לא מהמשפחה, אלא מטפלת)
      זה הרגיש לי לא מספיק.
      לילד נוסף, אנחנו נצטרך להתארגן ממש אחרת כדי שהמעבר הזה יהיה יותר שפוי.
      מה שהיה לי מאוד קשה הוא הטלטלות העצומות של אחרי הלידה.

  • לימור לוי אוסמי

    היי אישה יקרה, תודה רבה על השאלה הנפלאה שלדעתי לא מספיק מדוברת.
    לשאלתך, כן, אני מכירה. קודם כל את עצמי ואחר כך גם נשים רבות אחרות. מבחינתי הפערים שקיימים בין הילדים היום והמובן מאליו של להביא עוד ילד הוא ממש לא ברור בעיניי.
    אני הייתי שם למשך תקופה ארוכה. בשלב מסוים, בערך שלוש שנים אחרי הלידה, כשממש לא הייתי בכיוון של ילד נוסף רציתי לבדוק עם עצמי לעומק האם אני לא רוצה ילד נוסף (הרגשתי שזה בסדר ולגיטימי לגמרי להיות רק עם ילד אחד אם זה מה שמתאים לי) או האם אני רוצה ילד נוסף, אבל מאוד מפחדת מההשלכות של ההחלטה הזאת עליי ועל הזוגיות שלי.
    הבירור לא נעשה לבד, אלא עם קרן גדסי (אצלה למדתי השנה את התרפיה מוכוונת לידה http://birtherapy.co.il/ ׂׂׂׂ
    וממש התמסרתי ללהבין את עצמי. זה היה אחד התהליכים המשמעותיים שעברתי בחיים. בעקבות התהליך הזה גם נולד האתר
    למדתי את עצמי, את הביקורת העצמית האינסופית שהיתה בי כלפי עצמי, את הפרדיגמות שנשאתי עימי, נתתי המון מקום לקושי שהרגשתי אחרי הלידה ומה הייתי רוצה שיקרה אם אביא עוד ילד. נתתי לעצמי את האפשרות להיות רק עם ילד אחד ולהרגיש עם זה ממש בטוב. כתבתי על זה כאן
    http://www.medabrotimahut.co.il/…/%D7%AA%D7%91%D7%99…/

    רק לאחר שהזוגיות הגיעה למקום טוב, אני הגעתי למקום טוב, המצב הכלכלי איפשר לי להשיג עזרה לאחרי הלידה ועוד כמה תנאים שהיו חשובים לי, ולאחר שכבר דיגדג לי מאוד, החלטתי להיכנס להריון. אייל היה בן 6 כשנכנסתי להריון.
    אני מאמינה בלקבל את ההחלטות האלה מתוך מקום אוהב כלפי עצמנו, מתוך מקום שיודע שמה שטוב לנו ולאו דווקא מה שמקובל הוא מה שנכון לנו, אני בעד לאתגר נורמות חברתיות ובעד לדאוג לעצמנו המון.
    הקול הזה שתוהה איך זה אפשרי הוא קול נהדר. הוא קול שמבטא את הדאגה שלך לעצמך, לבריאותך הנפשית והפיסית, הקול שבתוכך שמבקש עבורך חיים טובים ומספקים ונפלאים ולא חיים ש'שורדים בהם'. אני אוהבת את הקול הזה מאוד! המשיכי להשמיע אותו, ללמוד אותו, לחבק אותו, לעבוד איתו, ועם הזמן תרגישי את המקום שמדויק לך.
    אם יש עוד שאלות, בשמחה.

  • אמא ה'

    אנונימית יקרה, מזדהה עד כדי כאב. במקרה שלי בגלל הגיל זה אומר שתהיה לי רק ילדה אחת כי אני באמת לא מסוגלת לעבור את זה עוד פעם ובן הזוג שלי בכלל לא מוכן לשמוע על זה אז אין לי מערכת תמיכה. מאמינה שאם הוא היה מאוד רוצה ותומך הייתי אולי עושה מאמץ כי מייסר אותי לחשוב שלא יהיו לה אח/אחות ובתוך כל הכאוס הזה חושבת על ההריון הנוראי שהיה לי והדכאון אחרי לידה ולא ואומרת לעצמי שאולי בעצם נוח לי להיתלות בחוסר הרצון שלו..בקיצור, לא פשוט :)…אם הזמן מאפשר לך תחכי!! עד שתרגישי מבושלת להחלטה מתוך זה שיהיה לך כח/תמיכה/חכמה שבדיעבד ועוד..ומה שלא תחליטי תעשי זאת בידיעה שאת האמא הכי טובה שיש עבור הילד שלך גם אם תחליטי שלא עוד פעם..כי הכי חשוב שתהיה לו אמא שפויה!!

    • אמא אנונימית

      תודה רבה אימא יקרה.
      אכן, זה כל כך לא פשוט…
      הזמן מאפשר לי לחכות באופן זמני 🙂 אני אוטוטו בת 40…

  • ריבי

    מה בעצם את שואלת אותנו?
    האם זה בסדר? האם זה יעבור? האם להרפות או ללחוץ? האם זה נורמטיבי?

    לי יש ילדה אחת ולעולם לא יהיו לה אחים. זהו. אין שום התלבטות. לפני שנים חשבתי על שני ילדים. אז חשבתי.
    לפני כמה שנים הסביבה לחצה על ילד נוסף. אז לחצה.

    • אמא אנונימית

      אני שואלת מה עובר על אימהות אחרות באותו נושא.
      תודה על התגובה, שמחה בשבילך שמצאת את דרכך.

  • אמא אנונימית

    (אמא אנוניית שלחה אליי ומעלה בשמה, לימור)
    הרגשתי ככה בדיוק. בדיוק. הלפני היה סיוט, הלידה הייתה לא משהו והאחרי… טוב, כולן יודעות איך זה. לא נלחמתי ברגש הזה ולא ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא בסדר.וזהו. לא הרגשתי שחסר או יחסר לי משהו. בסופו של דבר ,פשוט הגיעה תקופה אחרת ורציתי עוד אחד וכשהבנתי שבמשך שנה אני רוצה עוד אחד אז הלכנו על זה. הגדול גדול בארבע שנים בדיוק מהקטן.
    אין שום דבר קדוש במספר מסוים של ילדים ולא משנה מה יגידו מסביב. יש התמודדויות מורכבות לילד יחיד ולילד בין שלושה אחים וגם לילד בין שמונה אחים. את מחליטה מה טוב ומה מתאים לך.

  • אמא יחסית טרייה

    הגעתי לפוסט הזה במקרה, בזמן שיטוט באינטרנט בחיפוש אחר פורום לאמהות חדשות שניתן להצטרף אליו (עד כה בלי הצלחה), ואני שמחה שקראתי את זה.
    כמו שכבר נאמר פה ברוב התגובות, גם אני מבינה אותך לחלוטין וגם לי יש מחשבות רבות על כך.

    לקח לי המון זמן לשכנע את עצמי שהגיע הזמן להיכנס להריון. קבענו מספר מועדים עם בעלי (התומך והמדהים) שתמיד דחיתי ברגע האמת. לא מחוסר בגרות כפי שאולי ניתן להניח, אלא ממפוקחות יתר. ילד, מדהים ככל שיהיה, משנה לחלוטין את החיים המוכרים, מבטל את העצמאות ואת השליטה (היחסית) על החיים, וזה עוד לפני שלקחתי בחשבון את השיקולים הכלכליים, התעסוקתיים ואת העובדה שבימינו קשה מאוד לגדל ילד וכל פירוט נוסף מיותר. ככה לפחות אני רואה את הדברים. כמובן שהסביבה הקרובה לא הפסיקה (עד היום) לשפוט אותי על הגישה הזו.
    למרות כל החששות, לפני כשנה נולד לנו ילד חמוד, רגוע ומקסים (ההיפך הגמור ממה שהייתי בטוחה שיהיה), לאחר הריון קליל ולידה מזעזעת. החודשים הראשונים היו מאוד קשים לי, לא בגללו אלא בגלל הכל חוץ ממנו. היה קשה לי לוותר על הספורט, לא לקום בבוקר לעבודה שאני אוהבת ובאופן כללי "לראות את העולם ממשיך בלעדיי" איך שניסחתי זאת לעצמי. התינוק היה מדהים, אך לקח לי המון זמן להיקשר אליו. ההנקה לא זרמה וויתרתי עליה די מהר, עוד דבר שכמובן גרר תגובות וביקורת מכך הכיוונים ולא תרם למצבי הכללי.
    הייתי בוכה כל יום כשהייתי לבד (כי אני מעדיפה לשמור את הרגשות לעצמי) והייתי רוב הזמן לבד (בכל זאת, מישהו צריך לעבוד), מנסה למצוא ללא הצלחה פעילויות חברתיות שיתאימו ללוח זמנים החדש שלי.
    באותה תקופה רוב החברות הקרובות שלי עברו לגור ולעבוד לאזורים אחרים בארץ והחברות הפחות קרובות שלי היו עדיין בלי ילדים (ורחוקות תודעתית שנות אור מלהביא ילד), כך שלאט לאט הרגשתי שאין לי יותר חברות. כמובן שהמצב הזה לא היה קרוב למציאות, אבל חוסר קרבה פיזית לחברות נפש שעד לא מזמן נהגנו לבלות מספר ימים בשבוע יחד בנוסף לדכדוך שלאחר הלידה עשה את שלו.
    אחרי 3 חודשים חזרתי לעבודה, אני משתדלת לשמור על כושר לפחות אחת לשבוע, מקפידה על בילוי עם בעלי ללא הילד, יצרתי כמה קשרים חברתיים חדשים, אבל משהו עדיין חסר בשביל להכריז שחזרתי לשגרה.
    אולי כי עדיין מתגעגעת מידי לתקופה שלפני הלידה, אולי כי עדיין נזכרת בחלחלה בחווית הלידה, אולי כי הדכדוך וגלי ההורמונים עדיין באים לבקר כל כמה שבועות ואולי פשוט כי אני מרגישה בודדה למרות התוספת המדהימה, ולא יודעת איך להתמודד עם רגשות האשם.
    אני לא רוצה שהילד שלי ישאר ללא אחים ולאור זאת סביר להניח שנעשה עוד ילד בהמשך, אך כיום אני פשוט לא מסוגלת לחשוב על זה. לא מוכנה עדיין לעבור את כל זה שוב, להתאושש שוב נפשית ופיזית, לחוות שוב את הצירים, להסתכל במראה ולראות מישהי אחרת עם עודף משקל משמעותי וסימני מתיחה דוחים, לבכות שעות ולהרגיש נורא לגבי זה.
    בלי כל קשר לזה, כשאני רואה את חברותיי להן שני ילדים ומעלה, זה עושה לי חשק אדיר לקשור את החצוצרות ולוותר לאלתר על הרעיון של ילד נוסף (רק כדי להבהיר את עצמי: אם ניתן היה לאגד את ילדיהן יחד, ללא ספק היו קוראים לזה ארגון הפשע הצעיר בעולם).
    אבל בעיקר מפריעה לי הבדידות החברתית. עם ילד נוסף המצב כנראה רק יחמיר.

    מצטערת על התגובה הארוכה הזו. הרגשתי צורך לפרוק את מה שעל ליבי, לאחר קריאת הפוסט.

    • לימור לוי אוסמי

      ברוכה הבאה אלינו 🙂
      כאן, תגובות ארוכות זה דבר מבורך.
      מזמינה אותך להירשם לרשימת התפוצה של האתר, להיות חברה בדף הפייסבוק https://www.facebook.com/imahut?fref=nf וגם לכתוב את עצמך לאתר.

      שנה אחרי לידה הוא עדיין לא זמן שדברים אמורים 'להסתדר' או 'לחזור לעצמם', זה לוקח זמן, הרי כל החיים השתנו.
      לימור (יוצרת האתר)

  • אנונימא

    אמא יחסית טריה יקרה,
    רק כעת ראיתי וקראתי את תגובתך, כמעט שנה עברה מאז…
    מה שלומך היום?

    תודה על השיתוף שלך, מאוד מתחברת. חוויתי דברים מאוד דומים.

    אגב, עדיין אין לנו עוד ילד…
    ההבדל, משנה שעברה להיום, הוא שאני מרגישה שאני רוצה עוד ילד,
    אבל לא רוצה לעבור את ההריון ואת השנתיים הראשונות… (לא יודעת עד כמה זה עניין של רצון, או יותר עניין של מסוגלות נפשית-רגשית).
    לאן זה יוביל? אינני יודעת…
    זה אחד התהליכים היותר ארוכים, מעניינים, לא פשוטים, מצד אחד מתישים, ומצד שני מעצימים – שעברתי בחיי.

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר.

× איך אני יכולה לעזור לך?