הדובה לא-לה | למה להיות אגואיסטית זה פשוט נפלא?

מאת : ג'ני גיטלבנד

8 ביוני 2014 | 2 תגובות

זה הגיע לשלב שכבר לא הבנתי מי זאת הבחורה שזאת שלכאורה אוהבים, כי אני כבר לא שם, אז מה כל האהבה הזאת שווה?

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

 

מגיל קטן חינכו אותי להיענות. "ואהבת לרעך" איבד את ה"כמוך" ונהפך איכשהו ל"ואהבת לרעך יותר ממך". עם השנים למדתי שכל עוד אני נותנת לאחר, עוזרת לו, נענית כשהיא או הוא מבקש ממני משהו, אני הופכת להיות טובה, נחמדה, מחונכת והכי חשוב אהובה.

התחשבות בעצמי או סירוב לבקשה התפרש כאגואיזם. ואגואיזם היתה ההאשמה שהכי פחדתי לקבל. כי מי רוצה להיות ילדה רעה ועוד אגואיסטית. ובאמת האמנתי שלעולם אף אחד לא יוכל לאהוב אותי אם אהיה כזאת. לצערי או לשמחתי מעולם לא הצלחתי להיות "אמא תרזה" תמיד היה בי משהו שהתמרד. ליתר דיוק כשהייתי קטנה, הייתי רחוקה מ"אמא תרזה". את הבייבי סיטר שהתייחסה אליי בצורה מקפחת (לתחושתי) נעלתי מחוץ לדלת, אמרתי לאחותי הקטנה (הייתי אז בת 7) שאנחנו נסתדר לבד. אולצתי להתנצל כמובן אחר כך. אך עם השנים משהו מהפחד להיות אגואיסטית ושלא יאהבו אותי חלחל פנימה.

 

הגוף שלי היה מבטא את ה'לא' שלי בדרכו. הייתי בולעת התנגדויות, כעסים, או כל ביטוי שהיה רגשי מידי להכלה בתחושה שלי. הגרון שלי היה מאבד את הקול שלו לכמה שבועות טובים כל שנה. כבר לא יכולתי להגיד לא 'כן' ולא 'לא', וגם לא שום דבר אחר. הייתי יכולה רק ללחוש בשקט.

הכאב האמיתי היה שגם מה שכן רציתי והייתי צריכה לבקש גם כבר פחדתי. פחדתי שיגידו לי "לא". מפלצת ה"לא" גדלה ונהפכה להיות יותר ויותר גדולה. הצרה הייתה שככל שקשר היה הופך מהותי לי יותר, כך פחדתי יותר ויותר לדבר, לבקש, לסרב, להביע רגש וכל מה שהיה נשאר ממני שם היה מריונטה שמהנהנת ואומרת 'כן'.

 

זה הגיע לשלב שכבר לא הבנתי מי זאת הבחורה שזאת שלכאורה אוהבים, כי אני כבר לא שם, אז מה כל האהבה הזאת שווה? נזכרתי אז במשפט שסבא שלי היה אומר, חברים נמדדים בעת צרה. ועת הצרה שלי (או ליתר דיוק עת הלידה שלי) הייתה כשאני אומרת 'לא'. היו כאלה ששרדו אותי ובעיקר אני שרדתי את עצמי. לא פחות קשה היה בשבילי להתחיל להגיד 'כן'. להגיד בקול רם למה אני זקוקה, מה אני צריכה. התברר לי באותה תקופה שלאנשים שנמצאים איתי בקשר אין אלקטרודות שקולטות תשדירים של המחשבות והרצונות שלי, ואפילו לא של הרגשות והתחושות שלי בבטן. הייתי נושמת עמוק, אגב, עד היום, אומרת למה אני זקוקה, נושמת שוב, מזכירה לעצמי שהעולם ממשיך להסתובב ואז מנסה לשרוד ולהישאר בחיים בלי קשר לתשובה שאקבל.

הרצון הבסיסי שיאהבו אותי, שיקבלו אותי, נעשה יותר נסבל אחרי שהבטחתי לעצמי ולילדה בת השבע שלי שאני לא נוטשת אותה יותר. אני מאמינה לעצמי כשמשהו לא נעים לי. אני מאמינה לגוף שלי כשכואב לי. לפעמים אני לא עוצרת בזמן, לפעמים אני עדין מנסה להתחכם, אבל אני יודעת שמה שאני מרגישה וחשה הוא אמיתי. וגם אם הוא "לא יפה" או "לא מנומס" או משהו יישאר לא מרוצה ממני אני אשתדל לא לנטוש את מה שאני מרגישה.

אחד המקומות היותר מאתגרים מבחינתי הם עם מערכת היחסים שלי עם אכילה. ה'לא' וה'כן' נהייה שם הרבה יותר מורכב עם השנים. נראה לי שאצטרך להרחיב על זה בפוסט נוסף.

אני יושבת וכואבת לי היד. אני מודה לה, היא מבקשת ממני להאט, היא מבקשת ממני שאתן לה תשומת לב. אני יודעת שכנראה אמרתי 'כן' כשהיא ביקשה שאגיד 'לא'. אני מתנצלת. אני יודעת שיש לנו עוד דרך ללכת ומצד שני, אני הולכת לטפל בה כל עוד זה קטן, ובשנים האחרונות לפחות לא נעלם לי הקול.

 

ג'ני גיטלבנד

ג'ני גיטלבנד– לגעת ברעב .מלווה בהתמודדות עם אכילה רגשית ודימוי גוף.  מפגשים אישיים |  סדנאות קבוצתיות.

פסיכותרפיסטית גופנית מוסמכת על ידי ה-EABP (הארגון הישראלי והאירופאי לפסיכותרפיה גופנית) מטפלת באמצעות: תנועה, מגע, שיחה, נשימה והתמקדות.  050-881-3936   jenny2dance@gmail.com

 

עוד נשים כותבות על הקשר עם הגוף והצרכים האישיים:

אני והגוף נפגשים ומדברים / שירה דרוקר

לא לכולן מתאים עיסוי שבדי בספא / לימור לוי אוסמי

להשלים עם עצמי= לעשות שלום בתוכי / אמא לומדת

פצפונת / ג'ני גיטלבנד

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך לאתר, להשתתף בדיונים בפייסבוק ולהצטרף לעדכונים דרך המייל medabrot.imahut@gmail.com

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

2 תגובות ל- “הדובה לא-לה | למה להיות אגואיסטית זה פשוט נפלא?”

  1. אנונימא הגיב:

    ג'ני יקרה,
    מאוד מיוחד, ומאוד נוגע.
    אני עוברת תהליך מאוד דומה.
    אצלי ה"לא" היה נבלע ונבלע, ובסוף מתפרץ בזעם.
    היום, אני כבר יודעת להגיד אותו.
    לא תמיד, אבל לומדת לעמוד על שלי, להיות אני.
    מנסה ללמד את הילדה שלי. לא יודעת אם מצליחה. אומרת לה, שאני מנסה.
    תודה על המילים היקרות והנוגעות שלך.

    • ג'ני גיטלבנד הגיב:

      אנונימא יקרה
      תודה על השיתוף. בטוחה שהבת שלך ברת מזל שיש לה אמא שעומדת על שלה, שמתעקשת לנסות בשביל עצמה ובשבילה.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

שם הציור: "דור ואני בעמק יזרעאל – תחילת אביב 2011"

מאת : ענת רגב

17 ביוני 20113 תגובות

מתוך יצירה נשית

יציאה ראשונה מהבית לטיול בטבע, עם תינוק בן חודש על הידיים. ניסיון להתחבר בחזרה לחיים שבחוץ……

בלבול, דאגה, הצפת רגשות אמהיים, מחשבות והרהורים ללא סוף.

לידת בית: על מאבקים וקשיים בירוקרטיים

מאת : שירה דרוקר

28 במרץ 201115 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

אישה שבוחרת ללדת בבית צריכה לממן את הוצאות הלידה בעצמה. תמיד אמרתי שאני אהיה מוכנה להשקיע בחוויית הלידה כמה כסף שאדרש להשקיע, כי לדעתי זו חוויה ששווה להשקיע בה. וכך אכן אני עושה. אני אצטרך לרכוש לעצמי ציוד ללידה, לפי רשימה שקיבלתי מהמיילדת. בנוסף, אני אצטרך לשלם למיילדת סכום לא מבוטל של 5000 ₪ עבור שירותיה. ויש עוד הוצאות זניחות (זה לא נגמר…).

הצצה בשלושה מימדים לשבוע 11 ו5 ימים

מאת : תום אלרום

8 ביולי 20112 תגובות

מתוך יצירה נשית

אישה חצויה,

מוצג אור-קולי.

לא רואים לה מבחוץ,

אבל יש לה מבפנים

פיטוס, בגודל 6,7 סמ.

הוא עומד להפוך את בטנה כלפי חוץ,

הוא עומד להפוך את קערת חייה על פיה.