אשמה גנטית (על אימהות והגדרה עצמית)

מאת :

7 באוקטובר 2014 | 2 תגובות

אמא, אמא שלי, אם רק היית יודעת כמה היה לי קשה ששמת את עצמך במקום האחרון

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, אמהות ובנות, התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, עמוד הבית

 

אני ואמא שלי. אני ואמא שלי יושבות בתור למוניטור. עוד שבוע ומשהו אני אמורה ללדת את ילדתי, בתי, הראשונה. זמן מרגש. אמא ובת. סבתא ונכדה.

״את יודעת״, היא אומרת, ״ברגע שאת הופכת לאמא החיים שלך משתנים לגמרי, את כבר לא בראש הרשימה״.

״אני״, היא אומרת בגאווה, ״אני תמיד ידעתי לשים את עצמי בסוף הרשימה, את כבר לא הכי חשובה יותר״.

ואני מתבוננת בה, עצובה כל כך, כבויה כל כך, כפופה כל כך, עייפה כל כך, כמעט ולא נותר סימן לאישה היפה שהיא הייתה. "אכלת היום?" היא שואלת. אני עונה שכן, אכלתי ארוחת בוקר בבית, אבל בעצם רוצה לומר לה שאני כל כך פוחדת. שאני לא רוצה לסיים את חיי. שאני רוצה לחיות ולתת לעצמי גם כשיהיו לי ילדות, שאני רוצה להיות אמא וגם ילדה וגם יוצרת וגם. וגם. וגם.

אני מתבוננת בה ובליבי אומרת- אמא, אמא שלי, אם רק היית יודעת כמה היה לי קשה ששמת את עצמך במקום האחרון, בכלל אין לך מושג, אה?! כמה לילות שבהם רציתי לישון אצל חברה אבל באמצע הלילה בכיתי שאני רוצה לחזור הביתה כי דאגתי לך, הרגשתי את העצב שלך, את האובדן שלך. האובדן של הילדה שבך, של האישה שבך, של השמחה שבך. מה רצית ללמד אותי, אמא? שאישה אמורה לוותר על השמחה, על היצירה, על כל רצון וכל תשוקה? מה רצית ללמד אותי, אמא? להיות אישה כנועה? כזאת שנטל החיים והחובות הם כל מה שנשאר?

זוכרת את הבקרים שבהם קמת בבוקר אמא, אפורה ומדוכדכת, יודעת שיש עוד יום לשרוד בתוכו, מעירה אותנו עם סיגריה, בטון חסר סבלנות, שרק נקום כבר ונלך כבר ואת, אישה כל כך חזקה ויצירתית, תלכי לעבודה במשרד האפרורי שבו שלמו לך גרוש וחצי ואת תגידי שככה זה, צריך כסף בחיים ואין ברירה.

מה רצית ללמד אותי, אמא? שכשהבנות שלי יתקשרו אליי וישאלו אותי ״אמא מה שלומך?״ אענה להם כמוך, חרא-גיל (מלשון כרגיל) ועם הזמן הן ישתכנעו שהבאתי אותן לעולם מחורבן ושיש אנשים שיש להם ״מזל״ ושאהבת החיים היא מתנה מיוחדת שלא ניתנת לכל אחד? או שאולי אלמד אותן שהכוח תמיד נמצא אצל מישהו אחר ושהן אין שום יכולת להשפיע או לשנות את המצב?

מעולם לא בכית לידינו, אמא, שלא נדאג, החזקת את עצמך קצר ובלעת את כל הכאב בחזרה. גם היום כשאני בוכה מול בנותיי את מבקשת ממני להפסיק. מה את רוצה שהן ילמדו, אמא, שלבכות זה לא טוב? שהדמעות יקפאו על ליבן כמו שקפאו על ליבי עד שהפכו לקרחון שנשבר? או שאולי הדמעות האלו שלך/שלי כל כך איימו עלייך, חשבת שהן לא יפסיקו לעולם? אני כותבת עכשיו ובוכה אמא, וכן, כואב לי, כואב לי עלייך, שלא האמנת שיש שם מישהו שבאמת יכול להכיל אותך, שלא נפרדת מהילדות הקשה שהייתה לך ונתת סיכוי למשהו חדש.

נכון אמא, היו רגעים טובים ובטוחים איתך. אף פעם לא נאלצתי להתמודד עם זה שיש לך רצון משלך …שאולי את רוצה לנסוע… או אולי את בעבודה שאת מאוד אוהבת ותגיעי הביתה מאוחר כי יש פרויקט שנורא מעניין אותך… או אולי את תרצי להשקיע בחיי האהבה שלך…או אולי פשוט תרצי לשבת לאכול בשקט בלי שנפריע לך בלי לאכול בעמידה על השיש, כדרך אגב, ולשרת אותנו ללא הפסקה כי ככה אמא צריכה.

אבל האמת היא אמא, המקום האחרון שבו שמת את עצמך, זה שאת כל כך גאה בעקבותיו, היה ועדיין, העונש, האתגר, הקושי, הקונפליקט הכי גדול בחיי.

לשכוח מעצמי או להיות אגואיסטית חזירה?

זה מה שנותר.

 

ואז הגעתי הביתה, עם הקטנה שלי, אחרי לידה קשה, ואמרתי לך ״אמא, קשה לי, אני לא יכולה״ ואמרת לי ״גם לי היה קשה, לכולן קשה, ועוד אני הייתי לבד, בלי שום עזרה״.

ואחרי שבועיים נפלתי לבור, בור של דיכאון, אחרי לידה.

לא רציתי להיות אמא.

לא רציתי למות בעודי בחיים אבל האימהות שאני הפנמתי לא השאירה לי ברירה.

ועכשיו אני אמא. ועכשיו האושר נגמר.

ואני, שחשבתי שכבר למדתי לוותר עליי, לא החזקתי מעמד.

חודשיים של גיהינום עברו עליי, של סבל בלתי יתואר. באמת חשבתי שזהו, שאני נפרדת מהכול ומכולם.

אבל…

האהבה הזאת (שאת קוראת לה מזל) שרק מעטים זוכים בה (לדעתך) לא ויתרה עליי.

הילדה שבי לא ויתרה עליי,

האיש שלי שאוהב אותי נלחם עליי,

הבת שלי עם עיניה הכחולות, שחייכה אליי גם כשבכיתי, נלחמה עליי,

ואני נלחמתי בחזרה.

על הבת המדהימה שלי נלחמתי,

ועל הילדה שבי נלחמתי,

ועל האיש שלי

ועל החיים שכמעט לא נשאר מהם דבר

ועל יופי, ועל המוסיקה, ועל הכתיבה ועל האומץ להיות מה שבא לי, איך שבא לי, כמה שבא לי,

ועל המטופלים והתלמידים שחיכו לי נלחמתי, אלו שעכשיו אני יכולה ללמד אותם על החיים ועל זכותם וחובתם להיות בן אנוש מוגשם ומאושר.

מלחמה עצומה נלחמתי,

עם הכוחות שקיבלתי ממך, אמא,

אישה שלי אהובה,

חזקה ולא מוותרת.

עם הכוחות שראיתי בך, שנטעת בתוכי, קמתי כל בוקר ויצאתי מהמיטה ועשיתי כל מה שיכולתי כדי להחזיק מעמד.

כמו שאת עשית, אמא,

נלחמתי לשרוד כי כבר לא הייתה לי ברירה, כי התפרקתי לאלפי רסיסים.

ואת אולי תגידי שאת יותר חזקה ממני ואני חלשה ובגלל זה התפרקתי איפה שאת החזקת מעמד,

אבל אני הבנתי אמא, שאני פשוט לא רוצה להחזיק מעמד, אני הבנתי שהנשמה שלי, הצבעונית והיפה, התוססת והחיה, צעקה במלוא הכוח וקראה לי להיזכר בה-בי ובמה שהיא- אני רוצה ושהחיים האלו שלך, ושל עוד נשים אחרות בשושלת המשפחתית, הם לא החיים שלי, בשבילי, ושהגיע הזמן לשנות, למעני ומען הדור שנולד, את מבנה האשמה והקורבנות הגנטית ובמקום זה לשתול את זרעים חדשים של זכויות ושל בחירה.

וכך, מאז שהתפרקתי אמא, אני מסירה את הרגל, צעד אחרי צעד, מגשר של פחד ואשמה שנאחזתי בו כל חיי

ולאט לאט מעיזה להניח את רגליי על אדמה טובה ופורייה.

אדמה בעולם שבו אמהות היא לא סוף, אלא התחלה

אמהות שיש בה מקום לכולם,

אמהות שמוכנה לקבל שאולי יום אחד יכעסו עליי כי לפעמים בחרתי בי וככה זה ולא נורא,

אמהות שמקבלת שהדרך שלהן היא שלהן ולא הכל קשור אליי,

אמהות שבה אני כלכך חשובה כי כשטוב לי איתי טוב לי איתן

אמהות מסורה, נאמנה ואוהבת שמתרגשת לקראת היום ולא מחכה רק לסיים את היום כאילו החיים הם חוב שאני צריכה לשלם למישהו שאני בכלל לא מכירה.

אמא שלי,

מקרב ליבי, הקטן גדול אוהב שלי,

מחבקת אותך ואוהבת אותך

ואומרת

תודה.

 

 

 

ענבר לב אלי, מלווה תהליכי ריפוי, יצירה ולידה. פרדס חנה.ענבר לב אלי

טלפון-0522541742

Inbarleveli@gmail.com

https://www.facebook.com/Imalev

 

צילום: ענבר לב אלי

 

 

עוד אמהות כתבו:

אמא יקרה לי / אמא לעצמי

האבל על אמא התפרץ אחרי הלידה/ אמא ויהי מה

אמא, כמה את חסרה לי/ מיטל כהן

אמא, אני צריכה שתאהבי אותי כאמא/ אמא חדשה

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

2 תגובות ל- “אשמה גנטית (על אימהות והגדרה עצמית)”

  1. ענבר, איזו מתנה הענקת לשתיכן עם הכתיבה.
    נשמע שהרבה היה צריך לצאת.
    תודה על כתיבה מהלב.

  2. ארץ הגיב:

    מקסים. מרגש מלא תבונה.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

האם קושי וסבל גדול אחרי לידה הוא הפרעה נפשית?

מאת :

3 ביולי 201314 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, מקצועניות מדברות

התבקשתי להגיב להרצאתה של הדס כמייצגת את ה"שטח" דרך האתר שלי, 'נשים מדברות אמהות' שאליו כותבות נשים את מה שהן באמת מרגישות מתכנון ההריון ועד לאמהות וכמי שמלווה ומקשיבה לנשים אחרי לידה.
אני בוחרת היום לשתף את הדיאלוג הפנימי היום יומי שלי עם נושא התיוג של של קושי וסבל של נשים אחרי לידה כהפרעה נפשית הנקראת 'דיכאון אחרי לידה' ואת השאלות הפנימיות שעולות בי בהקשר הזה:

האם קושי וסבל גדול של נשים אחרי לידה הוא באמת פתולוגי?
האם ההגדרה של הסבל הגדול שאחרי הלידה כפתולוגי מסייע לנשים או אולי דווקא מחבל ברווחתן הנפשית ?

'אבל למה?'  או  'איך שיחת חולין משנה כיוון…'

מאת :

1 ביוני 20146 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון

אני מתחמקת. ובוחרת משהו אחר והיא אומרת 'יש מבצע אולי בכל תיקחי גם את השרשרת עם דמויות הילדים' ואז היא שואלת אם הקטנים הם הלידה הראשונה שלי. ואני אומרת שלא ואז היא שואלת מה יש לי בבית. ואני משיבה שאין ומספרת שעברתי לידה שקטה של תינוק מת.

איך את יכולה לזהות שאת בזוגיות שמחלישה אותך?

מאת :

20 בנובמבר 201116 תגובות

מתוך אחרי לידה, אלימות במשפחה, זוגיות אחרי לידה, לכל אמא

בדרך כלל אנחנו לא יודעות או יותר נכון לא מודעות. כאשר לקשר אין אופי של מכות פיסיות והאלימות מתבטאת באופן מילולי, נפשי או כלכלי קשה מאוד להבין כי את נמצאת במצב של אלימות. קשה מאוד לשייך את מה שעובר עלייך לתופעה הקשה הזו – מצב של אלימות במשפחה. הקשר בדרך כלל משלב צדדים טובים מאוד שנשברים באופן פתאומי בהתפרצויות זעם או במילים הרסניות. כל אלה נשזרים אחד בשני בדרך מניפולטיבית מאוד שמופעלת עלייך ומקשה עלייך להבין שאת במצב כזה.