תעצרו את הרכבת, אני רוצה לצלם

מאת :

1 ביוני 2014 | 0 תגובות

לקח לי זמן להרשות לפנים שלי להיזכר שהכל איתי ובתוכי

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

 

אני מרגישה איך אני תמיד רוצה שהמילה הכתובה תהיה מספיק טובה. יש בה משהו חרוט, נחקק, שחור על גבי לבן. בניגוד למילה המדוברת שאי אפשר לחזור אליה, ברגע שהיא נאמרה וההד חלף היא נעלמה. לכן למילה הכתובה יש הרבה כוח שלעיתים מפחיד אותי, מלחיץ אותי וגם מרגש ומהותי לי.

בתור ילדה הייתי כותבת יומנים זה היה התהליך הראשוני שעברתי בחיי. מעבר לחוויית העיבוד של הדברים בחיי, אני זוכרת שכתבתי כדי לנצור. פחדתי שאם זה לא יהיה כתוב שחור על גבי לבן זה ימות. ה״זה״ הזה זה אני, חוויות שלי, זיכרונות, מציאות.

 

בגיל 12 קיבלתי לבת מצווה את המצלמה הראשונה שלי. איזו התרגשות זו הייתה. המצלמה הייתה העין השלישית שנוספה לי. הייתי מצלמת הכל במיוחד בסופים. הייתי מצלמת וכותבת מאחורה כדי שחלילה לא אשכח.

אני לא זוכרת מתי הפסקתי למעשה לכתוב. אני חושבת שזה קרה בשנים האחרונות. פשוט החלטתי שמה שאני זקוקה לו גם ככה יהיה פה כשארצה או אצטרך. לכן אין צורך שאתעד ואטביע את חותמי על כל שאיפה שאני עושה ומכל נשיפה שאני נפרדת. חייתי עם זה בשלווה עד שירדתי פעם ראשונה לסיני.

ביקשו ממני לארוז מעט, מכיוון שאין צורך ביותר מידי. כמובן שלא הצלחתי כי מי יודע מה יהיה בדרך, למה אזדקק, ארזתי תיק ענק כמו תמיד. הגעתי לסיני ונוכחתי שכנראה עם 2 בגדי ים אסתדר שם לתקופה לא קצרה. האריזה של הפעם שאחרי כבר הייתה קלה יותר פיזית ורגשית. היה משהו בלא לקחת את כל חפציי לכל מקום, שגם הרגיש פעם כמו משהו לא בטוח. מה יקרה אם אצטרך ולא יהיה לי? בנוסף, לקחתי גם את המצלמה היקרה שלי, וכמובן גם דיסק קון קי כדי להעביר ולגבות קבצים. הדבר היחיד ששכחתי היה יו אס בי.

ואז, כמה ימים לפני סוף החופשה, הכרטיס התמלא וגיליתי שאין לי איך לחבר את המצלמה למחשב כדי לגבות. נסענו לעיר הקרובה וכמובן בסיני, כמו בסיני, זה לא בדיוק המקום לחפש יו אס בי. הרגשתי את האכזבה עוטפת אותי. איך אצלם את הסוף, את הפרידה, האנשים שהיו איתי שם? איך אנצור ואקפיא את הזמן בלי מקום במצלמה? לשמחתי מצאתי חנות בה קניתי עוד כרטיס זיכרון למצלמה, מה שעזר לי לא להתמודד עם ה"פספוס".

 

ההתמודדות הבאה הייתה בסרי לנקה. נסענו לטייל וכמובן שהבאתי איתי את המצלמה האהובה שלי ועוד מצלמה קטנה למים לצלם גם וידאו אם ארצה.

יצאנו באחד הימים האחרונים לטייל באזור שעוד היה לחלוטין לא מתויר. איך שירדנו לים פגשו אותנו חבורת ילדים מקסימים, שהיו אחים ובני דודים והיה מפגש שדיברנו דרך תנועות היה ממש מצחיק ומרגש. הקטן היה בן 5 חודשים והושיט את ידיו אליי, לקחתי אותו וכל האחים שלו התחילו לצחוק על הנוחות שלו לשים עליי ראש בלי שום מבוכה או חשבון. חלק מזמן המפגש בעלי צילם במצלמת וידאו הקטנה ובסוף המפגש הילדים ביקשו שנצטלם כולנו יחד.

הגענו הביתה והתברר שבחלק הזה של הטיול כנראה הסוללה נגמרה ולמעשה כלום לא צולם. הלכתי שעות בתחושה של פספוס, איך מכל הטיול דווקא הרגעים הקסומים האלה לא תועדו? לקח לי זמן להרשות לפנים שלי להיזכר שהכל איתי ובתוכי, שהחוויה באמת לעולם לא תחזור ושיהיו אחרות.

גם בכתיבה הזאת יש מן התיעוד, אך בשונה מבעבר, היא נעשית רק לשם הנאה. לקח לי הרבה שנים להשיל מעליי קילוגרמים של ציוד כשאני נוסעת, להיפרד מהצורך בתיעוד מילולי וצילומי כדי להחיות רגעים, להיפרד מחפצים שאני לא באמת צריכה (זה עדין לא פשוט לי), להיפרד מבגדים שלא עולים עליי יותר, להיפרד מתקופות שלא ישובו. אני כותבת ועולה בי גל קטן של עצב על כל הדברים שהסכמתי שימותו קצת, כדי לפנות מקום לחיים שקורים עכשיו. אני עדין מאוד אוהבת לצלם אוהבת חפצים וזיכרונות, אבל נראה לי שאני זקוקה להם קצת פחות שיגדירו אותי.

ג'ני גיטלבנד

ג'ני גיטלבנד– לגעת ברעב .מלווה בהתמודדות עם אכילה רגשית ודימוי גוף.
מפגשים אישיים |  סדנאות קבוצתיות.
פסיכותרפיסטית גופנית מוסמכת על ידי ה-EABP (הארגון הישראלי והאירופאי לפסיכותרפיה גופנית) מטפלת באמצעות: תנועה, מגע, שיחה, נשימה והתמקדות.
050-881-3936   jenny2dance@gmail.com

 

עוד על כתיבה ותיעוד של הרגע : 

דרך הכתיבה / לימור לוי אוסמי

בזכות הכתיבה / שירה דרוקר

להיות עוד קצת עם הרגע / לימור לוי אוסמי

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך לאתר, להשתתף בדיונים בדף הפייסבוק ולהירדם לעדכונים במייל medabrot.imahut@gmail.com

 

צילום: Mario Calvo

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

סולחת לעצמי על הדיכאון שאחרי הלידה

מאת :

14 באוגוסט 201110 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

לפני 3 שנים בדיוק ילדתי את בתי. במשך 4 החודשים שלאחר מכן חוויתי דיכאון לאחר לידה. התחושה הייתה שהקירות סוגרים עליי, שאין מוצא. זוהי תחושה כה בודדה ומנוכרת של מישהי שצריכה להחזיק את כולם ועדיין חשה אשמה, על כל דבר שבעולם.

כיום, אני מרגישה שאני יכולה לסלוח לעצמי על התחושות ההן, שבזמנו עלו בעקבותיהן כל כך הרבה רגשות אשמה. ככל שאני שומעת על יותר נשים שעוברות תחושות דומות, כך אני מבינה שהמצב שנקלעתי אליו לא היה באשמתי.

רצו שאעשה הפלה, אבל עכשיו אני אמא.

מאת :

13 באוקטובר 20102 תגובות

מתוך לידה עם אפידורל, סיפורי לידה

אבא שלי הגיע יחסית מאוחר מאוד ועד אז סבלתי עד עמקי נשמתי וניסיתי להתאפק שלא לקחת אפידורל. בסוף,אבא הגיע ובמקום לחתום הוא התחיל לדבר עם המרדים ברוסית לגביי ההשלכות של האפידורל.

בסוף התחלתי להתעצבן ואמרתי לו באמצע ציר: "אני לא יכולה יותר תחתום כבר !!!!"

אבא שלי חתם ומאז הכול הפך להיות רגוע.

אחריי קבלת האפידורל התחלתי להזיז את הרגליים והאצבעות וככה עד סוף הלידה העיקר שאוכל אחר כך ללחוץ.

מקבלת האפידורל הכול זרם מאוד מהר. תוך כמה שעות בודדות פתיחה 5 ואז 9 . בין לבין, אבא שלי נכנס לחדר הלידה וניסה לתמוך בי

הילדה קיבלה חיסון

מאת :

10 בנובמבר 20109 תגובות

מתוך אחרי לידה, שיהיו בריאים

הילדה קיבלה חיסון. זו כבר הפעם השלישית שהיא מקבלת חיסון (אם לא סופרים את החיסון בביה"ח). אחרי החיסון חזרנו והסתגרנו בבית. אני בלחץ ובסרטים מתופעות הלוואי שעלולות להופיע בעקבות החיסון.

בהתחלה היא הייתה קצת ישנונית וחסרת מנוחה.

בערב היה לי פילאטיס. התלבטתי מאוד אם ללכת אבל כשראיתי שהיא חסרת שקט החלטתי להישאר בבית. לקחנו אותה לטיול בעגלה ותוך שניות היא נרדמה. ראיתי שהיא ישנה לה בשלווה ושוב התלבטתי אם ללכת. התייעצתי עם אמא שלי ובעלי ובסופו של דבר החלטתי ללכת לפילאטיס.

איך שהלכתי היא התעוררה.