אני לא מסוגלת לחשוב על להביא עוד ילד

מאת : אמא אנונימית

27 במאי 2014 | 24 תגובות

מתוך להביא עוד ילד?, לכל אמא

 

אמא אנונימית הפנתה אליי, אליכן, שאלה חשובה מאוד:
"האם את מכירה עוד אימהות שלאחר הלידה של הילד הראשון פשוט מרגישות שהן לא מסוגלות להביא עוד ילד?
אני אוהבת את הילדה שלי בלי סוף, רציתי פעם 3 ילדים, ואז חוויתי את המקום של אחרי הלידה, ואני מרגישה שאני לא מסוגלת לחוות אותו שוב. גם לא עוד הריון. הלידה, להבדיל, היתה מדהימה, ואני מוכנה גם עוד 10 פעמים לחוות לידה כזו. אבל הלפני, ובעיקר ה"אחרי", פשוט לא אנושיים בעיניי.
מה עושים?"

 

אפשר להגיב באופן בתחתית הדף (גם באופן אנונימי/שם בדוי)

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך באתר, להשתתף בדיונים בפייסבוק  ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

24 תגובות ל- “אני לא מסוגלת לחשוב על להביא עוד ילד”

  1. שירה הגיב:

    כמה שאני מבינה אותך. אחרי הילד הראשון לא הבנתי איך אנשים עושים עוד ילדים. אמנם היה לי ברור שאני לא רוצה בן יחיד אבל לא ראיתי את עצמי עוברת שוב את החודשים ואפילו השנים הראשונות. הקושי הוא עצום. עם הזמן חזר הרצון לעוד ילד למרות שהזכרון של ההתחלה לא פג.
    עכשיו אני כמעט שלוש שנים אחרי לידת האחות ומבחינתי לא יהיו עוד ילדים בעיקר בגלל הקושי של ההתחלה. מספיקים לי שניים ואני לא מסוגלת שוב לעבור את זה.
    לא יודעת בת כמה הילדה שלך אבל קחי את הזמן. אל תזדרזי. מן הסתם גם ככל שהמרווח בין הילדים יהיה גדול יותר כך יהיה קל יותר. כמו כן היי מוכנה לקושי והכיני את סביבתך. גייסי עזרה כבר מההתחלה וותרי על עקרונות שונים שאולי הקשו על הגידול של הבכורה.
    שיהיה בהצלחה

    • איילת הלל הגיב:

      שירה מסכימה עם כל מילה שכתבת, אחרי הלידה הראשונה אני זוכרת את הימים או יותר נכון הלילות שעמדתי עם הבת שלי על הידיים, מנסה להרדים וחושבת לעצמי- איך אנשים עושים את זה לעצמם? איך יכול להיות שאחרי שמישהו עובר דבר כזה פעם אחת הוא עושה זאת שוב?
      לא האמנתי שאהיה מסוגלת לכך וילדתי פעם ראשונה בגיל 35.5 והשעון תיקתק,
      הבאתי את השני בהפרש של 1.11 והיה מאוד קשה, כך שמבחינתי שניים זה המקסימום- למרות שתמיד יש הערות מעצבנות על כך שאצטער על זה.
      הייתי רוצה דרך אגב "בפנטזיה שלי" שלשה, אבל פשוט לא מסוגלת לעבור שוב את התקופה הראשונה. היום אני מאוד נהנית מהם ומהקרבה שלהם בגיל (בת כמעט 7 והבן קרוב ל- 5) אבל הבסטה סגורה 🙂

      • גלי הגיב:

        איילת, גם לי יש בת ובן . אחרי שתי גרידות בניסיון להביא ילד שלישי ומתחילה לחשוב ולהבין שאולי די? איך מגיעים להחלטה שהבסטה סגורה???

  2. אמא אנונימית הגיב:

    תודה רבה שירה!!
    מאוד עזר לי לקרוא את תגובתך

  3. רחל הגיב:

    בהחלט מובן, אחרי הקושי של ההתחלה כמעט בלתי נתפס לעבור את זה שוב. אני קיבלתי החלטה רציונלית לגמרי לגבי הילד השני, כלומר החלטתי להביא אותו בגלל שחשבתי שזה נכון מבחינת הגיל שלי, הגיל של הילד הבכור, המערך המשפחתי וכו'. בדיעבד – לא מצטערת בכלל ושמחה שלמרות הקושי החלטתי לעשות זאת. ועוד מסקנות שלי: שניים יותר כיף מאחד. הקשיים שמתעוררים בילד השני בכלל לא דומים לקשיים שמלווים את הראשון. יותר מזה: דברים שהיו הכי קשים בראשון הם חסרי משמעות בילד השני.

    • אמא אנונימית הגיב:

      תודה רבה רחל,
      אני ממש מקווה שאגיע למקום שעליו את כותבת 🙂

      • רחל הגיב:

        חשבתי על כך שהניסוח שלי לא היה ברור מספיק, מה שהתכוונתי הוא: ההחלטה שלי להביא ילד שני הגיעה ממקום הגיוני ולא ממקום רגשי. רגשית הרגשתי ממש לא מוכנה, אך כשהסתכלתי על המצב שלי בצורה נייטרלית, ותוך ידיעה ברורה שאני רוצה יותר מילד אחד, המסקנה שלי הייתה שהדבר ה"נכון" יהיה להביא ילד נוסף באותה נקודת זמן. פחדתי, הרגשתי לא מוכנה, וההריון היה קשה נפשית ומדכא. אך כאמור בדיעבד זו הייתה החלטה נכונה, ואחרי הלידה הדברים פשוט הסתדרו. אני לא מנסה לומר שזו הדרך הנכונה, רק להגיד שההרגשה שלך נשמעת לי מאד נורמלית ומוכרת, ולספר על תהליך דומה שאני עברתי.

  4. יעל הגיב:

    שלום אמא יקרה
    אני חושבת שמה שאת מרגישה,מרגישים בעיקר אחרי לידה ראשונה.תלוי גם כמה תמיכה יש מסביבך,וכמה את עצמך נותנת לאחרים מקום באמהות שלך,על מנת שתוכלי לנוח.מאחלת לך כל טוב,ובהצלחה בכל דרך שתבחרי.:-)

    • אמא אנונימית הגיב:

      תודה רבה יעל 🙂
      היתה לי עזרה מההתחלה (לא מהמשפחה, אלא מטפלת)
      זה הרגיש לי לא מספיק.
      לילד נוסף, אנחנו נצטרך להתארגן ממש אחרת כדי שהמעבר הזה יהיה יותר שפוי.
      מה שהיה לי מאוד קשה הוא הטלטלות העצומות של אחרי הלידה.

  5. היי אישה יקרה, תודה רבה על השאלה הנפלאה שלדעתי לא מספיק מדוברת.
    לשאלתך, כן, אני מכירה. קודם כל את עצמי ואחר כך גם נשים רבות אחרות. מבחינתי הפערים שקיימים בין הילדים היום והמובן מאליו של להביא עוד ילד הוא ממש לא ברור בעיניי.
    אני הייתי שם למשך תקופה ארוכה. בשלב מסוים, בערך שלוש שנים אחרי הלידה, כשממש לא הייתי בכיוון של ילד נוסף רציתי לבדוק עם עצמי לעומק האם אני לא רוצה ילד נוסף (הרגשתי שזה בסדר ולגיטימי לגמרי להיות רק עם ילד אחד אם זה מה שמתאים לי) או האם אני רוצה ילד נוסף, אבל מאוד מפחדת מההשלכות של ההחלטה הזאת עליי ועל הזוגיות שלי.
    הבירור לא נעשה לבד, אלא עם קרן גדסי (אצלה למדתי השנה את התרפיה מוכוונת לידה http://birtherapy.co.il/ ׂׂׂׂ
    וממש התמסרתי ללהבין את עצמי. זה היה אחד התהליכים המשמעותיים שעברתי בחיים. בעקבות התהליך הזה גם נולד האתר
    למדתי את עצמי, את הביקורת העצמית האינסופית שהיתה בי כלפי עצמי, את הפרדיגמות שנשאתי עימי, נתתי המון מקום לקושי שהרגשתי אחרי הלידה ומה הייתי רוצה שיקרה אם אביא עוד ילד. נתתי לעצמי את האפשרות להיות רק עם ילד אחד ולהרגיש עם זה ממש בטוב. כתבתי על זה כאן
    http://www.medabrotimahut.co.il/…/%D7%AA%D7%91%D7%99…/

    רק לאחר שהזוגיות הגיעה למקום טוב, אני הגעתי למקום טוב, המצב הכלכלי איפשר לי להשיג עזרה לאחרי הלידה ועוד כמה תנאים שהיו חשובים לי, ולאחר שכבר דיגדג לי מאוד, החלטתי להיכנס להריון. אייל היה בן 6 כשנכנסתי להריון.
    אני מאמינה בלקבל את ההחלטות האלה מתוך מקום אוהב כלפי עצמנו, מתוך מקום שיודע שמה שטוב לנו ולאו דווקא מה שמקובל הוא מה שנכון לנו, אני בעד לאתגר נורמות חברתיות ובעד לדאוג לעצמנו המון.
    הקול הזה שתוהה איך זה אפשרי הוא קול נהדר. הוא קול שמבטא את הדאגה שלך לעצמך, לבריאותך הנפשית והפיסית, הקול שבתוכך שמבקש עבורך חיים טובים ומספקים ונפלאים ולא חיים ש'שורדים בהם'. אני אוהבת את הקול הזה מאוד! המשיכי להשמיע אותו, ללמוד אותו, לחבק אותו, לעבוד איתו, ועם הזמן תרגישי את המקום שמדויק לך.
    אם יש עוד שאלות, בשמחה.

  6. אמא ה' הגיב:

    אנונימית יקרה, מזדהה עד כדי כאב. במקרה שלי בגלל הגיל זה אומר שתהיה לי רק ילדה אחת כי אני באמת לא מסוגלת לעבור את זה עוד פעם ובן הזוג שלי בכלל לא מוכן לשמוע על זה אז אין לי מערכת תמיכה. מאמינה שאם הוא היה מאוד רוצה ותומך הייתי אולי עושה מאמץ כי מייסר אותי לחשוב שלא יהיו לה אח/אחות ובתוך כל הכאוס הזה חושבת על ההריון הנוראי שהיה לי והדכאון אחרי לידה ולא ואומרת לעצמי שאולי בעצם נוח לי להיתלות בחוסר הרצון שלו..בקיצור, לא פשוט :)…אם הזמן מאפשר לך תחכי!! עד שתרגישי מבושלת להחלטה מתוך זה שיהיה לך כח/תמיכה/חכמה שבדיעבד ועוד..ומה שלא תחליטי תעשי זאת בידיעה שאת האמא הכי טובה שיש עבור הילד שלך גם אם תחליטי שלא עוד פעם..כי הכי חשוב שתהיה לו אמא שפויה!!

    • אמא אנונימית הגיב:

      תודה רבה אימא יקרה.
      אכן, זה כל כך לא פשוט…
      הזמן מאפשר לי לחכות באופן זמני 🙂 אני אוטוטו בת 40…

  7. ריבי הגיב:

    מה בעצם את שואלת אותנו?
    האם זה בסדר? האם זה יעבור? האם להרפות או ללחוץ? האם זה נורמטיבי?

    לי יש ילדה אחת ולעולם לא יהיו לה אחים. זהו. אין שום התלבטות. לפני שנים חשבתי על שני ילדים. אז חשבתי.
    לפני כמה שנים הסביבה לחצה על ילד נוסף. אז לחצה.

    • אמא אנונימית הגיב:

      אני שואלת מה עובר על אימהות אחרות באותו נושא.
      תודה על התגובה, שמחה בשבילך שמצאת את דרכך.

  8. (אמא אנוניית שלחה אליי ומעלה בשמה, לימור)
    הרגשתי ככה בדיוק. בדיוק. הלפני היה סיוט, הלידה הייתה לא משהו והאחרי… טוב, כולן יודעות איך זה. לא נלחמתי ברגש הזה ולא ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא בסדר.וזהו. לא הרגשתי שחסר או יחסר לי משהו. בסופו של דבר ,פשוט הגיעה תקופה אחרת ורציתי עוד אחד וכשהבנתי שבמשך שנה אני רוצה עוד אחד אז הלכנו על זה. הגדול גדול בארבע שנים בדיוק מהקטן.
    אין שום דבר קדוש במספר מסוים של ילדים ולא משנה מה יגידו מסביב. יש התמודדויות מורכבות לילד יחיד ולילד בין שלושה אחים וגם לילד בין שמונה אחים. את מחליטה מה טוב ומה מתאים לך.

  9. אמא יחסית טרייה הגיב:

    הגעתי לפוסט הזה במקרה, בזמן שיטוט באינטרנט בחיפוש אחר פורום לאמהות חדשות שניתן להצטרף אליו (עד כה בלי הצלחה), ואני שמחה שקראתי את זה.
    כמו שכבר נאמר פה ברוב התגובות, גם אני מבינה אותך לחלוטין וגם לי יש מחשבות רבות על כך.

    לקח לי המון זמן לשכנע את עצמי שהגיע הזמן להיכנס להריון. קבענו מספר מועדים עם בעלי (התומך והמדהים) שתמיד דחיתי ברגע האמת. לא מחוסר בגרות כפי שאולי ניתן להניח, אלא ממפוקחות יתר. ילד, מדהים ככל שיהיה, משנה לחלוטין את החיים המוכרים, מבטל את העצמאות ואת השליטה (היחסית) על החיים, וזה עוד לפני שלקחתי בחשבון את השיקולים הכלכליים, התעסוקתיים ואת העובדה שבימינו קשה מאוד לגדל ילד וכל פירוט נוסף מיותר. ככה לפחות אני רואה את הדברים. כמובן שהסביבה הקרובה לא הפסיקה (עד היום) לשפוט אותי על הגישה הזו.
    למרות כל החששות, לפני כשנה נולד לנו ילד חמוד, רגוע ומקסים (ההיפך הגמור ממה שהייתי בטוחה שיהיה), לאחר הריון קליל ולידה מזעזעת. החודשים הראשונים היו מאוד קשים לי, לא בגללו אלא בגלל הכל חוץ ממנו. היה קשה לי לוותר על הספורט, לא לקום בבוקר לעבודה שאני אוהבת ובאופן כללי "לראות את העולם ממשיך בלעדיי" איך שניסחתי זאת לעצמי. התינוק היה מדהים, אך לקח לי המון זמן להיקשר אליו. ההנקה לא זרמה וויתרתי עליה די מהר, עוד דבר שכמובן גרר תגובות וביקורת מכך הכיוונים ולא תרם למצבי הכללי.
    הייתי בוכה כל יום כשהייתי לבד (כי אני מעדיפה לשמור את הרגשות לעצמי) והייתי רוב הזמן לבד (בכל זאת, מישהו צריך לעבוד), מנסה למצוא ללא הצלחה פעילויות חברתיות שיתאימו ללוח זמנים החדש שלי.
    באותה תקופה רוב החברות הקרובות שלי עברו לגור ולעבוד לאזורים אחרים בארץ והחברות הפחות קרובות שלי היו עדיין בלי ילדים (ורחוקות תודעתית שנות אור מלהביא ילד), כך שלאט לאט הרגשתי שאין לי יותר חברות. כמובן שהמצב הזה לא היה קרוב למציאות, אבל חוסר קרבה פיזית לחברות נפש שעד לא מזמן נהגנו לבלות מספר ימים בשבוע יחד בנוסף לדכדוך שלאחר הלידה עשה את שלו.
    אחרי 3 חודשים חזרתי לעבודה, אני משתדלת לשמור על כושר לפחות אחת לשבוע, מקפידה על בילוי עם בעלי ללא הילד, יצרתי כמה קשרים חברתיים חדשים, אבל משהו עדיין חסר בשביל להכריז שחזרתי לשגרה.
    אולי כי עדיין מתגעגעת מידי לתקופה שלפני הלידה, אולי כי עדיין נזכרת בחלחלה בחווית הלידה, אולי כי הדכדוך וגלי ההורמונים עדיין באים לבקר כל כמה שבועות ואולי פשוט כי אני מרגישה בודדה למרות התוספת המדהימה, ולא יודעת איך להתמודד עם רגשות האשם.
    אני לא רוצה שהילד שלי ישאר ללא אחים ולאור זאת סביר להניח שנעשה עוד ילד בהמשך, אך כיום אני פשוט לא מסוגלת לחשוב על זה. לא מוכנה עדיין לעבור את כל זה שוב, להתאושש שוב נפשית ופיזית, לחוות שוב את הצירים, להסתכל במראה ולראות מישהי אחרת עם עודף משקל משמעותי וסימני מתיחה דוחים, לבכות שעות ולהרגיש נורא לגבי זה.
    בלי כל קשר לזה, כשאני רואה את חברותיי להן שני ילדים ומעלה, זה עושה לי חשק אדיר לקשור את החצוצרות ולוותר לאלתר על הרעיון של ילד נוסף (רק כדי להבהיר את עצמי: אם ניתן היה לאגד את ילדיהן יחד, ללא ספק היו קוראים לזה ארגון הפשע הצעיר בעולם).
    אבל בעיקר מפריעה לי הבדידות החברתית. עם ילד נוסף המצב כנראה רק יחמיר.

    מצטערת על התגובה הארוכה הזו. הרגשתי צורך לפרוק את מה שעל ליבי, לאחר קריאת הפוסט.

    • ברוכה הבאה אלינו 🙂
      כאן, תגובות ארוכות זה דבר מבורך.
      מזמינה אותך להירשם לרשימת התפוצה של האתר, להיות חברה בדף הפייסבוק https://www.facebook.com/imahut?fref=nf וגם לכתוב את עצמך לאתר.

      שנה אחרי לידה הוא עדיין לא זמן שדברים אמורים 'להסתדר' או 'לחזור לעצמם', זה לוקח זמן, הרי כל החיים השתנו.
      לימור (יוצרת האתר)

  10. אנונימא הגיב:

    אמא יחסית טריה יקרה,
    רק כעת ראיתי וקראתי את תגובתך, כמעט שנה עברה מאז…
    מה שלומך היום?

    תודה על השיתוף שלך, מאוד מתחברת. חוויתי דברים מאוד דומים.

    אגב, עדיין אין לנו עוד ילד…
    ההבדל, משנה שעברה להיום, הוא שאני מרגישה שאני רוצה עוד ילד,
    אבל לא רוצה לעבור את ההריון ואת השנתיים הראשונות… (לא יודעת עד כמה זה עניין של רצון, או יותר עניין של מסוגלות נפשית-רגשית).
    לאן זה יוביל? אינני יודעת…
    זה אחד התהליכים היותר ארוכים, מעניינים, לא פשוטים, מצד אחד מתישים, ומצד שני מעצימים – שעברתי בחיי.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הלידה כפי שחוויתי אותה

מאת : אהלה מוזיקנט

24 ביוני 20114 תגובות

מתוך יצירה נשית

ציור הלידה כפי שחוויתי אותה: כואבת, ברוטלית, רוחצת בדם.
בלי התייפיפות, תחושה ראשונית, שבה כאב האמהות "נשפך" מקרבי.
הציור היווה חלק מהריפוי וההתמרה לסיטואציה שנחוותה כקשה.

מערכת החינוך – מערכת הדכדוך

מאת : ליטל אוהב ציון

26 בדצמבר 20104 תגובות

מתוך הילדים בגן ובבית ספר, לכל אמא

כל כך הרבה מילים כבר נכתבו על מערכת החינוך שלנו, כל כך הרבה אותיות, שורות ומשפטים שכולם נכתבו כדי לתאר תופעה אחת מדאיגה, שמערכת החינוך קורסת, או למעשה מערכת החינוך כבר קרסה.

עד לא מזמן הכתבות האלו היו בעיני בגדר "עוד כתבה מדאיגה בעיתון הבוקר ברכבת", שלרוב בחרתי שלא לקרוא ועברתי לעמוד שלפני האחרון, עמוד התשבצים, וניסיתי לפתור את תשבץ ההיגיון הקשה, כדי להוכיח לעצמי שמערכת החינוך כן עבדה פה פעם.

אז, למה יצאתי למסע בכלל ? לידה טבעית- מסע אישי.חלק 4

מאת : לימור לוי אוסמי

29 באוקטובר 201020 תגובות

מתוך לידה טבעית- מסע אישי, סיפורי לידה

מהמקום שאני נמצאת בו, שאני פוגשת אמהות אחרי הלידה, אני רואה שאותן אמהות ששמעו את האמירה הזאת בקורס הכנה ללידה, במשפחה או מחברות, מגיעות ללידה במחשבה של "אני יכולה. כל אישה יכולה. זה הטבע שלנו ללדת ללא אפידורל. אם נשים אחרות יכולות ללדת בלי אפידורל, אז גם אני יכולה". ואז- הלידה לא מתפתחת לפי התכנון, האכזבה והתסכול בשיאם והנה, עוד מתכון ללידה טראומטית (כאילו שחסרים מתכונים…).

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שהגעת.

מעכשיו אפשר להתעדכן בקלות בתכנים החדשים על ידי קליק אחד.

תלחצי כאן: https://bit.ly/2HXueCm

להיות אמא לתינוק ולהרגיש שאני ברכבת הרים

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם