הדיכאון שיש לי אחרי לידה רק מעמיק..

מאת : לימור לוי אוסמי

20 ביולי 2014 | 18 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, עמוד הבית, קושי אחרי לידה, רגשות אשם אחרי לידה, שיתופים אישיים

 

 מצורפת התכתבות ביני ובין אישה בדיכאון אחרי לידה. הפירסום לבקשתה.

 

אמא אחרי לידה:

התינוקת שלי כבר בת חצי שנה. הדיכאון שיש לי אחרי הלידה רק מעמיק … לא סובלת את עצמי. לא סובלת את בן זוגי והצרחות של התינוקת שלי האין סופיות גורמים לי לשנוא גם אותה לפעמים, מה שגורם לי לרגשות אשם מטורפים כשאני מרגישה קצת יותר טוב.

יש לי עבר ארוך עם דיכאון, ציפרלקס וחוסר רצון לחיות. כרגע אני חייה באפלה. חרדות קשות על התינוקת שלי, אני גם מניקה הנקה מלאה ומחשבה קצרה על מעבר לתמ"ל גורם לי לרצות למות. כאילו זה רעל שיהרוג את הדבר הקטן הזה שאני כל כך אוהבת עד השנאה … אלוהים… איך אני יוצאת מזה. מרגע שהיא נולדה היא לא מפסיקה לבכות יום ולילה. היא הורסת לי את תאי המוח. הצרחות האלה לא נגמרות לעולם. כל הבדיקות תקינות אבל היא צורחת. היא פשוט או מתבכיינת שגורם לי לעוד יותר עצבים או צורחת. אני לא סובלת את אבא שלה . אני חייה איתו ואני לא מבינה מה אני עושה עם הדבר הזה שפשוט גורם לי לגועל. איך זה קרה שמאז שילדתי אותה (היא היחידה שלי ) החיים שלי כאילו נגמרו. למה הדבר שהיה צריך להיות הכי מדהים בעולם עבר לסיוט הכי גדול של החיים???

 

אני:

היי אישה יקרה, תודה שכתבת.

נשמע שכל כך קשה עכשיו, שולחת לך חיבוק ארוך ארוך.

את שואלת: 'למה הדבר שהיה צריך להיות הכי מדהים בעולם עבר לסיוט הכי גדול של החיים'?

מבינה את שאלתך ואת המפלה הרגשית שאת בטח חווה עכשיו נוכח ההימצאות מול מציאות גרועה שממש לא תואמת את הציפיות שלך.

התקופה של אחרי הלידה, גם אם יש את כל התנאים הטובים, היא תקופה מאוד קשה, משברית, בהגדרה שלה ולאו דווקא התקופה הכי מדהימה בעולם, גם למי שלא מתמודדת עם דיכאון. כתבתי על זה כאן.

בנוסף, את חווה את אחד הדברים שהכי מפילים מבחינה נפשית שזה תינוקת צורחת שאין מענה או פיתרון למצבה, ובן זוג שאת לא סובלת. אלו שני דברים מאוד מרכזיים שגורמים למצוקה נפשית, כך שבהחלט יש לך סיבות להרגיש לא טוב כרגע.

את כותבת ואני שומעת את העוצמות שבך דרך הכתיבה. אני שומעת את העוצמה שלך להביט ולהישיר מבט אל תחושותייך. זאת עוצמה! הדרך שבחרת מעצם הפנייה היא סוג של הרמת ראש בתוך המצב הקשה. את בוחרת להסתכל אל האמת כמו שהיא ולבקש עזרה, תמיכה. זה עצום וזה יוביל אותך לתהליך של ריפוי.

הנה כמה דברים פרקטיים שיכולים לעזור:

1. לגבי עצמך– סיפרת שיש לך היסטוריה של דיכאון וחוסר רצון לחיות. כלומר, את מכירה את הנטייה שלך להתכנסות ולראות את החיים בצורה שחורה בתקופות קשות. ההתכנסות הזאת היא מה שהגוף מבין כרגע שהוא זקוק לו כדי להתמודד. זה לא קל, אבל זאת הבחירה שלו. כעת השאלה היא- כיצד את בוחרת להתמודד עם הבחירה הזאת? מה עזר לך בעבר? אם זה כדורים, ניתן לשלב כדורים והנקה. ובכל מקרה, בריאותך הנפשית כרגע חשובה מאוד לתינוק, ואני יכולה להגיד שגם הרבה יותר מהנקה, במיוחד לאחר ששרדת והנקת תקופה כל כך ארוכה.. אולי תתחברי לדברים האלה שאמא כתבה.

בנוסף, ידוע ומוכח ששיתוף של התחושות והרגשות בסביבה תומכת ולא שיפוטית הוא מפתח להתמודדות עם דיכאון ותחושות קשות. כתבתי על זה כאן.  זה קריטי, זה חשוב, זה משמעותי. נסי למצוא את הדרך להיעזר באשת מקצוע שתתמוך בך בתקופה הזאת ואיתה תוכלי לאוורר את התחושות שמצטברות בפנים ויוצרות מעין עובש נפשי בגוף שמחרב כל חלקה טובה.

כתבת שהיחסים עם בן זוגך לא טובים ושאת לא סובלת אותו. האם יש מישהי או מישהו אחר שאת יכולה להיעזר בו בתקופה זאת? זה חשוב מאוד מאוד. את יכולה לקרוא על זה כאן.  וגם כאן.

ייעוץ זוגי יכול מאוד לעזור בתקופה הזאת.

2. לגבי התינוקת. זה סופר קשה להתמודד עם תינוקת בוכה, וזה קשה שבעתיים להתמודד איתה כשאת במצבך הרגשי. אימהות זקוקות להרגיש ולהיות במיטבן כדי להיות מסוגלות להתמודד עם תינוק בוכה. המפתח הוא לנסות לדאוג כמה שיותר לעצמך כדי שתוכלי להכיל את הבכי שלה בלי שזה יפרק אותך (לבכי של תינוק יש בהחלט את הפונציאל לפרק.. כתבתי על זה כאן אחרי הלידה השנייה שלי).  אני חושבת שדולה פוסט פארטום יכולה מאוד לעזור במקרים כאלה של בכי ולהנחות אותך כיצד להתמודד. יש לא מעט פעמים שאנחנו פשוט לא יודעות איך להתמודד עם מצבים שונים של התינוקות שאינם מצבים רפואיים. לי עוזר לשאול ולהתייעץ עם מומחיות בתחומן, כמו הדולות אחרי לידה. גם מאוד עזר לי להשתמש בדיקור בגיל חצי שנה, וזה שיפר משמעותי את המצב של ביתי, שגם בכתה המון בחצי שנה הראשונה לחייה. מהרגע שהתחלתי לדקר אותה (זה לא כואב, שני מחטים לכמה שניות וזהו), היא משמעותית בכתה פחות. דיקור סיני גם יכול לעזור לך, ואני באופן אישי גם נעזרתי בדיקור אחרי הלידה, כשהתחלתי להרגיש שמצב הרוח משתבש.

בנוסף, מקווה שיש לך מנשא. זה מאוד מאוד מאוד עוזר להתמודד עם הבכי של התינוקות. היום יש יועצות מנשאים שעוזרות להתאים את המנשא הנכון, וזה מאוד עוזר יש עוד כמה טיפים כאן להתמודד עם הבכי של התינוק.

שלחתי לך המון חומר למחשבה, מקווה שעוזר.

לימור

 

אמא:

המון תודה לימור על התמיכה. אשמח אם תעלי את זה לאתר. תמיד כשאני רואה עוד אימהות במצב שלי זה איכשהו נותן לי הרגשה שאני לא על אי בודד. אני פשוט לא בנויה להיות אימא בכלל. האהבה שלי לחופש 24 שעות והבית סוהר הזה שאני נמצאת בו עם תינוקת צורחת 24 שעות ביממה ואין אפשרות לברוח מהדבר הזה זה הורסססס אותי. מרוקן עד הטיפה האחרונה. כמו שאני אוהבת אותה ככה אני לפעמים שונאת אותה ואני בוכה המווון מרגשות אשם. אני ביקשתי טיפול ויש לי עובדת סוציאלית פעם בשבוע שהיא גם פסיכולוגית … אני פשוט מתרסקת אצלה… ממלאת את החדר בדמעות. זה באמת עוזר אבל זה רק פעם בשבוע. זה מרגיש שאני כל הזמן שקועה בתוך משהו שחור שלא רואים בו כלום ואז פעם בשבוע יש פתח קטטטטטן של אור שאני מוציאה את הפנים, לוקחת נשימה וחוזרת לחושך ומסתכלת מלמטה איך הפתח הקטן הזה פשוט נסגר ווזהו… שוב חושך מוחלט. הכי מדהים שאחד לכמה שבועות הבת שלי פתאום נותנת לי לישון וכל היום רגועה. את לא מבינה. אני אדם אחר לגמרי. רוצה לחיות. רוצה להתלבש להתאפר ולצאת לקנות קצת בגדים או סתם לעלות לאוטו ולעשות בכיף סיבוב. מאוהבת בקטנה והחיים יפים. יש לי ממש הפרעה נפשית נראה לי. לימור, תשלבי בבקשה את מה שכתבתי קודם ועכשיו. אולי יש נפש תאומה שתראה את זה ותגיד שגם היא עוברת את אותו הדבר. המון תודה על כל הטיפים. אתחיל להיעזר בהם ברגע שאצליח לחזור הביתה לצפון. כרגע אני ליד אשדוד לא מסוגלת לעלות עם תינוקת לאוטו וחוששת שתיפול עלינו רקטה חלילה . באתי אליהם לביקור יום לפני שהתחילה מלחמה ונשארתי פה. שיהיה יום מקסים ושוב תודה

 

מוזמנות גם אתן להגיב,

שלכן,

לימור

 

לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות, עוסקת בהעלאת המודעות למעבר הרגשי להורות ומקיימת מפגשי ייעוץ ממוקדים עם נשים בנושא הזה.

 

אולי גם יעניין אותך:

דיכאון אחרי לידה: כשהשמחה הופכת לעצב? / לימור לוי אוסמי

לצאת מהאפלה אל האור- דיכאון אחרי לידה כהזמנה להתחדשות/ תמר קלר, מלווה בהריון ואחרי לידה.

בחיים תמיד הדברים מתפרקים ורק אחר כך מתאחים/ תמר קלר, מלווה בהריון ואחרי לידה.

תרפיה בודהיסטית- גישה ייחודית לתמיכה אחרי לידה/ אפרת דבוש נאור, פסיכותרפיסטית גופנית

בחיים תמיד הדברים מתפרקים ורק אחר כך מתאחים/ תמר קלר, מלווה בהריון ואחרי לידה.

תרפיה בודהיסטית- גישה ייחודית לתמיכה אחרי לידה/ אפרת דבוש נאור, פסיכותרפיסטית גופנית

"אני לא האמא שחשבתי שאהיה"- דיכאון אחרי לידה/לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים בתהליך ההורות

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

 

צילום: sunset girl

נושאים קשורים :

18 תגובות ל- “הדיכאון שיש לי אחרי לידה רק מעמיק..”

  1. אמא של ילדה מדהימה הגיב:

    היי… רוצה להגיב גם…..קראתי את כל ההתכתבות בין שתיכן… מאוד מרגשת… אני כרגע הריון שני, חודש שביעי, ויש לי ילדה בת שש וחצי עוד מעט. אמנם לא חוויתי דכאון אחרי לידה אבל באופי שלי אני חרדתית, ואני עם ציפרלקס כבר הרבה זמן בעקבות זה שהבת שלי הייתה המון בבית חולים כתינוקת…. מכל מה שכתבת אני לומדת המון, אבל אני רוצה להדגיש בפנייך נקודת אור שאת כתבת בעצמך:
    "הכי מדהים שאחד לכמה שבועות הבת שלי פתאום נותנת לי לישון וכל היום רגועה. את לא מבינה. אני אדם אחר לגמרי. רוצה לחיות. רוצה להתלבש להתאפר ולצאת לקנות קצת בגדים או סתם לעלות לאוטו ולעשות בכיף סיבוב. מאוהבת בקטנה והחיים יפים"…. נכון – זו לא חכמה לראות את העולם רק בימים טובים. אבל עצם זה שאת מודעת לכל המכאובים האלו, לכל הקושי הזה, ובכל זאת רואה שיש גם ימים טובים, לדעתי את אישה חזקה. כולנו כואבות אחרי לידה, כולנו הרבה פעמים לא סובלות את זה שבחרנו לחיות איתו… את ממש לא על אי בודד…. זה שאת מודעת לכאב, כבר אומר שעברת מדרגה. עכשיו את יכולה לחשוב על פתרונות, על דרכים לצאת מהמקום החשוך והלא נעים הזה….. ורוצה לספר לך, שאחרי שילדתי את הגדולה שלי, ניסיתי להניק. המווווווווווון זמן. ופשוט לא הצלחתי. תסכול מכל כיוון אפשרי. ואז אמא שלי – שבמקצועה היא אחות והרבה שנים הייתה אחות טיפת חלב – אמרה לי :"גברת – לא טוב לך. הילדה שלך זקוקה לאמא מאושרת. עדיף שלא תניקי ותהיי מאושרת מאשר שתמשיכי עם הנסיונות האלו ותמשיכי להיות מבועסת ומתסוכלת". לכן – עדיף עכשיו שתטפלי גם בעצמך. אמא מאושרת זה הרבה יותר בריא לילדה שלך מאמא שיושבת מתסוכלת כל היום….. אז תעברי לתמ"ל – נשבעת לך שלא יקרה כלום – ואת תראי תוך שבוע שאת מצליחה לחייך קצת יותר… וגם בן זוגך – הוא יוכל לעזור לך עם זה מה שמשמעותית ייקל עליך….. מבטיחה לך.. מנסיון…
    הרבה חיזוקים ותמיכה….

    • אימא הגיב:

      תודה לך על התמיכה . אני כל כך מתגעגעת לעצמי לפני ההריון והלידה. צוחקת ומצחיקה, חברימנית, אוהבת את החיים… לא נשאר מזה כלום. ולא רואה לזה סוף…

      • אימא הגיב:

        הי. אני לא רוצה להציע לך עצות, כי נראה שקיבלת אותן מספיק. יש לי גם תחושה, שאת בעצמך יודעת טוב מאוד מה את צריכה ומה לא צריכה לעשות, אבל את פשוט לא מסוגלת, לפחות לא כרגע!
        למצב הזה שאת שרויה בו, אפשר לקרוא טראומטיזציה (במושג של אפי זיו- טראומטיזציה עיקשת", ולא דיכאון.
        מחקרים רבים עוסקים באספקטים תורשתיים והורמונליים של דיכאון אחרי לידה, אבל בשיח הרפואי והציבורי אין די התייחסות לאפשרות שדיכאון אחרי לידה הוא תגובה ‘טבעית' לטראומה חברתית שכרוכה במעבר לאמהות; מעבר שבמקרים רבים כרוך באובדן: של תשוקה, של פנטסיות, של מימוש עצמי וכל הדברים שאת מתארת – "צוחקת ומצחיקה, חברימנית, אוהבת את החיים".
        זה בהחלט מאוד מעציב אותי לראות שאת מתארת: "לא נשאר מזה כלום.ולא רואה לזה סוף…."
        בהחלט הרבה פעמים מעבר לאימהות כרוך בטראומטיזתיה מתמשכת שאף אחד לא יכול להבינה, אלא אם עברו אותה בעצמה. גם אני יכולה להדהות איתך מאוד, כאימא לשתי בנות (אחת בת שנתיים וחצי והשנייה בת 7 חודשים). הגוף שלי כבר לא אותו דבר, אין לי זמן וגם לא כוח לעצמי, הבנות המקסימות אומנם, אך לא נותנות לי לנשום וכל פעם דורשות תשומת לב, קשה לי להתקדם בקריירה כי אני נאלצת לחשוב על הבנות שלי, החלומות שלי תלויות בהן ובמשפחה בכלל, אין לי זמן לעזות ספורט, אין לי זמן לחברים ובילויים. בעלי רק עובד, ולא מעריך כמעט בכלל את העבודה הקשה שעליי לעשות. (אחרי עבודה, מה עושות האימהות? הולכות לגן שעשועים כשהן מתות מעייפות, ביום שבת הן קמות לבשל ולשחק כשהן מתות לישון ולנוח משבוע עבודה קשה)!!! לדבריו של בעלי, מה אני מתבייכנת, הרי כולם מתמודדים אם אותם קשיים… הכיצד אני מרשה לעצמי לדבר ככה ולחושח רגשות כאלה שליליים, איך אני לא מתביישת? בעלי והחברה בכלל עוד ממשיכים ומאשימים אותי ואת הכל הנשים האחררות על הרגשות ה"טבעיים" האלה? אז תזכרי טוב את מה שאני כותבת, שהן אלה שצריכים להתבייש ולא את! אם לא חוסר ההבנה שלהם אותך, יש מצב גדול מאוד שלא היית חשה את ה"דיכאון" או לפחות לא בעוצמות כאלה אשר מפרקות אותך מבפנים!!!
        הכיצד החברה והבעליה לא מבינים, שלצד רגשות חיוביים, ישנם המון קולות שליליים שרוצים לצאת החוצה! (אחנו רק בני אדם)!!! מדוע אף אחד לא רוצה לשמוע קולות אלה, מה גם שהם נחשבים כלא "נורמאליים וחולניים". זאת אשמתה של החברה הפטריארכלית שבה הגברים לרוב ממשיכים בחייהם שהיו טרם הופעת התינוק (עובדים, יוצאים עם חברים לבירה ועוד…). לעומתם, נשים רבות נאלצות "להיסגר" בבית, יחד עם ילדים ותינוקות צורחים אשר "מוצצים לנו את הנשמה".
        זאת בעצם, סוג של "אלימות שהיא לא נראית לעין- "אלימות סימלית"- תנאי דיכוי מתמשים ללא נקודת מוצא ברורים! כן, כן, גברים והחברה כולה הרבה פעים פשוט מדכא אותנו!!!
        איני רוצה להכליל לכלל הנשים! יכול להיות בהחלט שלא כל הנשים מרגישות את זה. למרות שדעתי היא שרבות מהנשים פשוט לא מאפשרות לעצמן לחוש רגשות אלה. אך אני כן מזמינה אותנו, הנשים, להזדהות עם חלקים אלה של האימהות, אשר גם הן צריכים ואף חייבים לקבל ביטוי מספק מצד גורמים של: החברה, המשפחה, וגורמים מטפלים שונים….
        אימהות, היא אמבווילנטית, מורכבת מצדדים חיוביים ושליליים! שניהם יחד מייצרים אימהות אותנתית! כאשר נהיה אותנטיים והחברה, המשפחה והבעלי יקבלו אותנו כמו שאנו, יעריכו את עבודתנו הנאמנה בחופשת הלידה ולאורך כל החיים בכלל, אז נהיה אימהות "טובות בצורה מספקת", אימהות אותנטיות עם הרבה כוח!!!
        אני רוצה לחזק אותך על התמודדתך עם האתגר המתשמך שאת נלחמת בו! זה כל כך קשה! אני לא יודעת אם הצלחתי לפחות במקצת לחזק אותך, אבל ממש מקווה שכן! קשה לי אפילו לתאר, עד כמה קשה לך להיות לבד בתוך מעמסה הכבדה הזו של אימהות! את כך כך בודדה, ואין אף אחד שיעריך אותך על כל המאמצים ההדירים שאת עושה!!! רק שתדעי שיש כאלה ואלה הן כל הנשים שכתבו לך!!! אני מעריכה אותך ומעריצה אותך עד מאוד!
        אני מאוד מקווה בשבילך, שכן תוכלי בשלב כלשהו בחייך, גם אם לא כיום, למצוא משמעות בחיים שלך, אל מעבר לביתך ומשפחתך! שכן תצליחי למצות את הפוטנציאל שבך לכיוונים שבהם תרגישי חופש לנוע ולעוף לחיים בעלי משמעות וערך וביטחון!!! מאחלת לך את כל אלה מכל הלב!!!

  2. אלה הגיב:

    אוי -נשמע כואב ,שולחת חיבוק.
    עד הרבעית שלי , חשבתי שתינוקות בחודשיהם הראשונים רק יונקים וישנים…הרבעית הראתה לי שיש גם בכיינים …(האמת שעד היום היא הכי קשה מכולם) , מה שמאוד עזר לי ,ובמיוחד מתאים לילד ראשון , שאין אח גדול שייסכן אותו… זה לשים אותה בנדנדה ,הנידנוד מאד הרגיע אותה ולי היו ידיים פנויות ושקט (מאד קשה לי לשמוע בכי של תינוקות , בדר"כ הנקה מספיקה להם ואני אוהבת את הבועה של ההנקה).
    מאחלת לך להיות שמחה במהרה

  3. אשה אם הגיב:

    קראתי את דבריך ונעצבתי מאוד. זה כל כך קשה שזה לא יאמן. אני זוכרת את עצמי שם ועד היום יש לי זיכרונות שאינם מרפים ואינם קלים..

    רק דבר אחד אני יכולה לומר מניסיון, הנקתי בקנאות מטורפת ולא הסכמתי לתת לו שום דבר אחר במקום אבל גם עישנתי כי הכל היה כל כך קשה ולא נגמלתי מעישון וכמובן שהרגשתי כמו האישה האיומה ביותר בתבל.

    פחדתי להתייעץ עם אנשי מקצוע כי הייתי בטוחה שהם יאשימו אותי בגלל העישון וכך נתקעתי עם עצמי בלבד ועם אישי שלא עזר ומאוד הפריע ומאוד הקשה עלי.

    הבעיה הייתה שלא היה לי מספיק חלב והתינוק בכה מאוד, בכה מלא, ואני הייתי עייפה ועצובה ובודדה יותר משהייתי בכל ימי חיי, ובדידות היא לא מצב שהיה זר לי גם קודם, רק שלפתע הוא גם היה רע.

    הילד בן אחת עשרה בעוד עשרה ימים, הוא בסדר גמור.. קצת רזה ואני עדיין משוכנעת שזה בגלל שהרעבתי אותו מרוב עקשנות אבל אני מניחה שזה סתם טיפשי. הוא ילד שמח ואהוב ואני יודעת שאני אמא טובה למרות הימים הרבים שבהם אני לא. אנחנו בסדר. ממש בסדר.

    ואני גרושה. גם מזה יש מוצא אם זה לא טוב.

    אז אני אומרת, תחשבי על זה, אולי כדאי לנסות לתת לתינוק במשך יום אחד בקבוק במקום הנקה רק כדי לבדוק אם זה קשור לבכי. ואם כן, זה ייתן לך המון חופש שמאוד נחוץ בזמן הזה. אני גם יודעת עד כמה זה קשה לעשות אפילו את זה. אם זה לא אפשרי זה בסדר, ממש בסדר.

    אם תרצי לדבר אני אשמח. גם לדבר ממש, לא רק כאן.

  4. עדי הגיב:

    אישה יקרה,
    דיכאון היה חלק מחיי פעמים מספר אבל אחרי הלידה השנייה שלי לפני 13 שנה , הוא היה הכי חמור. תחושת הבדידות וחוסר האונים ושאף אחד לא מבין ולא יכול להבין מה עובר עליי. זה היה רע מאוד . גם היה לי קשה לשתף אחרים במה שאני מרגישה ולא היה אז פייסבוק . מה שאת עושה כאן, משתפת אחרים ונעזרת באחרים זה מעולה. אז הנה כבר משהו אחד להיות גאה בו. את בסדר, אם לא היו לך רגשות אשם זה היה לא נורמלי. חלק מלהיות הורה זה להרגיש אשמה, זה מה שמדרבן אותנו להיות טובים בזה. צריך רק מידתיות. איזון. שתפי אנשים קרובים אלייך, לכי לקבל עזרה מקצועית, אל תשארי לבד עם התחושות הקשות והעצבות. שוב אני אומרת, את בסדר, אל תשנאי את עצמך בשל כך. זה לא פשוט להיות הורה. זה קשה ואכן האחריות היא כבדה ועלייך לדאוג לעצמך קודם כל. את הכי חשובה ועלייך לטפל בעצמך לפני שאת יכולה לטפל באחרים. אפשר להתחיל אצל רופא/ה המשפחה שלך. לספר , לשתף, לא להתבייש (כי זה נורמלי אפילו לשנוא את התינוק בהתחלה) ויפנו אותך לעזרה.

  5. איילת הגיב:

    שלום, יש לי 2 ילדים, אחרי הלידה הראשונה (בת) היה משבר קטן שאיכשהו עבר בזכות זה שהיא היתה תינוקת מאוד נוחה, כמעט שנתיים אחר"כ ילדתי את בני, גם כן כמו שאת מתארת, תינוק שבוכה כל הזמן, יום ולילה ופשוט נכנסתי יותר ויותר לדיכאון, היו ימים שממש פינטזתי שאני מעיפה אותו מהחלון/ חונקת אותו או כל דבר נוראי אחר, ממש הרגשתי בכל הגוף עוצמה של זעם ותסכול שלא ניתן לתאר ולא היה לי את מי לשתף- זה היה נוראאא, סבלתי המון, לא הייתי מסוגלת להשאר עם שניהם לבד, זה הלחיץ אותי מאוד, חמותי היחידה שעזרה מידי פעם אבל גם לא חסכה ממני הערות שגרמו לי ליותר בכי ותסכול, בעלי עזר פיזית מאוד, כשיכל הקל עליי אבל לא ידע לתת את התמיכה הנפשית שהייתי זקוקה לה, בדיעבד לקח הרבה זמן עד שהבנתי שאני סובלת מדיכאון אחרי לידה , בערך שנה ומשהו אחרי בהתייצות עם הרופאה לקחתי ציפרלקס, היו ימים שזה ממש עזר ולרגע הרגישתי שוב כוח ואושר וימים שזה בכלל לא השפיע, בסוף קצת פחדתי מהכדורים והחלטתי לטפל בעזרת פסיכולוגית- רק 3 שנים בערך אחרי- עברתי טיפול שעזר לי להשתחרר מהמון רגשות אשם שהיו לי בעקבות התקופה הנוראית הזו, רגשות אשם על התפקוד שלי ועל הרגשות השליליים שהיו והתערבבו מצד אחד עם המון אהבה ודאגה לילדים ומצד שני המון תסכול ועצב.
    דברים שיכולים לעזור: הלכתי לקבוצת מפגש אמהות ותינוקות- מאוד תרם לי, היום אני יודעת שאילו הייתי לוקחת מידי פעם עזרה אפילו בתשלום רק שיהיה עוד מישהו שיעזור ויקל מעט זה היה יכול לשנות הרבה. חשוב לי לספר שהיום אני כל כך מאוהבת בילדון שלי (ובאחותו) שאי אפשר לתאר ועדיין מידי פעם יש לי נפילות קטנות לצערי. עד היום אני קצת מאוכזבת מזה שהאימהות בשבילי היא לא מה שחשבתי ודמיינתי, אבל יצרתי את האימהות שטובה לי ומתאימה לי ולמשפחתי כיום ואני חיה עם זה בשלום 🙂

  6. אנונימא הגיב:

    אימא יקרה ואהובה,

    אני מבינה אותך מאוד מאוד בכל ליבי.
    עברתי בדיוק את מה שאת מתארת (למעט הצרחות של התינוקת. למזלי הרבה התינוקת שלי היתה שקטה יחסית).
    גם לי הסטוריה של דכדוכים, דכאונות ומחשבות אובדניות. גם אני לוקחת כדור אנטי-דכאוני. הפסקתי אותו בשליש האחרון של ההריון, ואחרי הלידה הרגשתי כל כך טוב, שלא חשבתי שאצטרך אותו שוב. 3 שבועות אחרי שהתינוקת נולדה, התחילה הדרך למטה, ואני לא חיכיתי לרגעים הגרועים מכל, שידעתי שיבואו, ושידעתי באילו צבעים הם יהיו צבועים. בצער רב הפסקתי להניק (לא הסתמכתי על המלצות הרופאים לקחת ולהמתין 8 שעות לפני ההנקה או כל מיני דברים כאלו). התאבלתי על ההנקה, אבל נתתי לה תמ"ל.
    אני ראיתי שמההתחלה אני זקוקה לעזרה. אם הייתי איתה לבד – הייתי מאבדת את השפיות, אני בטוחה בזה. גם היום הקיבולת שלי היא מאוד מסוימת, ולא כל היום. קשה לי. כך אני בנויה. תקופה מסוימת נכנסתי בעצמי על זה, עד שהתחלתי ללמוד לקבל את זה.
    אולי גם אצלך זה כך. נשים כמונו, שיש בהן מידה הרבה יותר גדולה של רגישות לעומת ה"נורמה" (ומה זה בכלל "נורמה"…) זקוקות ליותר מרחב. כדי להתאוורר. כדי להירגע. כדי לנשום, כדי להתאזן. אני לקחתי מטפלת. בהתחלה, ישבתי בבית, באותו חדר, איתה ועם התינוקת. אחר כך עברתי לחדר ליד. ואחר כך התחלתי לצאת מהבית לזמנים קצרצרים שהתארכו בהדרגה. הכל לאט. בהתאם לקצב שלי.
    אפילו שאנחנו לא מכירות, אני כל-כך מבינה אותך שאין לי מספיק מילים ואני לא מצליחה לרשום לך מספיק מהר את כל מה שאני רוצה להגיד לך כדי שתדעי את ממש לא לבד… 🙂
    גם אני הרגשתי רתיעה מבעלי אחרי הלידה. רתיעה שנמשכה כמה חודשים. וזה היה לי כל כך קשה, כי אני כל כך אוהבת אותו, כל כך מאוהבת בו. ופתאום יש רק גועל. וגם שינאה. כל "טעות" הכי קטנה שהוא עשה איתה – גל עצום של שינאה.
    וזה לקח זמן.
    ושיחות.
    וגם טיפול זוגי, שעזר לנו לגשר על הפערים בינינו.
    ולאט לאט להירגע.
    אני חושבת, בדיעבד, היום, שגודל האחריות הבלתי נתפסת שהרגשתי שהוטלה עליי עם היוולדה של הילדה, זעזע וטלטל אותי כל כך, שזה מה שזה יצר. אולי גם אצלך זה כך.

    דאגי לעצמך לעזרה בשלב ראשון. גם לאימהות שאצלן התנודות הרגשיות יותר מתונות, קשה מאוד מאוד בהתחלה.
    אני פשוט ידעתי מהתחלה שאני זקוקה וחייבת עזרה. המון עזרה.
    ואני יודעת שאם נרצה עוד ילד, המינימום יהיה מטפלת לפחות ל- 8-10 שעות ביום.
    כי ככה אני בנויה.

    הכי חשוב, שתזכרי ותדעי, שאת אימא נפלאה, שעושה את הטוב ביותר שאפשר.
    ושאת באמת נהדרת כפי שאת. גם אם כרגע את פחות מרגישה את זה, זה בכל זאת כך…

    כתבתי גם ללימור – שאם תרצי – אני לרשותך אם תרצי לשיחות, להתיעצות ולכל דבר.
    תזכרי – שיש כמוך וכמוני עוד ממש הרבה, ואת לא לבד…

    חיבוק חזק ממני,
    גם אימא 🙂

    • אימא הגיב:

      המון המון תודה על כל מילה שכתבת. אני לא נוהגת להפריע ולהתלונן לאנשים … את אימא בעצמך ואני יודעת כמה זמן דורשים הילדים ואת בטח גם עובדת וגם מן הסתם צריכה לנהל את הבית שלך … אני מודעת לך על זה שסיפרת לי שעברת את אותו הדבר זה מאווווד מעודד אותי ודי מרגיע . את מקסימה . תודה רבה על התמיכה

      • אנונימא הגיב:

        איך שאת מרגישה, יקירה, שמרי זאת כהצעה פתוחה 🙂
        יש שעות ביום שאני יותר פנויה, ואשמח בכל ליבי להיות עבורך אם תרצי.

        אגב, משהו שככה עלה לי מהתשובה שנתת ליפעת בהמשך התגובות – אני לא מתמצאת מאוד בנושא, אבל אולי יש משהו שקשור אצל התינוקת שלך לוויסות חושי? הצפה חושית יכולה גם לגרום לתופעות שאת מתארת…

        חיבוק לך בינתיים, ומאחלת שהמלחמה הזו תסתיים במהרה ותוכלי לחזור הביתה

  7. תמר קלר הגיב:

    אישה יקרה,

    אתחיל מהסוף..כפי שאת רואה לפי התגובות ולכל הדעות- את בהחלט לא לבד..
    בהתמודדות, בתחושות, ברגשות.
    כתבת שאת תשתמשי בטיפים של לימור- כל הכבוד לך , ממש לא מובן מאליו,
    מוסיפה לדברים שעקביות ורציפות הם אלמנטים מאוד חשובים ביציאה מהבור החשוך אל האור.בפירוש יכולים להביא אותך למקום ה"טוב" שלך שבו תרצי להיות.
    המעברים האלה בין רגע י השפיות לשיגעון מוכרים לי היטב ומנסיון אישי הם עוברים.מתאזנים ככל שהטיפול מתקדם (יהא אשר יהא)ולכן במצבים כאלה יש באמת לטפל (כמו שכתבה לימור) ואת זאת , אני מבינה שאת עושה.מעולה.
    מעבר להכל, תני מקום לכל הרגשות והחשיבה..,לדיאלוג שאת מקיימת עם עצמך בכל הנושאים,
    המשיכי בכך וזכרי שצעדים קטנים מובילים לשינוי גדול…

  8. יפעת הרץ הגיב:

    הי.
    בתוך חשכה גדולה קשה לראות יד מושטת. קשה לראות רגעים של הקלה. קשה לקבל. ותראי איך בתוך כל החשכה שבה את מצויה את מוצאת כוחות ללכת לטיפול פעם בשבוע!!!! זה המון!!! זו עוצמה! זה כח!
    כדאי לתגבר את העזרה גם אם זה קשה מאוד.
    לגבי תחושת החופש, תינוקות יכולים להיות בחוץ מהבוקר עד הלילה במיוחד אם אמא שלהם מניקה אותם. אם יש לך קצת כח לעלות על אוטובוס וליסוע לים ( רק לא לשכח לשתות הרבה) זה יכול להיות טוב לשתיכן.
    לגבי הבנזוג. מתוך מקום של חושך אי אפשר לדעת מה קורה, שווה לנסות להתמקד כעת בך. חשוב מאוד לא לברור עכשיו עזרה- שכנה יכולה לשמור על הגורה לשעה- לכי להתקלח, אמא/חברה/עו"ס יכולים לתת לך לישון חצי שעה היידה.
    כשתינוק צורח הנפש מתפרקת. גם כשישנים. גם כשלא מדוכאים. אז על אחת כמה וכמה כשכן.
    כתבת שאולי יש לך הפרעה נפשית- רוצה להגיד שגם אם כן אז מה! כולנו על אותו קו, מופרעות יותר, פחות, כולנו צריכות אהבה וחיבוק ותמיכה בזמן הזה עם ובלי קשר לדיכאון.
    שווה להיעזר בתרופות, שווה להיעזר בסביבה. ושווה לקום בבוקר ולראות שכל הכבוד שקמת!!!! זה ממש לא מובן מאליו.
    גאה בך מאוד מאוד על הכוחות הגדולים שבך ועל החולשות הגדולות שבך גם כן
    יפעת

    • "כולנו על אותו קו, מופרעות יותר, פחות, כולנו צריכות אהבה וחיבוק ותמיכה בזמן הזה ובלי קשר לדיכאון".
      מתרגשת 🙂

      אשמח לצטט בדף, ברשותך

    • אימא הגיב:

      היי יפעת תודה רבה שהגבת. אני כרגע בדרום ובגלל המצב לא יכולה ללכת לים אבל בגדול אני ניידת ובימים שקטים לא במצב של מלחמה אני הולכת אחר הצהריים הרבה לים. אנמ גרה 300 מטר מהים חחחחח פשוט עכשיו אני אצל ההורים . כשאני בבית שלי אני כל יום יוצאת ברגל לטיילת ועושה הליחה של מינימום שעה וחצי עם הקטנה בשקיעה וזה ממש כיף. ביום אין סיכוי כהילדה לא סובלת חום . אני מקווה שימצאו בסוף סיבה למה הבת שלי צורחת ויתנו טיפול מתאים. אם היא תרגע אני בשנייה אהפוך לאדם אחר… מאושר , שמח ואוהב…

  9. נעה הגיב:

    שולחת לך חיבוק גדול.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הנקה: האישה מאחורי הפטמה

מאת : שירה דרוקר

26 ביולי 20118 תגובות

מתוך הנקה, קוראות לשינוי

הנקה היא פלא. פשוט נס. איך אפשר להסביר אחרת את המקצוענות הטבעית הזאת של תינוק רך? כאילו עבר סדרת אימונים שהכינה אותו לרגע בו יפגוש את פטמת אמו… ואיך אפשר להסביר אחרת את העובדה שהחלב של כל אם מותאם אישית לתינוק שלה? ואפילו משתנה יום יום בהתאם לצרכיו?

אפשר רגע לדבר על אלימות במשפחה בלי להיבהל ?

מאת : לימור לוי אוסמי

26 בנובמבר 20127 תגובות

מתוך אלימות במשפחה, זוגיות אחרי לידה, לכל אמא, קוראות לשינוי

לא פשוט לדבר על אלימות במשפחה.

המילה 'אלימות'- יש בה משהו מפחיד, תוקפני, רחוק, לא שייך, לא אני, לא שלי. משהו שקיים 'שם' באוכלוסיות רחוקות, לא מודעות, נחשלות, מסכנות, לא 'פה', לא אצלי. יש משהו בשימוש במילה הזאת שמייד גורם לגוף להתכווץ, להתנגד, לדחות את הדבר הזה, להתרחק ממנו. אלימות ? אצלי ? מה פתאום. אצלי, לא.

ההנקה וההתייחסות לשדיים מושפעים מאלמנטים תרבותיים

מאת : שלומית ארד

24 בפברואר 201125 תגובות

מתוך אחרי לידה, הנקה

ההנקה תוקפת את ההורים ובעיקר את האמהות בתקופה הכי רגישה ומטלטלת בחייהם. היא מחוברת לקשיי ההורות, לקונפליקטים, שיש לנו, ההורים בתרבות המערבית, כמו חיבור של תאומים סיאמיים….