ליילד משפחה פונדקאית | סיפורה של מיילדת  

מאת : ורד דלאל

21 במאי 2014 | 0 תגובות

מתוך הריון, מחלקת יולדות

 

הגעתי למשמרת בוקר יום שישי, מופקדת בקבלה,

בפתח הקבלה אני רואה זוג ואישה.

'מי כאן בהריון?' שאלתי את עצמי, ומעבר לאישה עם המעיל בטן לא גדולה (הפתעה בהמשך )שאומרת בקול נושם 'יש לי צירים מהלילה ועכשיו הם מסודרים יותר, שבוע 39, לידה רביעית, אני יולדת מ ה ר'.

השלישייה מציגה את עצמה אם ביולוגית, אב ביולוגי, ואם נושאת.

העיניים מדברות  על קשר חזק, בריא, תומך, מכיל, מקבל ונותן אמון וביטחון. כל מה שאישה בלידה צריכה.

בחדר קטן אישה נושמת, אמא מעסה את הגב, אבא מחזיק את היד.

'יש לידה היום' אמרתי, והאור נכנס לחדר יחד עם דמעות של אושר ושמחה.

בחדר עומדים, זזים, נושמים, הולכים, מחפשים תנוחה שתקל, מחפשים מקלחת ומים זורמים ומקום שקט לבכות.

יחד עם הלידה יש פרידה, ויחד עם הפרידה יש התחלה חדשה.

הצירים מחליטים לתת מנוחה והלידה נעצרת,

כולם צריכים את הזמן. האמא, האבא, העובר, ובעיקר היולדת.

צריך להחליט להיפרד, לקבל החלטה עם הלחיצה האחרונה. 'אני משחררת את הילד והוא לא שלי, הוא שלהם', משפט שנאמר בחדר והעיניים נפתחות.

'נצא מהחדר?' שאלתי בשקט, 'אולי הלבד יהיה טוב?'

'לא תישארו כאן עוד רגע, אני מרגישה, הוא מגיע…'

האבא בידיים רועדות מביא  קצת מים.

 

'בואי, געי בראש שלו, תרגישי את התינוק שלך, הראש מתחיל לבצבץ', אמרה היולדת לאמא, 'היד נוגעת בראש הראש הקירח.

כולם מוכנים ושאגת הלידה מגיעה ויחד איתה  הראש. ידה של האם מונחת יחד איתי, מיילדות את התינוק שלה, כתפיים יוצאות היישר לידיה  של האם הביולוגית.

4 קילו של עוצמה וגאווה.

שקט דממה, הרבה רעש פנימי,

ניתוק הטבור, חולצה מופשלת, חום של אמא שלו שיילדה אותו,

שליה יוצאת, ויחד איתה הדמעות של האם הנושאת.

מבט מופנה הצידה לראות מה קורה שם, מי זה שהחזקתי בתוכי,

קדושה של רגע, דממת החיים, בכי של תינוק המפר את השקט .

תודה  לכם שנתתם לי להיות שם בשבילכם.

 

פוסטים נוספים שקשורים למיילדות:

מסיבה קיסרית / מינדי לוי

למה כל מיילדת היא בעצם אישה פמיניסטית / חנה ספרן

מי תהיה מיילדת הבית שלי? / שירה דרוקר

 

צילום: Anatoly Tiplyashin

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הפעם אני פונה אליך איש

מאת : לי-את דנקר

19 במאי 20130 תגובות

מתוך זוגיות אחרי לידה

הפעם אני פונה אליך איש, זה שסיפרו לו בילדות שגבר זה לא דבר שביר, זה שאמרו לו תבכה אבל כמו גבר, שביקשו ממנו לתקן את הכל רק כי יש לו ביצים ולא כי יש לו את כל הכלים. שאמרו לו, שהוא זה "לאט" והיא זה "מהר", שציפו ממנו להתקדם הלאה גם כשהאופק נראה מתרחק, שלימדו אותו לאכול בפה פתוח את כל העוגה בידיעה שהיא לא נשארת שלמה.

שם הציור: "התגלות- חשיפה"

מאת : אהלה מוזיקנט

23 במאי 20110 תגובות

מתוך יצירה נשית

היצירה היא קולאז' שנעשתה כחלק מסידרה-פורטרט עצמי- אשר בה השתמשתי בצילומים מתקופות רבות בחיי ובעזרת טכניקות שונות ניתנה להן תחושת המודעות /יופי/עצב/דואליות כמימד נוסף.

ביצירה הזו משולב צילום שלי שנעשה מייד אחרי לידת בני והוא מבטא את התחושה שהייתי מוסתרת על-ידי צעיפים רבים ולאט לאט נחשף טפח ועוד טפח עד שיכולתי להתגלות/להיחשף במלואי!

לידת בית: הציפייה הגדולה והמרגשת מכל

מאת : שירה דרוקר

16 באפריל 20112 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

כבר שמעתי על כך שמשווים את החודש התשיעי להריון לכל שאר חודשי ההריון, כי מרוב ציפייה והתרגשות והמתנה לרגע המיוחל, הזמן לא עובר!!! אני משתדלת לחיות את ההווה, ממשיכה בשגרת החיים הרגילה, והזמן עובר לו, אבל אני בהחלט מרגישה את ההבדל.

כשגיליתי שאני בהריון, הייתה בי התרגשות עצומה וחשבתי לעצמי: "איך אפשר בכלל לחיות את החיים הרגילים והיומיומיים שלי, כשיש משהו כל כך גדול ומשמעותי שמתרחש??", אבל אחרי שעברה ההתרגשות הראשונית, הבנתי שהחיים ממשיכים וההריון הפך להיות חלק מהם.

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שהגעת.

מעכשיו אפשר להתעדכן בקלות בתכנים החדשים על ידי קליק אחד.

תלחצי כאן: https://bit.ly/2HXueCm

להיות אמא לתינוק ולהרגיש שאני ברכבת הרים

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם