אני רוצה לתקתק

מאת : אמא של רעותי

8 ביוני 2014 | תגובה אחת

כנראה שהגעת לעולם הזה גם כדי ללמד אותי שיעור בסבלנות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

 

אני רוצה לתקתק.

אני רוצה לתקתק כמו שהייתי רגילה: עבודה, לימודים, יוגה, חברות, לרוץ את החיים האלו, להספיק, להיות בהיי.

אני רוצה לישון רק 6 שעות ולקום רעננה ולשים מייק אפ ולהסתדר בשתי שניות ולהיות הכי הכי.

 

אני רוצה לתקתק גם אותך, את ההסתגלות שלך לגן, את העבודה החדשה שלי, את הנסיעות בפקקים את הפליי דייטס ואת החלפת החיתולים.

 

אז אני רוצה.

אבל אותך אי אפשר לתקתק. יש לך מקצב משלך, חייכני ומיוחד, שעכשיו אומר לי עצרי! דרך שלשולים והקאות ודרך מטפלת שמתקשרת באמצע יום עבודה. אני מזכירה לעצמי שקודם אמרת לי שתתהפכי רק ששאת תחליטי. זה אותו מקצב עדין ומיוחד ששמור רק לך, "בשאנטי באנטי" כמו שאני אוהבת לומר מאז שנולדת.

 

אני צריכה להפנים שאני חייבת לתת לזמן זמן, לתת לך להשתלב. החיים עכשיו הם לא מה שהיה:

לא מה שהיה לפני המקסם שנוצר עת הגעת לעולם, לא מה שהיה בחופשת הלידה,  ובטח לא מה שהיה כשיכולתי לחשוב רק על עצמי ויכולתי ליפול ולקום והיתה לכך השפעה בעיקר על עצמי.

 

אבל עכשיו זאת את, יצור מתוק שנותן את הטון. ואת התקתוקים אני יכולה להשאיר לפנטזיה או לכל היותר להיות יעילה יותר, אבל אין להם באמת מקום כי לזמן יש משקל, לתהליך, להסתגלות. בעיקר לטבע שלך.

 

יפה שלי, אין דרך להסביר את הלב שמתרחב לנוכח החיוך שלך, את ההתפעלות מזחילתך על שש, צהלות השמחה כשהסכמת להתהפך. רק את יכולה לגרום לי להתעורר להנקה ברבע לחמש ובכל זאת לשמוח מגרגורי האושר הקטנים שלך.

כנראה שהגעת לעולם הזה גם כדי ללמד אותי שיעור בסבלנות.

 

לבלוג של אמא של רעותי

 

עוד אמהות כותבות על פערים בקצב בהורות:

להיות עוד קצת עם הרגע / לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים בתהליך ההורות.

איזו מין אמא אני, שלאחרונה מחפשת רק שקט? / ענת

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך לאתר, להשתתף בדיונים בפייסבוק ולהצטרף לרשימת התפוצה דרך המייל medabrot.imahut@gmail.com

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

תגובה אחת ל- “אני רוצה לתקתק”

  1. אנונימא הגיב:

    מה אומר, אימא של רעותי,
    מזדהה מהמקום שלי,
    בעבר גם חשבתי שאני "תקתקנית", ואחרי שפיצית נולדה לקח לי שעה לצאת מהבית במקום 5 דקות… עד היום, והיום היא כבר גדולה, זה לוקח זמן. כאילו משהו ביכולת התארגנות שלי השתנה.
    מעבר לזה – איתך. הכל משתנה. היום זה כבר לא אני לעצמי. זוכרת שבחודשים אחרי הלידה, הייתי מתעצבנת על עצמי, על כך שאני לא מרשה לעצמי להתעצבן, כדי שהקטנה לא תשמע אותי כועסת (על השכנים, על אבא שלה, על החיים…) 🙂
    מרגישה שהשיעורים הכי חזקים שלי בחיים, הם עם ומול הילדה שלי.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אני בוחרת להיות "רק" אמא

מאת : אולגה רגלמן

25 בפברואר 20126 תגובות

מתוך אמהות בחינוך ביתי, לכל אמא, מתמודדות עם הסביבה

נועדתי להיות אמא.

אני מאוהבת בגוף שלי בזמן ההריון, אני מתרגשת מהחיים הגדלים בתוכי, מהתנועות הקטנטנות והגדולות. אני מדמיינת את הפרי שלי, מחכה שהוא יוולד ואני אוכל לחבק, לנשק, להריח, לדבר ולאהוב את הנשמה היפה שקיבלתי במתנה.

ההתחלה קצת קשה. למה אתה בוכה? רעב? עייף? כואב? אני לא יודעת מה אתה רוצה. אני לא מבינה מה אתה מנסה להגיד לי. ואתה מלמד אותי. מלמד אותי להקשיב, מלמד אותי להבין. זורקת את כל הספרים ושנינו לומדים לאהוב אחד את השנייה. אני רוצה להיות כל שנייה לידך. להצמיד אותך לליבי, ולנשום.

ללדת זה כואב. מאוד כואב

מאת : שירה דרוקר

14 במאי 201116 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

חמישה ימים עברו מאז שנולדה הילה. ימים מבלבלים, ימים של הסתגלות, ימים שבהם נתתי לחוויה לשקוע, לחלחל, ורק עכשיו אני מוכנה לבטא את מה שעברתי. עברנו. אני מאוד רוצה לספר את הסיפור כמה שיותר קרוב למועד הלידה, כי יש המון דברים שאני מרגישה עכשיו שאולי יהפכו מטושטשים בהמשך, וחשוב לי לבטא גם אותם.

הייתה לי לידת תאומים מדהימה ! אז למה אני בטראומה ?

מאת : אמא אנונימית

20 בדצמבר 20116 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

את כולם הלידה הזו עניינה – לידת בזק של תאומים בשבוע מוקדם. "כבר אין זמן לאפידורל" אמרה הרופאה. רציתי לעמוד, לזוז – לא נתנו לי מפחד לצניחת חבל הטבור של התאום השני. הרופאה השכיבה אותי על המיטה, נגעה והרגישה את הראש. את המוניטור חיברו כבר ישר לגולגולת.

"תדחפי" היא אמרה.

"את יכולה" אמרו האחיות.