למה בגן היא מצליחה לאסוף את עצמה ואיתי יש איבוד עשתונות מוחלט?

מאת : אמא אנונימית

15 ביוני 2014 | 3 תגובות

איך לעזאזל זה קרה ? למה אני לא זוכרת להיות אמפטית במאני-טיים?

מתוך לכל אמא, רגשות אשם

  

הבכורה שלי בת 6.4 . רגישה . פרפקציוניסטית. התאכזבה שוב מעצמה שאיבדה עוד משהו (בפעם השלישית ביומיים האחרונים). אני כמובן טורחת לספור לה.. (אכזבה #1 מעצמי) .

הזעם שלה שוב פורץ. מנסה להתקרב להגיד משהו והיא מרחיקה אותי. כל המשפחה מנסה להגיע לאוטו והכל קורה מול העיניים של חמותי (שתחיה – היא והביקורת שלה). בסוף אני לוקחת אותה חצי דרך בידיים. מגיעים לאוטו וזה לא נרגע. הצרחות בלתי נסבלות ככה שאני חייבת לסתום אוזניים (אכזבה #2 מעצמי).

אני אומרת לה שבגיל כזה מותר לבכות אבל לא אמורים לצרוח (#3) . היא מרגישה חוסר יכולת להתגבר ולהפסיק לצרוח (#4). אני מרגישה כישלון בכך שהילדה שלי לא מסוגלת להתמודד עם רגשות קשים ועם עייפות. מראה לה פרצוף חמור (#5). מנסה לעודד במילים אבל הטון לא מצליח לעודד אותה (#6).

מגיעים הביתה – אחרי רבע שעה צרחות באוטו. האיש שלי אומר לי שזה לא הולך איתי ולוקח אותה בידיים. אני מבקשת שלא יפריד בינינו. אחרי שהוא צורח עליה להפסיק לצרוח – הוא מעביר לי אותה (#7 מעצמי ששוב זה קורה והוא עדיין לא הבין.אנחנו מתיישבות על הספה בשקט. מקנחות את האף. אני מחבקת אותה. היא מבקשת לשכב ואני משכיבה אותה עליי. קרוב ללב. לוחשת לה מילות אהבה ואמפטיה. שמגיע לה שישמעו אותה . שאנחנו פה תמיד בשביל לעזור. אני מתחילה לבכות והיא נרדמת.

מאז שהיא היתה תינוקת היא לא נרדמה עליי ככה.  נותרתי עם רגשות קשים. חלקם שלה וחלקם שלי. איך לעזאזל זה קרה ? למה אני לא זוכרת להיות אמפטית במאני-טיים? מה החמה תגיד? למה אני תמיד מפספסת את הקושי שלה ודורכת לה על הפצעים? איך לעזאזל אני גורמת לה להאמין ביכולת של עצמה להתגבר? או לחילופין – למה בגן היא מצליחה לאסוף את עצמה ואיתי יש איבוד עשתונות מוחלט?

 

אמהות נוספות לומדות להתמודד עם אכזבות :

שחרור / אמא אנונימית

איך להתמודד עם האכזבה מבן הזוג אחרי הלידה / אורית כרמי ארואטי, מטפלת זוגית ומשפחתית

יצא עוד בן../ אמא ל 3

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך לאתר, להשתתף בדיונים בפייסבוק והצטרף לעדכונים  מעניינים במייל medabrot.imahut@gmail.com

 

צילום: Renata Osinska

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

3 תגובות ל- “למה בגן היא מצליחה לאסוף את עצמה ואיתי יש איבוד עשתונות מוחלט?”

  1. אני בעיקר שומעת ממך את האכזבות מעצמך, אז רוצה להשמיע לך גם ככה הצלחות, שאולי פיספסת בדרך:
    את רגישה לצרכים שלך (ביקשת שלא יפריד ביניכן) וזה שיעור חשוב עבור הבת שלך.
    את מחבקת אותה, מקשיבה לה, לוחשת לה מילות אהבה ואמפתיה ולומדת איתה ביחד איך להתמודד עם דברים שקשים (גם לך). זאת דרך ממש טובה עבורה ללמוד איך מתמודדים עם רגשות קשים, שגם אם מתחרפנים בהתחלה, זה לא כ"כ נעים, אנחנו אנושיים, נושמים ומתחילים מהתחלה.

  2. אמא ברשת הגיב:

    רוצה להגיד כמה דברים – הראשון זה שילדים תמיד מתנהגים אחרת בגן ובבית, יש את אלה שאומרים שזה בגלל שההורים לא מציבים מספיק גבולות, אני חושבת שהרבה פעמים בגן הילד חייב להיות יותר סתגלן – יש עניין של לחץ חברתי , רצון להתאים לנורמה ויותר מהכל – ידיעה שהגננת לא תכיל ותאהב אותך ללא תנאים כמו אבא ואמא, ואחרי שמחזיקים פאסון כל היום, הבית וההורים זה המקום שבו אפשר להתפרק ולהוציא את הקשיים וזה בסדר.
    הדבר השני לגבי ה"מאני טיים" – מציעה לך לנסות לבדוק מה את מרגישה כשהיא בהתפרצות – את בטח לא מגיבה ככה לכל קושי שהיא חווה, אם היא חלילה נופלת ובוכה בטח קל לך יותר להיות אמפתית, שקולה, פחות בסערת רגשות. משהו בהתפרצות או בחוסר ההתמודדות או ברגישות יתר – משהו שם לוחץ לך על כפתור – מה זה? מה מלחיץ אותך? מה את מרגישה בגוף כשזה קורה? (זה יכול להיות לחץ של "מה יגידו" או לחץ של – איך היא תתמודד עם החיים או אפילו קושי לשמוע את הרעש…) לפעמים להבין את הקושי של עצמינו בסיטואציה עוזר לנו להתמודד ולהירגע.
    ודבר אחרון מסכימה עם לימור – אני חושבת שלכל הורה יש את הנקודות שמחרפנות אותו מול הילד שלו, בסופו של דבר נתת אמפתיה, חיבוק, הכלה, את אמא איכפתית ונהדרת שמחפשת פתרונות. אני מאוד מזדהה ומקווה שלא חפרתי לך יותר מדי 🙂

  3. אנונימא הגיב:

    אמא לכל החיים,
    אני קודם כל ממש רוצה לחבק אותך… מכל הלב.
    כל כך מבינה אותך.
    אין לי דברים יותר מדי חכמים ומחדשים לכתוב.
    יכולה רק לחזק את ידייך, לכתוב לך שבתוך כל הסערה הלא פשוטה שהיית נתונה בה עם ילדתך, עדיין עשית בסופו של דבר את המעבר למקום יותר מכיל ואמפתי.
    ונשמע לי שזו סיטואציה ממש לא קלה מה שקרה שם.
    אז פשוט מחבקת אותך,
    ואיתך.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אחרי הניתוחים הקיסריים שעברתי, אני רוצה לידה נרתיקית

מאת : נורית מלאכי

7 ביוני 2011תגובה אחת

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

בחודש שביעי התחלתי להבין שהלידה, המילה הזו, שעד עכשיו רק ריחפה באוויר, כבר די קרובה ואמיתית, ואם אני רוצה שתהיה כמו שאני רוצה, הגיע הזמן להתכונן. אז כתבתי מכתב לעצמי ולגל הדולה המקסימה שלי, בו סיפרתי על פחדיי, ועל הרצון שלי להתגבר עליהם.

התחלתי גם לקרוא המון בפורומים, יותר מכרגיל, והגעתי למסקנה שאני לא רוצה בית חולים, בכלל לא רוצה. מכיוון שהיה לי ברור שאף מיילדת לא תיקח VBAC2 (לידה וואגינלית אחרי 2 ניתוחים קיסריים) בלידת בית, חשבתי על לידה ללא עזרה, רק אני, אבא, וגל אם תהיה מוכנה.

האמהות של פעם הן לא האמהות של היום

מאת : אמא אנונימית

29 במרץ 20117 תגובות

מתוך אמהות בחינוך ביתי, לכל אמא

חברות יקרות, ככל שהתקדמנו בשנים אנחנו יותר ויותר משקרות את עצמינו בכל מיני סיפורים על רצון למצות את עצמינו, לפתח קריירה, להתפתח ולהרגיש שיש בנו מעבר לאמהות, אבל!!!!!!! מה רע בלהיות למס' שנים אמהות וזהו??????? למה לשנות את הטבע? למה לבזבז אנריגה חיונית וזמן על דברים כל כך תפלים במקום להשקיע הכל בהעמדת ילדים מאושרים, עם בטחון עצמי וגב חזק שנתמך על היותנו שם עבורם?

להיות אחרי לידה / לימור לוי אוסמי

מאת : לימור לוי אוסמי

10 באפריל 20190 תגובות

מתוך אחרי לידה, חברות ובדידות, קושי אחרי לידה

לפני שנה צילמתי את התמונה הלא כ"כ מחמיאה הזאת של עצמי. צילמתי אותה בגלל שידעתי שבשלב מסוים אתגבר על התקופה הזאת ולא רציתי לשכוח איך זה הרגיש באמת. התינוקת שלי הייתה אז בת חמישה וחודשים ועדיין לא ישנה בלילות. לא היה לי רגע לעצמי מאז שהיא נולדה. הייתי עייפה. כל כך כל כך יפה. היה נראה לי שהיא כל הזמן רעבה והנקתי אותה בלי הפסקה. התחלתי להרגיש חסרת אונים.