מתקפה פנימית- על שליטה וחוסר שליטה

מאת : אמא אנונימית

14 בספטמבר 2014 | 0 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, עמוד הבית

 

קשה לאדם ב'שליטה' לכתוב על מצב של 'חוסר שליטה'. זה מגיע ללא אזהרות מקדימות. כך פתאום מרים ראש ומחליט להישאר. קשה עוד יותר לאמא. אמא תמיד נמצאת בשליטה. אמא היא 'לב הבית'. שומרת על הגחלת. על היסוד. מנהלת ומתנהלת. שולטת ונשלטת על ידי השגרה.
את מסתכלת על זה ומנסה להיאבק – זה הרבה יותר חזק ממך. זה שחור. קודר. ככל שאת מביטה בזה, 'זה' רק הולך וגדל. המימדים לא נתפסים. מפלצתיים. מעבר למציאות. האם זוהי המציאות?
בשלב מסוים את כבר מאמינה שכן. את כל הזמן מנסה להחזיר שליטה ולשמוע אחרים. לשמוע כמה זה 'נורמלי'. שכיח. לכולן זה קורה, אבל את בטוחה שאצלך זה אחרת. עוצמתי. הכי גרוע שיש. יישאר לעד. השתנית. את נעה ונדה בין תקווה לייאוש. בין שיטה לשיטה. הרבה מילים. מילים ועוד מילים, אבל הפעם המילים לא חודרות, הן רק מייאשות. מתפרקות להברות, לאותיות, הכול מתערבב בראש והראש כבר לא בשליטה. מי בעל הבית?

ארגז הכלים שלך סגור. נעול. 'משהו' השתלט עליו. את מנסה לנפץ אותו וכל הכלים מתרסקים לחלקיקים קטנים ואת מרגישה עוד יותר אבודה. יותר רחוקה מעצמך. דד- אנד. ואז לאחר ימים או שעות כי הזמן כבר מאבד ממשמעותו, את מבינה שאת חייבת להרפות. לשחרר אחיזה. לשחרר את הרצון לשלוט. לשנות. לטפל. לשפר. את חייבת פשוט להיות. להסתכל לפחד באדום של העיניים (אין כבר לבן בשלב זה …העייפות מכריעה). להסתכל על זה וממש ל'מדוט'. ל'מדוט' לתוך התחושה. לתוך הפחד. לתוך החרדה. לתוך החוסר שליטה ולהבין שזה לא אמיתי. זה רק בראש. המחשבות האלו שאת כבר שנים מנסה לדמיין אותן כבלונים, רכבות, עפיפונים או 'וואט אבר' הן מחייכות אלייך עכשיו. הן קלטו שקלטת – זה לא אומר שהן תעלמנה, אבל יש איזו הסכמה שקטה בין שני הצדדים. הן קצת ירפו, את קצת תשחררי ולאט לאט נוכל לחזור לנשום. לצוף. לחוש מעין 'קתרזיס' רגעי. טהור. נשימות סדירות. הגוף כבר לא כואב. המחשבות מנקרות בקצב שפוי. זה לא הסתיים עדיין, אבל את מבינה קצת יותר. מבינה שלא מבינה. מבינה שאין וודאות. למציאות חוקים משלה ואת לא תנהלי אותה. את מסתכלת על הילדים ואת מחייכת. חיוך שמתפשט בגוף. חיוך של אהבה. חיוך של אושר שמעתה והלאה מקבל כבר משמעות אחרת.

 

 

עוד אמהות משתפות:

אני אמורה/ לימור לוי אוסמי

לכל השדים והשינויים/ לי-את דנקר, מאמנת

מאז שנהייתי אמא, אני מרגישה שיש בתוכי שתי נשים / אמא

 

ועוד שיתופים נוספים במדור התבוננות, למידה, התפתחות

 

צילום: Jacob Walti

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

התינוק שלי בוכה המון- יש לכן עצות?

מאת : אמא עייפה

21 באפריל 201315 תגובות

מתוך אחרי לידה, קושי אחרי לידה, רוצות לישון!

הייתי יכולה להתמודד עם הלילות אם הוא היה משלים שעות שינה ביום, אבל גם במהלך היום הוא ישן בין חצי שעה לשעה במצטבר… הוא כל הזמן בוכה, אם הוא על מזרן הפעילות ואני לא מתעסקת איתו הוא בוכה, גם כשהוא על הנדנדה, הוא בוכה, על הספה הוא בוכה. לא מוכן להיות על הבטן, ברגע שמשכיבים אותו על הבטן הוא מתהפך בחזרה ומתחיל לבכות. לא נראה לי שמשהו מציק לו כי הוא בוכה רק כשהוא לבד ומשעמם לו. אם אני איתו על תקן צוות הוואי ובידור הוא משתף פעולה, צוחק ומחייך. ברגע שאני קמה הוא מתחיל לבכות ולצרוח שאחזור.

הוא אוכל מצוין!!!! גומר בקבוקים של 180 ולפעמים גם 240 מטרנה פעם בשלוש שעות בערך, אוכל פירות וירקות בגן כל יום.

העייפות המצטברת הבלתי אפשרית הזו שכבר שוכנת לה קבע בעצמות, והבכי הבלתי פוסק שלו גורמים למתחים ולעצבים בבית. בן זוגי ואני מוצאים את עצמינו רבים ללא הפסקה על השטויות הכי קטנות. עכשיו אנחנו לא מדברים כבר למעלה משבוע.

לידה נשית – איך זה ללדת בלי בן זוג ? מיומנה של אם חד הורית

מאת : אוסי הורביץ

12 בינואר 20114 תגובות

מתוך אמהות חד הוריות, סיפורי לידה

הגענו לבית החולים בשעה 10:00 לערך ומיון יולדות היה עמוס לעייפה. לקח זמן עד שקיבלו אותי ובדיקת המוניטור הראתה שיש צירים לא סדירים. כלומר אני נשארת ולא עוברת למחלקת היי-ריסק.

כאשר סיימתי את כל הבדיקות במיון, העומס עבר לחדרי לידה והייתי צריכה לחכות להיכנס לחדר לידה.

השעה כבר הייתה 12:00. "לכי קצת" ייעצה האחות "זה יזרז את הלידה".

זהו. אני לא מניקה.

מאת : שירה דרוקר

3 בספטמבר 20124 תגובות

מתוך אחרי לידה, הנקה

זהו. אני לא מניקה. היה נדמה לי שזה יימשך לנצח, אבל כנראה שבאמת לכל דבר יש סוף…

הגעתי למקום שכבר לא היה לי טוב. והרגשתי שגם לה זה כבר לא טוב במתכונת הזאת.

נהייתי עצבנית, כאב לי, הציק לי.