מחשבות על איך לא לאבד שפיות בקיץ הזה

מאת : אמא של רעותי

1 באוגוסט 2014 | 0 תגובות

מתוך לכל אמא, מלחמה וימי אבל לאומיים, עמוד הבית

 

מי שאמר "מלחמות כבר לא קורות בקיץ", שיקר.

ומי שאמר "שתגדלי תביני" או "אחרי החתונה זה יעבור" גם כן שיקר.

כי דווקא עכשיו, בקיץ הזה, כשאני אמא, וחשבתי שגדלתי, אני מבינה הרבה פחות, אבל נדמה לי שמרגישה הרבה יותר.

 

המלחמה הזו לא עושה סימנים שהיא הולכת לעבור ואני מרגישה שהחום נהיה בלתי נסבל:

נוסעת באוטו, מדליקה מזגן ואז מדליקה את הרדיו, וכבר ממש אין לי טיפת אויר רק מלשמוע חדשות.

 

עולם כמנהגו נוהג לכאורה- הולכת לעבודה, חוזרת, מתלבטת בענייני גן.

אבל בפנים אני מרגישה שזו אשליית שיגרה, פשוט  כי "צריך"- הרי הקיץ הזה הוא לא קיץ רגיל.

וכמה שאני מדחיקה, זה מתחיל לחלחל: עצב, דמעות וחוסר אונים.

אני מרגישה, שמה שנותר כדי לשמור על שפיות, זה להתמקד בפרטי, בקטן, ביום יום.

כי מעבר לשאלה הפוליטית והמדינית, ואפילו שאני לא ממש מבינה, אני בוודאות מרגישה איך זה אוכל אותנו (או שרק אותי?!) מבפנים.

 

 

תמונה: Jacob Valerio

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מהות האמהות

מאת : לימור לוי אוסמי

2 בינואר 20130 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

אמהוּת, פנים רבים לה:
אי-מהוּת= אי של מהות הנוצר מהאמהות
עם האמהות נוצר אי של מהות ממש. אי של אהבה שלא הכרנו, אי של עוצמות, גדילה, עומק, התפתחות, הענקה וקבלה. מהות מסוג אחר, כזאת שמרגיש שאפשר לחוות רק עם האמהות.

איך זה מרגיש להיות בדיכאון אחרי לידה?

מאת : אמא ש

24 בינואר 20116 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

"דיכאון אחרי לידה", זה נשמע כמו איזו כותרת רפואית לאיזה מצב ש"אין סיכוי שיקרה לי". הרגשתי אותו חזק, את הבייבי בלוז. אחרי הכל, הלידה הייתה טראומתית כל כך, שהיה לי ברור שזה לא יעבור חלק. אבל חשבתי שבזה זה נגמר פחות או יותר, שבזה סיכמנו את העניין, קיבלתי את השיעור שלי, מספיק. לא שמתי לב לכל המרכיבים מסביב שהלכו אט אט ונבנו בתוכי, עד שכבר היה מאוחר מדי.

במבט לאחור, זה קל לראות איך הדברים התגלגלו. ברגע האמת, לא היה לי מושג שהמדרון תלול כל כך.

למה טורי דעה מבקרים אותנו, האמהות העובדות ?

מאת : שני אביטל יעקב

6 בנובמבר 201119 תגובות

מתוך אחרי לידה, אמהות וקריירה, חוזרות לעבודה, לכל אמא, מתמודדות עם הסביבה, מתמודדות עם נורמות וציפיות

לאחרונה אני קוראת לא מעט מאמרים וטורי דעה המבקרים אותנו, האמהות העובדות. והחלטתי לשתף את הדעה שלי בעניין.

את אופיר שלי הכנסתי למשפחתון בצער רב בגיל 4 חודשים. לא כי רציתי, אלא כי לא הייתה לי ברירה. משיקולים כלכליים הייתי חייבת לחזור לעבוד ולעזור בכלכלת המשפחה.

לצערי, אנחנו לא חיות היום במדינה סוציאליסטית מתוקנת כמו אוסטריה שבה לאמהות יש את הפריווילגיה להיות עם הילד עד גיל 3, ואחר כך לחזור לעבודה (ו3 שנים לקבל משכורת מהמדינה). אז אני משתתפת בהפגנות ודורשת "צדק חברתי" אבל יודעת שכרגע המציאות שלי היא כזאת ואיתה אני חייבת לנצח. אז קודם כל, לכל המבקרות, אני אודה לכן אם לא תדרכו על יבלות רגשות האשם שלנו :).