תגמרי עם זה וזהו | אובדן הריון

 

זה קרה ממש מהר הפעם.

בפעם הראשונה הגוף שלי חיכה שהאבל יצא ממנו, ובדיוק בתום השנה על מות אמי גיליתי שאני בהריון עם הבכורה הנפלאה שלי. היא נולדה כמעט ביום הולדתי, והצמד הידוע- העצב והאושר- עדיין מלווים אותי בכל יום מאז הולדתה. מאז הלידה המדהימה אני רוצה להיות בהריון וללדת שוב ולזכות בכל העוצמות האלה מחדש.

עברו שלוש שנים. אני מתחילה להרגיש בגוף את הכמיהה הבלתי נסבלת הזאת לילד. התחושה הזאת שמשהו חייב לצמוח שם עכשיו, ואי אפשר יותר לחכות אפילו עוד רגע אחד. בן הזוג שלי שותף לתחושה הברורה הזאת, ועוברים ימים ספורים מהרגע שאנחנו מתחילים לעכל את ההתרגשות שבהתכוונות ועד שהיא מתממשת.

אמא שלי גילתה לי על ההריון, בחלום מטורף ומרגש, אמיתי עד כאב, ואני ובן הזוג בעננים ובהלם.

די מהר אני מתחילה להרגיש את כל תופעות הלוואי. הבטן צצה לה בשבוע 8 בקושי. אני לא יכולה להכיל  את ההתרגשות וחולקת את הידיעה עם אנשים קרובים די מהר..

 

ביום שני, שבוע 9 בערך, אני מתייצבת נרגשת לבדיקה ראשונה אצל הגניקולוגית. די מהר היא מודיעה לי בלקוניות שאין דופק והעובר הפסיק להתפתח לפני שבוע וחצי. פתאום יש ואקום נוראי עד כאב בדיוק במקום ההוא בגוף שבו נשאבו אליו חיי כשנודע לי על הסרטן של אמא. היא שואלת אותי אם הייתה לי תחושה שמשהו לא בסדר, "כי אני מגיבה מוזר", ואני עונה לה מתוך ההלם של חיי שלא הכנתי מבעוד מועד תגובה הולמת למאורע..

היא מיד מדפיסה לי טפסים, ואומרת "את צריכה לגמור עם זה". גרידה או כדורים. סיכונים כאלה וטפסים כאלה. מהר להחליט ולקבוע עכשיו כי חבל על הזמן.

ואני מסוחררת, חייבת לצאת משם לנשום אוויר. אין לי זמן שחבל עליו עכשיו כי הוא לגמרי נעצר.

הדמעות מסרבות לפרוץ. אני מתקשרת, מודיעה, חוזרת הביתה ומתחילה לקרוא.. המון אינפורמציה. מתייעצת עם כאלה ואחרים. חברה מאד טובה שמנסה לעזור לי קובעת לי תור לגרידה בבית חולים בו היא עובדת ליום חמישי באותו שבוע, ומתייעצת עם קולגות רופאי נשים בכירים. הם מוסרים לה שתגיד לי "שתגמור עם זה וזהו". ומוסיפים בנימה מבודחת שאני קוראת יותר מדי באינטרנט. שאפסיק מיד לקרוא ואעשה מה שהרופאים אומרים לי.  באותו הרגע אני מחליטה שלשם אני לא אגיע.

 

אני מנסה לנטרל את כל הקולות ומבינה שאני בחרדה עצומה מכל הפרוצדורות הרפואיות. שכל מה שאמי עברה בשנתיים שבהן נאבקה בסרטן עולה לנגד עיני ומשתק את היכולת שלי להפקיר את גופי ורחמי בידי אנשים שרוצים שאגמור עם זה וזהו, הכי קל, זול, מהיר. אני חרדה שמשהו מזה יפגע ביכולת שלי להרות שוב ובבטחון המדהים שרכשתי בגוף שלי בלידה הקודמת, ופונה לרפואה אלטרנטיבית.

ביום חמישי אחר הצהריים אני מגיעה לפגישה במרפאה לרפואה משלימה בקופת חולים עם רופא מייעץ שממש לא יודע על מה הוא ממליץ. אני פוגשת גם מדקר שמספר לי על טיפול פשוט של דיקור, ש- 24 שעות אחריו הגוף מתחיל לפעול לפלוט את ההריון. למעשה- אני יכולה להכנס כבר עכשיו לטיפול "ולגמור עם זה וזהו". שוב אני בורחת החוצה לאוויר, צריכה זמן לחשוב. מגיעה להחלטה שאגיע שוב ביום שני למדקר המומחה לגניקולוגיה, ואגמור עם זה וזהו.. אז זהו שלא. ביום שני אני מחליטה להתקשר למדקר לפני שאני מגיעה לטיפול, ואני זוכה במטח צעקות נורא וחסר רגישות: הוא לא מוכן לטפל בי, לא מוכן לגעת בי ולא מוכן להגיד לי למה. הנה הטריגר שלי לדמעות.. המוצא האחרון שלי מפני החלופות הקונבנציונליות אבד, ואני אפילו לא מבינה למה. רבע שעה לאחר מכן הגניקולוגית מתקשרת לברר מה קורה איתי. היא מפצירה בי .. כן.. "לגמור עם זה". אני נשברת ומגיעה לקליניקה שלה לקבל ציטוטק – הרע במיעוטו- לפחות אהיה בהכרה, עם עצמי וגופי. אני חוזרת הביתה ומחכה כמו נמר בכלוב, וכלום לא קורה.

 

ביום חמישי אני מגיעה לקליניקה לקבל מנה שניה של ציטוטק, ואז זה באמת מתחיל. לידה.. קשה ומטלטלת וכל כך כואבת. לידה עם עצמי. באופן פרדוקסלי זאת לידת הבית שרציתי. אני בתדהמה מוחלטת מאיך שהגוף שלי פועל בתוך התהליך; מהחיבור ההכרתי לתחושות הפיזיות הקשות, ואני מנסה לזכור שהכאב הוא זה שמניע את מה שכבר חיכיתי לו. אחרי כמעט 10 שעות של צירים ודימומים אני מצליחה לנשום, להרגע וליפול לשינה עמוקה.

חברות שיודעות מתקשרות ובודקות מה קורה איתי. חלקן מחבקות ועוטפות, חלקן לא חוסכות בביקורת- למה הייתי צריכה להתמודד עם כל הדבר המטורף הזה. כן.. אני יודעת שהייתי צריכה לגמור עם זה וזהו. אני יודעת שכל כך הרבה נשים עברו את גרידה ונכנסו להריון אחרי שלוש דקות. שזאת רק דקירה קטנה של ההרדמה ולא מרגישים כלום. אני בוכה מעייפות ורגשות אשמה.

 

ביום שישי הגוף נח. המוח צף. אני ישנה ברוב שעות היום, ומנסה לתפקד במה שנשאר ממנו.

ובשבת הכל חוזר בגרסה העוצמתית פי כמה.. צירי לחץ מטורפים. שום משככי כאבים לא עוזרים ואני מוצאת את עצמי כורעת על הרצפה על ארבע בתנוחות לידה ונשימות מהבוקר עד כמעט חצות. הגוף והנפש מותשים..

שלושה ימים אחר כך אני עדיין חווה התכווצויות ודימומים. מרוטה מעייפות וכאב בלתי פוסק ואדישה למכבש שהגוף שלי עובר תחתיו, עצובה נורא אבל לא מצליחה לבכות.

החברות כבר לא שואלות. אני כבר לא עונה. עשיתי להן חיים קשים, אני יודעת. הייתי צריכה לגמור עם זה וזהו..

 

אמהות נוספות כותבות על אובדן ההריון שעברו:

ניצחון בבחירות / יפעת הרץ

נפל לי / לי-את דנקר

מחשבות על אבל לגיטימי / אפרת דבוש נאור

 

גם את מוזמנת לכתוב לאתר ולהצטרף לדיונים בדף הפייסבוק

 

צילום: Fré Sonneveld

מי אני ?

נעים להכיר, אני לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר ומלווה רגשית נשים בהריון, אחרי לידה ובהורות. אני בת 45, נשואה, אמא לשניים (16,9) ואוהבת העמקה, מוסיקה מקפיצה, לצלם, ולהיות בחברת נשים משובחות.

אני אוהבת להיפגש וללוות נשים רגישות (תכונת הרגישות) שחוות את ההורות בעוצמה, שמרגישות רגשות שלפעמים מכניסים אותן ללופים מחשבתיים, והן לא יודעות עדיין איך להתמודד איתם.

אם את מרגישה צורך במרחב עבור עצמך בזמן ההריון, אחרי לידה ובהורות, מקום שבו תוכלי להיות כפי שאת, להבין מה עובר עלייך ולקבל כלים להתמודדות, אז תהליך ליווי רגשי בהורות יכול להתאים לך. 

את יכולה לקרוא את הפרטים על תהליך הליווי, לשים לב אם את מתחברת למהות ולצורך, וליצור איתי קשר על כל שאלה שעולה בך.

כדי לקרוא עוד קצת עליי, אפשר לקרוא בבלוג שלי או על מי אני

אשמח לפגוש אותך, לימור. 

רוצה להתעדכן בתכנים החדשים?

צרי קשר

אנחנו עדיין לא מכירות, אבל את יכולה להרגיש בנוח לשאול אותי כל שאלה.

חשוב לי שתדעי שהשאלה שלך נשמרת אצלי
באופן חסוי ואני שומרת על הפרטיות שלך באופן הדוק.

אני פה.

שתהיה לך הורות טובה ומשמעותית, לימור

× איך אפשר לעזור לך?