הולדת תינוק היא מאורע משמח- אבל היא גם לא

מאת : לימור לוי אוסמי

7 ביולי 2014 | 2 תגובות

מתוך אחרי לידה, אני אמא מספיק טובה?, מקצועניות מדברות, מתמודדות עם נורמות וציפיות, עמוד הבית, קושי אחרי לידה, רגשות אשם אחרי לידה

 

הולדת תינוק היא מאורע משמח- אבל היא גם לא.

גם כאשר התינוק נולד באופן רצוי עם המון ציפיות ותכנונים, לידתו לא מביאה רק שמחה ואושר, אלא גם עצב, קושי יומיומי, חוסר הנאה, עייפות בלתי נגמרת, התנפצות פנטזיית האמהוּת, אובדן הזהות הקודמת, רצון לא ממומש להיות לבד, העדר הנאה מהתפקיד האימהי, העדר אהבה כלפי התינוק, הבנת חוסר השוויון בין המינים, כעס וקנאה כלפי בן הזוג ועוד המון חלקיקי חוויות ותחושות שמפתיעים בהגיעם, כי לא ידענו שהם אמורים להופיע, הרי למדנו שאמהות היא הגשמת הייעוד הנשי, מלאה באושר ושמחה.

בשנים האחרונות ישנה כתיבה הולכת וגוברת המציפה את נושא הקושי שאחרי הלידה בכל כלי התקשורת, אז למה עדיין רובנו מלאות אשמה כאשר התחושות הללו נחוות בתוכנו? האם עדיין לא הגענו לתקופה בה אמורה להיות הבנה טריוויאלית וברורה שקושי ואפילו תחושת מצוקה אחרי לידה היא טבעית וחלק ממהלך ההסתגלות הנורמלי של נשים להורות (וגם של גברים המעורבים בגידול התינוק)?

אם ננסה להסתכל על עצמנו מנקודת מבט קצת אחרת, נוכל להבין שהמצוקה הרגשית הגדולה ביותר, זאת שמחוררת את נפשנו, היא לאו דווקא בשל הימצאותן של התחושות הקשות שנמצאות ברובנו אחרי הלידה –

אלא דווקא בשל המחשבה שהן לא אמורות להיות, כי "ככה אמהות לא אמורות להרגיש".

כאשר עולה בתוכנו תחושה טבעית ואנו סבורות שהיא לא אמורה להיות ב'אמהות טובות', אנחנו מתחילות לתהות 'מה לא בסדר איתנו?', ובמהרה, אפילו בלי לשים לב, נכנסות למעגל האשמה, הבושה וההסתרה ומתנהלות בעולם עם מה שמרגיש כמו מפלצת קטנה-גדולה שחיה בתוכנו בעודנו מנסות להעמיד פנים שאצלנו הכל ממש בסדר.

 

כדאי שלא נשכח זאת. כשאנחנו הופכות לאמהות, משהו חשוב מתרחש והוא לא רק התוספת הכמותית של עוד תינוק או תינוקת במשפחה. מתרחש בתוכנו שינוי אישי נפשי משמעותי שהוא לא רק קל, ולא רק שמח, ולא רק מרחיב את הלב, אלא הוא גם מתיש, אינטנסיבי, מפחיד, מעלה חרדות וגובה מאיתנו מחירים אישיים, חברתיים, זוגיים, כלכליים ותעסוקתיים.

אנחנו נכנסות לעידן הפתיחות, עידן שבו הכל נהפך ליותר גלוי ופחות מוסתר. זה נהדר עבורנו, האמהות, כי אנו מגלות דרך השיח החדש שהרבה ממה שלמדנו על מה שאנחנו אמורות להרגיש כאמהות הוא בעיקר פרסומת, ולא המציאות עצמה.

אנחנו אט אט מוכנות להיפרד מהדימויים שינקנו בילדותנו ופתוחות יותר להרגיש שמותר שיהיה לנו קשה, מותר לרצות להיות לבד, מותר לרצות לברוח ולא לחזור, מותר להתחרט, מותר לא לאהוב, מותר לבחור את מה שמתאים. מותר. אנחנו מבינות שאנו לא מיקשה אחת נשית-אימהית, אלא כל אחת מאתנו היא ישות עצמאית, עולם ומלואו בפני עצמה – ולכן לכל אחת מתאימה בחירה אימהית אחרת שהיא טובה בדיוק כמו הבחירה האימהית המנוגדת לה.

 

יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי למרות שלרובנו קשה אחרי לידה, זה לא אומר שאנחנו חייבות להמשיך ולהניף את הדגל "אמהוּת זה קשה, אמהוּת זה סבל"' מבלי לבקש לשנות את המצב. לשם כך, יש ללמוד להפריד בין תהליך ההסתגלות להורות, שהוא תהליך אינטנסיבי ושוחק מטבעו, לבין התנאים שבהם מתרחשת ההסתגלות, אשר ניתנים לשינוי. גם תהליך קשה ותובעני באוריינטאציה שלו יכול להפוך לנסבל ואפילו למעצים, במידה והתנאים שבהם הוא מתרחש הם תנאים אופטימליים.

התנאים האופטימאליים האוניברסאליים שרובנו זקוקות להם כדי להרגיש טוב יותר אחרי הלידה ולא להגיע למצוקה נפשית או פיסית הם תמיכה רגשית ופיסית מותאמת, זוגיות טובה, מצב כלכלי טוב, תינוק בריא עם טמפרמנט נוח, בריאות פיסית ונפשית וידע מקצועי רלוונטי על גידול התינוק והתהליכים הרגשיים שעוברים ההורים אחרי הלידה. יחד איתם, ישנם גם תנאים אופטימאליים המשתנים מאחת לשנייה, על פי צרכיה המשתנים ומציאות חייה. האם אנחנו יודעות לדייק מהם התנאים האופטימאליים עבורנו כדי לעבור את תהליך ההסתגלות להורות? ואם אנחנו יודעות, האם אנחנו מרגישות בנוח לבטא אותם ואף לדרוש אותם?

אני מרגישה שהגיעה העת לשינוי התנאים, פשוט כי מגיע לנו. מגיע לנו לקבל תמיכה פיסית ורגשית שמותאמת לנו, הן מקרובינו והן מהמדינה שבה אנו חיות. ככל שאנחנו כפרט והמדינה כחברה נשכיל להבין שאמהות, הורות, אחרי לידה, היא לא רק אושר ומימוש, אלא אחת התקופות הקשות בחיינו הבוגרים, כך יש סיכוי גדול יותר שצרכינו ייראו, יישמעו וייענו. אך אם נבחר ללכת שולל אחרי דימויי הפרסומת המציגים תמונת שווא הורית, נמשיך להאשים את עצמנו כאשר קשה לנו, מבלי להביט החוצה על מה שמגיע לנו כדי שנרגיש טוב יותר.

 

לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות, עוסקת בהעלאת המודעות למעבר הרגשי להורות ומקיימת מפגשי ייעוץ ממוקדים עם נשים בנושא הזה.

אפשר ליצור איתי קשר במייל, אני תמיד עונה  medabrot.imahut@gmail.com

 

 

עוד אמהות כותבות:

להשלים עם עצמי=לעשות שלום עם עצמי / אמא

עזרה בתקופה שאחרי הלידה היא הכרחית / דנה רביב ליברמן, דולה פוסט פרטום

אולי כדאי לי להיות בדיכאון אחרי לידה?/ אוסי הורביץ

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

 

צילום: Philippe LERIDON

הכתבה פורסמה לראשונה באתר מאקו

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

2 תגובות ל- “הולדת תינוק היא מאורע משמח- אבל היא גם לא”

  1. הדס פורת הגיב:

    ממש מסכימה ומרגישה הרבה מאוד מהנאמר כאן.
    הכנה נכונה להריון ללידה והורות יכולים מאוד לעזור ולהקל על הסמתומים, על זיהוי התחושות והמצבים בהן אנחנו נמצאות וחוות לאחר הלידה.

    דבר אחד שלא דובר בו והוא לדעתי אחד הדברים החשובים, אם לא החשוב מכולם – בניית סביבה תומכת של חברות ומשפחה, של אוזן קשבת "שפויה" שמבינה אותי, שתדע לתמוך בי, שנמצאת איתי באותו הכיוון אליו אני מכוונת ולא שוללת ומבקרת אותי.
    סביבה כזו שתדע לעזור לי בזיהוי המצבים, ותוכל במהרה להושיט לי חבל הצלה.
    סביבה שאפשר לפנות אליה תמיד והיא תמיד זמינה.
    סביבה שחושבת עלי ואני עליה וממנה אני מקבלת כוחות, ובעצמי תומכת בה כשצריך, אי אין אדם מציל את עצמו מבית האסורים, ולפעמים הדבר שהכי מרפא הוא השיתוף והעזרה לחברות.

    שנדע ימים יפים ושקטים, שנצליח להתעלות מעל המצבים ולראות בהם הזדמנות ליצירה ולחיזוק הקשרים ביננו.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

האימהות היא חלק ממני עכשיו

מאת : שירה דרוקר

1 באוקטובר 20114 תגובות

מתוך אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

היום, לראשונה, יצאתי מהבית ללא הילה. תכננתי לנסוע לקניון, להחליף מתנה שקיבלתי. חשבתי לעשות את זה עם הילה, וההתלבטות הייתה אם במנשא או בעגלה.

הבוקר, כשהתחלתי לחשוב על התארגנות ליציאה מהבית, בעלי הציע – "אולי תלכי בלעדיה? זאת קפיצה קצרה. תני לה לאכול, ותיסעי."

מערכת החינוך – מערכת הדכדוך

מאת : ליטל אוהב ציון

26 בדצמבר 20104 תגובות

מתוך הילדים בגן ובבית ספר, לכל אמא

כל כך הרבה מילים כבר נכתבו על מערכת החינוך שלנו, כל כך הרבה אותיות, שורות ומשפטים שכולם נכתבו כדי לתאר תופעה אחת מדאיגה, שמערכת החינוך קורסת, או למעשה מערכת החינוך כבר קרסה.

עד לא מזמן הכתבות האלו היו בעיני בגדר "עוד כתבה מדאיגה בעיתון הבוקר ברכבת", שלרוב בחרתי שלא לקרוא ועברתי לעמוד שלפני האחרון, עמוד התשבצים, וניסיתי לפתור את תשבץ ההיגיון הקשה, כדי להוכיח לעצמי שמערכת החינוך כן עבדה פה פעם.

באיזו משפחה של 'אבא, אמא, שני ילדים' אני כל כך מקנאה?

מאת : אחת וזהו

14 במרץ 201115 תגובות

מתוך להביא עוד ילד?, לכל אמא

אני קולטת, בהמשך לכמה אסימונים שנפלו במהלך הוויפאסנה, שאני משווה את עצמי למודל משפחתי דמיוני- לא סתם אבא, אמא, שני ילדים. אלא 'אבא, אמא, שני ילדים' פלקאטיים ומדומיינים לחלוטין.

פתאום נפרשת לפני כל קשת המשפחתיוּת האפשרית – לא החל ברווקים וכלה במשפחות מרובות ילדים, אלא דווקא הקשת האינסופית של האפשרויות בתוך המסגרת הסכמטית הזאת של אבא, אמא, שני ילדים.