זואי. חיים. ביוונית. אבל לא רק.

מאת : ענבר לב אלי

6 ביולי 2014 | 2 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

 

אני זוכרת את הרגע. אני יושבת במרכז לרפואת נשים ברעננה. מחכה להזרעה, אחת מיני רבות, אחרי כמה נסיונות לא מוצלחים להיכנס להריון באופן טבעי. באותם הרגעים אבא שלי בבית החולים בתל אביב, מחכה לתוצאה של הביופסיה. אני מבקשת ליצור חיים. הוא עומד לקראת מפגש עם האמת אודות חייו. או יותר נכון, האמת אודות חייו העומדים להסתיים בעוד זמן קצר.

נכנסתי להריון. אבי החל את מלחמתו הארורה במחלת הסרטן. חיים החלו לגדול בתוכי. חיים החלו לקמול בתוכו. תאים חדשים התפתחו ברחמי. תאים חדשים התפתחו בתוכו. מן כאלו שלא היה ניתן לעצור, על אף שלרגע היה נדמה, לאחר ניתוח קשה מנשוא וטיפולים נוראיים, שהכל מאחוריו.

אני הלכתי ונמלאתי באור חדש. הוא הלך וקמל. האיש הזה שהיה גדול ורחב, שהיה אבא שלי, שהיו לו עיניים לעיתים עצובות ולעיתים כועסות אך תמיד עם ברק מיוחד שהיה רק שלו, הלך והתכווץ, הלך והתכופף, הלך ונעלם.

כעבור 41 שבועות יצאה לעולם זואי. ילדה שלי. עם עיניים כחולות ובורקות. דומות לשלו. יומיים הייתי בתהליך הלידה אך היא התמהמה לה ולא מיהרה לצאת. אחרי שעות רבות שחלקם לוו בסבל, כאב ופחד, יצאה ילדתי יפתי, זו שכל כך רציתי וכל כך פחדתי לפגוש. בחוץ חיכתה אימי, עייפה ומודאגת, אחרי ששמעה והייתה עדה לסבלי מבלי שיכלה לעשות כמעט דבר.

ובעודה שומעת את סימן החיים הראשון, את בכייה של ביתי, התקשר אבי ואמר- הגידול חזר. זה נגמר.

ממש באותו הרגע.

ממש באותו הרגע חיים חדשים הגיעו. ממש באותו הרגע נראה שחיים עומדים להסתיים.

ממש. ממש ברגע הזה.

אני זוכרת את אבי מגיע לבית החולים. מתבונן בזואי (או זואיה כפי שהוא קרא לה) ועיניו עצובות. ואני מתבוננת בו ועיני עצובות. ומשהו בי ידע. משהו בי ידע שנותרו לו ארבעה חודשים כאן, על פני האדמה.

ומשהו בו התבונן בי ומשהו בו ידע. משהו בו ידע שמשהו איתי לא כל כך בסדר.

 

חודשיים לאחר לידתה של זואי נפלתי לבור עמוק עמוק שנקרא- דיכאון לאחר לידה. אני לא יודעת אם הוא היה רק –לאחר לידה. הוא פשוט היה. בין היתר. עצב קיומי. של בת שנפרדת מאביה. שפוגשת אותו ורואה את ההשתדלות שלו לחייך ולהרגיע את כולם ובתוכו עצב ופחד עמוק. עמוק כמו הנקודה הכי עמוקה בים. עמוק כמו המקום שאליו נפלתי ושלשמחתי אחרי חודשיים, מתוך מאבק עיקש על חיי, מצאתי את הדרך לעלות בחזרה.

שבועיים לפני שאבי עזב את חיינו ואת עולמנו, התרוממתי חזרה, בעזרת אהבה תמיכה וכדורים, וזכיתי להיות איתו עוד כמה ימים לפני שעזב.

כמה ימים שבהם ראיתי אותו מחזיק ביד אחת את המכשיר הנייד שלו ובו תמונה של זואי. והיד השנייה רועדת. חלק אחד שנאחז בחיים וחלק אחר שמתחיל לשכוח מי הוא. והיכן הוא. ומי הביא אותו לכאן.

'שתמיד תמשיך להיות שמחה' הוא אמר לי. ואת הצוואה הזו שהשאיר חרטתי על לוח ליבי מאז ועד עולם.

והנה הערב, בעודי יושבת בביתה של אימי, וחלק ממני משחזר תמונות. מבט עינו. החיוך שלו. כף ידו. הקול שלו שכל כך אהבתי. אני עוברת ונוגעת בחפצים שלו. כאילו תוך כדי מגע אצליח להחזיר אותו, אפילו קצת וחלק אחר, מביט בבנותיי, זואי שהיא כבר בת שנתיים ושלושה חודשיים, ואמיליה שהיא בת שבעה חודשים ממש עוד מעט.

אני מתבוננת כאן ועכשיו בגוף הזה שלהן שנוצר מן האין, ואני מתבוננת מתוך הזכרון על הגוף הזה, שלו,  שנעלם.

שתי קצוות שלעולם לא אוכל לתפוס. המקום הרחוק הזה. המקום שממנו באנו. ואליו אנחנו הולכים.

המקום הזה שאי אפשר לגעת בו באמת. המקום הזה שמזכיר לי. שאני כאן. באופן זמני. מוגבלת. נתונה בחסד. המקום הזה שהוא הכל ושום דבר.

ואני מתבוננת בי. עמוק לתוך עיניי, לתוך חיי, ורואה כמה התבגרתי. וכמה מעיזה להיות ילדה.

וכמה צנועה הרבה יותר נהייתי. וכמה יותר מאמינה. וכמה מודה על מה שיש וכמה לא מסתפקת במועט.

וכמה מתגעגעת. וכמה רוצה.

וכמה חיים לאט לאט זורמים בי

או כמה

אני מתמסרת לתוכם.429430_10151270251354242_617674099_n

 

ענבר לב אלי– ליווי והכוונה לקראת לידה.  inbarleveli@gmail.com0522541742  פרדס חנה

 

 

עוד אמהות כותבות:

כאן התחיל המסע המדהים ביותר שעברתי בחיי/ מגלה את עצמי מחדש

שחרור/ אמא אנונימית

הריון ראשון- למה לא סיפרו לי? / הריונית

על תבונה ורגישות של הריון שני/ חני סער

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

2 תגובות ל- “זואי. חיים. ביוונית. אבל לא רק.”

  1. נעה ישראלי הגיב:

    תודה.

  2. Suraj הגיב:

    I have been so beirldewed in the past but now it all makes sense!

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

על המחירים של הלידה ה"טבעית". לידה טבעית- מסע אישי. חלק 3

מאת : לימור לוי אוסמי

19 באוקטובר 201031 תגובות

מתוך לידה טבעית- מסע אישי, סיפורי לידה

אמא אחת כתבה: " אותי זה מרגיז לראות את זה. אני מאמינה לאלה שאומרות שהייתה להן לידה טובה ומעצימה, אבל מוחה נגד אלה שמציגות את זה כ"כיף". תהיי כנה, תודי שלידה זה קודם כל קשה וכואב, ומתוך זה יכולה לבוא גם עוצמה. אבל לידה זה לא רק שירים וריקודים."

ואמא אחרת כתבה: "לאחרונה הפייסבוק ממש מוצף בסרטונים של לידה טבעית מדהימה. הרעיון כנראה שזה ייתן השראה לנשים. אבל במקום זה, כל פעם הלב שלי נשבר מחדש…

האם אני אשמה בכך שהייתה לי לידה כל כך קשה ?…

ההנקה וההתייחסות לשדיים מושפעים מאלמנטים תרבותיים

מאת : שלומית ארד

24 בפברואר 201125 תגובות

מתוך אחרי לידה, הנקה

ההנקה תוקפת את ההורים ובעיקר את האמהות בתקופה הכי רגישה ומטלטלת בחייהם. היא מחוברת לקשיי ההורות, לקונפליקטים, שיש לנו, ההורים בתרבות המערבית, כמו חיבור של תאומים סיאמיים….

איך להקשיב לעצמך

מאת : עטרת ליפשיץ

16 במאי 20123 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, אמהות וקריירה, לכל אמא, מקצועניות מדברות

זאת היתה הפגישה הראשונה שלי עם חגית, פגישת הכרות בה אני מתחילה להבין את הסיבה שבעתיה הגיעה אליי. חגית פתחה ואמרה:

"איבדתי את עצמי, אני לא אוהבת את החיים שלי,

אני לא יודעת מה אני רוצה, כל החיים הפכו חובות ומטלות,

אין לי זמן לעצמי ואין לי זמן לנשום, מה עושים?"