למה בגן היא מצליחה לאסוף את עצמה ואיתי יש איבוד עשתונות מוחלט?

מאת :

15 ביוני 2014 | 3 תגובות

איך לעזאזל זה קרה ? למה אני לא זוכרת להיות אמפטית במאני-טיים?

מתוך לכל אמא, רגשות אשם

  

הבכורה שלי בת 6.4 . רגישה . פרפקציוניסטית. התאכזבה שוב מעצמה שאיבדה עוד משהו (בפעם השלישית ביומיים האחרונים). אני כמובן טורחת לספור לה.. (אכזבה #1 מעצמי) .

הזעם שלה שוב פורץ. מנסה להתקרב להגיד משהו והיא מרחיקה אותי. כל המשפחה מנסה להגיע לאוטו והכל קורה מול העיניים של חמותי (שתחיה – היא והביקורת שלה). בסוף אני לוקחת אותה חצי דרך בידיים. מגיעים לאוטו וזה לא נרגע. הצרחות בלתי נסבלות ככה שאני חייבת לסתום אוזניים (אכזבה #2 מעצמי).

אני אומרת לה שבגיל כזה מותר לבכות אבל לא אמורים לצרוח (#3) . היא מרגישה חוסר יכולת להתגבר ולהפסיק לצרוח (#4). אני מרגישה כישלון בכך שהילדה שלי לא מסוגלת להתמודד עם רגשות קשים ועם עייפות. מראה לה פרצוף חמור (#5). מנסה לעודד במילים אבל הטון לא מצליח לעודד אותה (#6).

מגיעים הביתה – אחרי רבע שעה צרחות באוטו. האיש שלי אומר לי שזה לא הולך איתי ולוקח אותה בידיים. אני מבקשת שלא יפריד בינינו. אחרי שהוא צורח עליה להפסיק לצרוח – הוא מעביר לי אותה (#7 מעצמי ששוב זה קורה והוא עדיין לא הבין.אנחנו מתיישבות על הספה בשקט. מקנחות את האף. אני מחבקת אותה. היא מבקשת לשכב ואני משכיבה אותה עליי. קרוב ללב. לוחשת לה מילות אהבה ואמפטיה. שמגיע לה שישמעו אותה . שאנחנו פה תמיד בשביל לעזור. אני מתחילה לבכות והיא נרדמת.

מאז שהיא היתה תינוקת היא לא נרדמה עליי ככה.  נותרתי עם רגשות קשים. חלקם שלה וחלקם שלי. איך לעזאזל זה קרה ? למה אני לא זוכרת להיות אמפטית במאני-טיים? מה החמה תגיד? למה אני תמיד מפספסת את הקושי שלה ודורכת לה על הפצעים? איך לעזאזל אני גורמת לה להאמין ביכולת של עצמה להתגבר? או לחילופין – למה בגן היא מצליחה לאסוף את עצמה ואיתי יש איבוד עשתונות מוחלט?

 

אמהות נוספות לומדות להתמודד עם אכזבות :

שחרור / אמא אנונימית

איך להתמודד עם האכזבה מבן הזוג אחרי הלידה / אורית כרמי ארואטי, מטפלת זוגית ומשפחתית

יצא עוד בן../ אמא ל 3

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך לאתר, להשתתף בדיונים בפייסבוק והצטרף לעדכונים  מעניינים במייל medabrot.imahut@gmail.com

 

צילום: Renata Osinska

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

3 תגובות ל- “למה בגן היא מצליחה לאסוף את עצמה ואיתי יש איבוד עשתונות מוחלט?”

  1. אני בעיקר שומעת ממך את האכזבות מעצמך, אז רוצה להשמיע לך גם ככה הצלחות, שאולי פיספסת בדרך:
    את רגישה לצרכים שלך (ביקשת שלא יפריד ביניכן) וזה שיעור חשוב עבור הבת שלך.
    את מחבקת אותה, מקשיבה לה, לוחשת לה מילות אהבה ואמפתיה ולומדת איתה ביחד איך להתמודד עם דברים שקשים (גם לך). זאת דרך ממש טובה עבורה ללמוד איך מתמודדים עם רגשות קשים, שגם אם מתחרפנים בהתחלה, זה לא כ"כ נעים, אנחנו אנושיים, נושמים ומתחילים מהתחלה.

  2. אמא ברשת הגיב:

    רוצה להגיד כמה דברים – הראשון זה שילדים תמיד מתנהגים אחרת בגן ובבית, יש את אלה שאומרים שזה בגלל שההורים לא מציבים מספיק גבולות, אני חושבת שהרבה פעמים בגן הילד חייב להיות יותר סתגלן – יש עניין של לחץ חברתי , רצון להתאים לנורמה ויותר מהכל – ידיעה שהגננת לא תכיל ותאהב אותך ללא תנאים כמו אבא ואמא, ואחרי שמחזיקים פאסון כל היום, הבית וההורים זה המקום שבו אפשר להתפרק ולהוציא את הקשיים וזה בסדר.
    הדבר השני לגבי ה"מאני טיים" – מציעה לך לנסות לבדוק מה את מרגישה כשהיא בהתפרצות – את בטח לא מגיבה ככה לכל קושי שהיא חווה, אם היא חלילה נופלת ובוכה בטח קל לך יותר להיות אמפתית, שקולה, פחות בסערת רגשות. משהו בהתפרצות או בחוסר ההתמודדות או ברגישות יתר – משהו שם לוחץ לך על כפתור – מה זה? מה מלחיץ אותך? מה את מרגישה בגוף כשזה קורה? (זה יכול להיות לחץ של "מה יגידו" או לחץ של – איך היא תתמודד עם החיים או אפילו קושי לשמוע את הרעש…) לפעמים להבין את הקושי של עצמינו בסיטואציה עוזר לנו להתמודד ולהירגע.
    ודבר אחרון מסכימה עם לימור – אני חושבת שלכל הורה יש את הנקודות שמחרפנות אותו מול הילד שלו, בסופו של דבר נתת אמפתיה, חיבוק, הכלה, את אמא איכפתית ונהדרת שמחפשת פתרונות. אני מאוד מזדהה ומקווה שלא חפרתי לך יותר מדי 🙂

  3. אנונימא הגיב:

    אמא לכל החיים,
    אני קודם כל ממש רוצה לחבק אותך… מכל הלב.
    כל כך מבינה אותך.
    אין לי דברים יותר מדי חכמים ומחדשים לכתוב.
    יכולה רק לחזק את ידייך, לכתוב לך שבתוך כל הסערה הלא פשוטה שהיית נתונה בה עם ילדתך, עדיין עשית בסופו של דבר את המעבר למקום יותר מכיל ואמפתי.
    ונשמע לי שזו סיטואציה ממש לא קלה מה שקרה שם.
    אז פשוט מחבקת אותך,
    ואיתך.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

להחליט או להשקיט?

מאת :

3 ביולי 20130 תגובות

מתוך אמהות וקריירה, לכל אמא, מקצועניות מדברות

כילדים, הדילמה לא עסקה ב"מתי" אלא ב"איך". הדילמה נשארה במבנה הבסיסי שלה עם לוח זמנים מצומצם של מ"עכשיו לעוד רגע". ואז גדלנו ואיתנו גדל גם המבנה של הדילמה. ולדילמה הזו נולדו ילדים שקוראים להם 'התלבטות' ו'שוקלת'. הדילמה הפכה לגדולת מימדים, עד ששכחנו מי מנהל את מי, מי בא קודם למי או איך לעזאזל הגענו למצב שאנחנו אספני דילמות, שהולכים לפותרי דילמות, שהם בעצמם למדו את רזי הדילמה בכל מיני מקומות בעולם, מנהלים פורומים שלמים וקבוצות תמיכה בשם הדילמה.

רגעעע. זו כולה דילמה, ממתי היא הפכה לעיר?

זוגיות: מדריך למשתמש

מאת :

25 במאי 20115 תגובות

מתוך זוגיות אחרי לידה, ספרים לאמהות

המנבא הטוב ביותר להצלחת הקשר אינו תכיפותם ותוכנם של הוויכוחים בין בני הזוג, אלא האופן שבו הם מתנהלים… בני הזוג מרגישים חופשיים להעלות תלונות, אך הם עושים זאת בזהירות, תוך התייחסות למעשה ולא לעושה, ללא רצח אופי וללא דברי ביקורת קשים ואישיים, הכללות, הבעת בוז וסלידה, מתקפה חזיתית, הכחשת אחריות והטלת אשמה על בן הזוג. הם גם אינם נוקטים את החלופה של נסיגה לשתיקה קרה (עמ' 45).

הניתוח הקיסרי שעברתי

מאת :

3 בספטמבר 20123 תגובות

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

יונתני שלי בן חצי שנה. חצי שנה של אושר שכמוהו לא תיארתי בחיי (לצד הקושי שגם הוא בלתי ניתר לתיאור…).

אני רוצה לספר לכן על הניתוח הקיסרי שעברתי, כי פתאום כל הרגשות עלו. אולי כי עכשיו שהוא גדל קצת, יש לי זמן להכיל את כל מה שקרה. אין ספק שצריך זמן לעבד את החוויה המפוקפקת הזו שנקראת ניתוח קיסרי. אגב, אני אישית עוד לא חוויתי לידה רגילה, אז אין לי מושג אם זה אחרת או אותו דבר. בכל מקרה, הנה הסיפור שלי.
בשבוע 30 התבשרנו על ידי הרופא שהתינוק במצג עכוז. אין מה לדאוג כמובן, יש לו המון זמן להסתובב. בנקודה זו התחלתי לקוות כל יום שהוא מתהפך לו לכיוון הנכון. עם זאת, עמוק עמוק בפנים ידעתי שאני הולכת לניתוח קיסרי. מודה באשמה- הידיעה הזו הייתה אצלי החל משבוע 14 להיריון!