איך לשאול בטבעיות אישה אחרי לידה מה שלומה באמת?

מאת : נועם דרומי

30 בספטמבר 2014 | 0 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, עמוד הבית, תחושות מגוונות אחרי לידה

 

כשאני פוגשת בעבודתי נשים אחרי לידה (בדרך כלל בטווח של עד 3 חודשים לאחר הלידה) במרפאות בהן אני עובדת כאחות, ישובות על כיסאות ההמתנה, עם תינוקותיהן או בלעדיהם, אני ניגשת בטבעיות לאישה ושואלת אותה: "מה עם הדיכאון והעצב שלך? האם עודם תופסים חלק נרחב מיומך או שהם כבר בדרך ללכת?"

אשתדל לדלג על ה"מה שלומך" הסתמי ובר ההתחמקות בדמותו של ה"בסדר" המחרה מחזיק אחריו באופן אוטומטי פה בארצנו. אגש ישר ולעניין.

על פי רוב השאלה מאפשרת פורקן אמיתי ושיתוף כנה. אין שפיטה, הרי כבר הודנו בקיומו של העצב, אז כל ההכחשות נופלות מעצמן אחת אחרי השנייה. הוא נמצא, הוא נוכח, על כן בואו נכבדו ונתייחס אליהם כולם: אל הדיכאון, העצב, הבלוזיות, הבכי, הכעס ועוד.

 

הדיכאון, העצב, הבכי שלאחר הלידה הם כה טבעיים וברורים. הם שם לדעתי כחלק מתהליך ההריון, הלידה והפוסט הריון. משהו בעיבוד של כל הנשיות והאמהות הזו כנראה דורש שנהיה שם.

ככה הרגשתי זאת אני בגופי בלידת שני בניי וכך, עם התחושה הזו בגוף שזה קיים וטבעי, אני מנסה לאפשר את זה במפגשים השונים עם הנשים במרפאה. זה כנראה איזה שהוא תכנון של הטבע שעדיין לא עמדנו על טיבו. מה פשרו?

מה הוא בא לומר?

זה בדרך כלל לא קורה במחלקת יולדות, שם רובנו עוד אפופות שמחה והתרגשות. זה מגיע בבית, אחרי שהיום יום מזדחל ואנו מגלות שהעולם כמנהגו נוהג למרות שלי יש תינוק לטפל בו ואת 'עצמי' לטפל בה, ועדיין- כמנהגו הוא נוהג.

מעגל הנשיות הכה חשוב, מרכזי, חייתי בחייה של  ילדה-נערה-אישה כנראה נושא בחובו גם את הירידות ההכרחיות האלה של אחרי השיאים הגדולים של חיינו; הריון ולידה. חשוב להתייחס לנפילה שבאה אחרי בטבעיות גמורה (אפילו בציפייה הייתי אומרת), בכבוד, ברגישות בחמלה ובייחודיות לאישה שחשה בו בדיוק כפי שאנו נוהגים בנשים הרות, ערים לכל דבר ושינוי בה.

כחברה שמקדשת הריון ולידה (וזה כבר למאמר אחר) כדאי שלא נזנח את החלק שבא אחרי הלידה, שבו יותר מכל האישה צריכה תמיכה, עזרה, חיזוק וגם ובעיקר נוכחות פיזית קרובה שמאפשרת לה להבין לאט לאט את המציאות החדשה.

 

(הערה- כשהעצב או הדיכאון מופיעים בעוצמה גבוהה ומתמשכים ופוגעים ברווחה הנפשית והאישית של האם או התינוק אפשר לבחור להרגיש טוב יותר באמצעות פנייה לאנשי מקצוע מתאימים).

 

 

נועם דרומי. אחות מוסמכת והומאופתית קלאסית

 

כתיבה נשית נוספת:

 האם קושי וסבל גדול אחרי לידה הוא הפרעה נפשית? / לימור לוי אוסמי

האפשרות לקבל את התחושות ולשתף אותן כמפתח להתמודדות עם דיכאון אחרי לידה / לימור לוי אוסמי

הולדת תינוק היא מאורע שמח- אבל היא גם לא/ לימור לוי אוסמי

הומיאופתיה קלאסית: איך היא יכולה לעזור אחרי הלידה?/ קרן שרגנהיים שלם

 

תמונה: Kiraly Zoltan

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אוצרות סטטוס: תערוכה עלינו, האמהות

מאת : שירה ריכטר

17 במרץ 2011תגובה אחת

מתוך אחרי לידה

אמהות זה סוג של מוקש. כי האמהות היא פרה קדושה. קדושה מידי. מרוב שהיא קדושה, אין לה זכות קיום משל עצמה. וגם אין לה ערך כלכלי. האמא מצולמת מכל זווית אפשרית- מוכרת תחליפי חלב, או אהבת אם, אבל הזווית הספציפית ואינדווידואלית שלה עדיין לא מספיק מתוקשרת. לא מספיק מצוירת. לא מספיק בסרטים. לא מספיק באמנות.

חונכנו להקריב את עצמנו כאמהות. אסור לנו להתלונן

מאת : אמא של שירה

21 בפברואר 201120 תגובות

מתוך אחרי לידה, מתמודדות עם נורמות וציפיות, קושי אחרי לידה

חונכנו "לאהוב, להקריב ולהתחבר" לתינוקות שלנו מהרגע שהם נולדים. שמענו סיפורים מאותן הנשים שאנחנו כל כך מעריצות ומכירות (אמהות שלנו, אחיות, דודות, חברות קרובות וכו') "שברגע שהיא יצאה התחברתי לאמהות ומאז החיים שלי ורודים".

אף אחת לא סיפרה, לי לפחות, עד כמה זה יכול להיות שוחק ותובעני. כי לא מדברים על זה. ועכשיו אני אמא. אמא לילדה הכי מקסימה, מדליקה, מדהימה שבעולם. ילדה שמאוד "נוח לגדל". כמעט ואף פעם לא בוכה או מקטרת. וקשה לי.

תמיד אני שמש וכעת אני מעט ירח

מאת : אביבית זהבי בינשטוק

4 במאי 20140 תגובות

מתוך לכל אמא, מלחמה וימי אבל לאומיים

בכל יום זיכרון לחללי מערכות ישראל אשר מתקרב ובא אני מנסה בכל דרך להנציח בעוד פיסה בעוד מקום ולשתף אנשים שידעו שהיו לי שני אנשים במשפחה, דודי משה זהבי ז"ל שנהרג במלחמת יום הכיפורים ובן דודתי אורן כמיל ז"ל שנהרג בלבנון .

על בן דודתי {אחיו של אורן )אני לא מספרת כי הוא התאבד, לא בשירותו הצבאי אלא אחרי הרבה זמן, אך העצב של אחיו שנהרג בהחלט קשור להתאבדות. אני מבקרת בשלושה בתי קברות…

מאז שהפכתי למשרה השווה הקשה והמאתגרת ומלאת האהבה אין סופית, כלומר מאז שהפכתי לאמא לכל החיים, אני חווה זאת אחרת. אני מבינה כל פעם מחדש שלמשה ואורן לא יהיו ילדים לא. איזה קושי עצום. סבתי וסבי נפטרו אך דודי ודודתי אנשים חזקים ששורדים את החיים . קושי רב עם חור בלב עצום. לאבד שני בנים. תהום פתוחה שלא נסגרת.