תעצרו את הרכבת, אני רוצה לצלם

מאת : ג'ני גיטלבנד

1 ביוני 2014 | 0 תגובות

לקח לי זמן להרשות לפנים שלי להיזכר שהכל איתי ובתוכי

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

 

אני מרגישה איך אני תמיד רוצה שהמילה הכתובה תהיה מספיק טובה. יש בה משהו חרוט, נחקק, שחור על גבי לבן. בניגוד למילה המדוברת שאי אפשר לחזור אליה, ברגע שהיא נאמרה וההד חלף היא נעלמה. לכן למילה הכתובה יש הרבה כוח שלעיתים מפחיד אותי, מלחיץ אותי וגם מרגש ומהותי לי.

בתור ילדה הייתי כותבת יומנים זה היה התהליך הראשוני שעברתי בחיי. מעבר לחוויית העיבוד של הדברים בחיי, אני זוכרת שכתבתי כדי לנצור. פחדתי שאם זה לא יהיה כתוב שחור על גבי לבן זה ימות. ה״זה״ הזה זה אני, חוויות שלי, זיכרונות, מציאות.

 

בגיל 12 קיבלתי לבת מצווה את המצלמה הראשונה שלי. איזו התרגשות זו הייתה. המצלמה הייתה העין השלישית שנוספה לי. הייתי מצלמת הכל במיוחד בסופים. הייתי מצלמת וכותבת מאחורה כדי שחלילה לא אשכח.

אני לא זוכרת מתי הפסקתי למעשה לכתוב. אני חושבת שזה קרה בשנים האחרונות. פשוט החלטתי שמה שאני זקוקה לו גם ככה יהיה פה כשארצה או אצטרך. לכן אין צורך שאתעד ואטביע את חותמי על כל שאיפה שאני עושה ומכל נשיפה שאני נפרדת. חייתי עם זה בשלווה עד שירדתי פעם ראשונה לסיני.

ביקשו ממני לארוז מעט, מכיוון שאין צורך ביותר מידי. כמובן שלא הצלחתי כי מי יודע מה יהיה בדרך, למה אזדקק, ארזתי תיק ענק כמו תמיד. הגעתי לסיני ונוכחתי שכנראה עם 2 בגדי ים אסתדר שם לתקופה לא קצרה. האריזה של הפעם שאחרי כבר הייתה קלה יותר פיזית ורגשית. היה משהו בלא לקחת את כל חפציי לכל מקום, שגם הרגיש פעם כמו משהו לא בטוח. מה יקרה אם אצטרך ולא יהיה לי? בנוסף, לקחתי גם את המצלמה היקרה שלי, וכמובן גם דיסק קון קי כדי להעביר ולגבות קבצים. הדבר היחיד ששכחתי היה יו אס בי.

ואז, כמה ימים לפני סוף החופשה, הכרטיס התמלא וגיליתי שאין לי איך לחבר את המצלמה למחשב כדי לגבות. נסענו לעיר הקרובה וכמובן בסיני, כמו בסיני, זה לא בדיוק המקום לחפש יו אס בי. הרגשתי את האכזבה עוטפת אותי. איך אצלם את הסוף, את הפרידה, האנשים שהיו איתי שם? איך אנצור ואקפיא את הזמן בלי מקום במצלמה? לשמחתי מצאתי חנות בה קניתי עוד כרטיס זיכרון למצלמה, מה שעזר לי לא להתמודד עם ה"פספוס".

 

ההתמודדות הבאה הייתה בסרי לנקה. נסענו לטייל וכמובן שהבאתי איתי את המצלמה האהובה שלי ועוד מצלמה קטנה למים לצלם גם וידאו אם ארצה.

יצאנו באחד הימים האחרונים לטייל באזור שעוד היה לחלוטין לא מתויר. איך שירדנו לים פגשו אותנו חבורת ילדים מקסימים, שהיו אחים ובני דודים והיה מפגש שדיברנו דרך תנועות היה ממש מצחיק ומרגש. הקטן היה בן 5 חודשים והושיט את ידיו אליי, לקחתי אותו וכל האחים שלו התחילו לצחוק על הנוחות שלו לשים עליי ראש בלי שום מבוכה או חשבון. חלק מזמן המפגש בעלי צילם במצלמת וידאו הקטנה ובסוף המפגש הילדים ביקשו שנצטלם כולנו יחד.

הגענו הביתה והתברר שבחלק הזה של הטיול כנראה הסוללה נגמרה ולמעשה כלום לא צולם. הלכתי שעות בתחושה של פספוס, איך מכל הטיול דווקא הרגעים הקסומים האלה לא תועדו? לקח לי זמן להרשות לפנים שלי להיזכר שהכל איתי ובתוכי, שהחוויה באמת לעולם לא תחזור ושיהיו אחרות.

גם בכתיבה הזאת יש מן התיעוד, אך בשונה מבעבר, היא נעשית רק לשם הנאה. לקח לי הרבה שנים להשיל מעליי קילוגרמים של ציוד כשאני נוסעת, להיפרד מהצורך בתיעוד מילולי וצילומי כדי להחיות רגעים, להיפרד מחפצים שאני לא באמת צריכה (זה עדין לא פשוט לי), להיפרד מבגדים שלא עולים עליי יותר, להיפרד מתקופות שלא ישובו. אני כותבת ועולה בי גל קטן של עצב על כל הדברים שהסכמתי שימותו קצת, כדי לפנות מקום לחיים שקורים עכשיו. אני עדין מאוד אוהבת לצלם אוהבת חפצים וזיכרונות, אבל נראה לי שאני זקוקה להם קצת פחות שיגדירו אותי.

ג'ני גיטלבנד

ג'ני גיטלבנד– לגעת ברעב .מלווה בהתמודדות עם אכילה רגשית ודימוי גוף.
מפגשים אישיים |  סדנאות קבוצתיות.
פסיכותרפיסטית גופנית מוסמכת על ידי ה-EABP (הארגון הישראלי והאירופאי לפסיכותרפיה גופנית) מטפלת באמצעות: תנועה, מגע, שיחה, נשימה והתמקדות.
050-881-3936   jenny2dance@gmail.com

 

עוד על כתיבה ותיעוד של הרגע : 

דרך הכתיבה / לימור לוי אוסמי

בזכות הכתיבה / שירה דרוקר

להיות עוד קצת עם הרגע / לימור לוי אוסמי

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך לאתר, להשתתף בדיונים בדף הפייסבוק ולהירדם לעדכונים במייל medabrot.imahut@gmail.com

 

צילום: Mario Calvo

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

האבל על אמא התפרץ אחרי הלידה

מאת : אמא ויהי מה

13 באפריל 20117 תגובות

מתוך אחרי לידה, אמהות ובנות, לכל אמא, תחושות מגוונות אחרי לידה

אני בהחלמה אחרי ניתוח קיסרי, הכל כואב ובעלי ש"איים" שלא נוגע בילדה ולא מטפל, עזר לי מההתחלה, מבית החולים, ומאז הוא שותף פעיל בכל הטיפול בה.

ואז ניסיתי להניק ולא הצלחתי. נעזרתי באחות ועוד אחות ויועצת הנקה שממש ניסתה לעזור וניסינו הכל כולל פטמת סיליקון והילדה לא ינקה. טוב, אני עקשנית, לא מוותרת.

מחשבות על התנהלות עם תינוקות, השלכות לעתיד והנקה

מאת : ורד לב

11 במרץ 20118 תגובות

מתוך אחרי לידה, הנקה

איזו מדהימה היא ההנקה שמאפשרת את כל הדברים האלה, הרבה מעבר לאוכל, כמובן. בזמן האחרון, כמעט כל יום יוצא לי לדבר עם מישהי על כך שהנקה נועדה מראש לשמירה על רמת החיסוניות של הגוף ולא כאוכל. תפקידה כאוכל הגיע יותר מאוחר…

ואנחנו יודעות שההנקה מאפשרת עוד כ"כ הרבה דברים אחרים: מגע, חום, בטחון, חימום/ קירור, אי של שקט בסביבה רועשת, תמיכה במעבר בין שינה וערות, עזרה ביציאות ובעיכול ועוד ועוד.

לידת בית: אם משהו משתבש בלידה, אין את מי לתבוע

מאת : שירה דרוקר

31 במרץ 20118 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

אבל הפגיעה החמורה יותר היא באוטונומיה של הנשים היולדות. כי אנחנו לא באמת יכולות לבחור בחירה חופשית מבין כל מאפשרויות החוקיות העומדות בפנינו (חברה דמוקרטית, זוכרים?). אנחנו נאלצות לבחור באפשרויות אחרות, פחות מועדפות עבורנו, כי אין לנו כסף, או כי אין למיילדת ביטוח, או כי זה סתם יותר מאתגר מבחינה פרוצדוראלית…

אז בוחרים ללדת בבית חולים, כי אין באמת אופציה אחרת שנראית הגיונית, בכפוף לכל ההפרעות. אבל אני רוצה לחזק ולעודד נשים ששוקלות ללדת בבית, לא להיכנע. ללכת עד הסוף עם הבחירה האמיתי והטבעית שבחרתם מהלב, מהגוף, מהטבע…