השליטה בחיי

מאת : אמא אנונימית

22 באוקטובר 2014 | 4 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, עמוד הבית

 

עם השנים למדתי להבין כמה השליטה שלי בחיי וחוסר היכולת שלי לשחרר משפיעה עליי ועל כל מי שסובב אותי.

עכשיו, במבט נוסטלגי לאחור אני מסתכלת על זה ומנתחת, כאילו שזה ישנה משהו למישהו.

 

כשהייתי קטנה, מגיל 6 בערך, הייתי מתעלפת מדם.

הייתי רואה דם ומתחילה לראות גם כוכבים. הייתי נכנסת לבית חולים ומתחילה להרגיש את הדופק שלי כואב מרב מהירות. התעלפתי כשעשו לי עגילים. התעלפתי כשכאבה לי הבטן.

ההורים שלי לקחו אותי לאיזה טיפול להרגעה.

לא עזר.

 

בגיל הבגרות, התחלתי להרעיב את עצמי ולעשות ספורט באופן קיצוני, תמיד הייתי רזה אבל שרירית, הפסיק לי המחזור ל3 שנים ורק כשהרופא אמר לי שזה יכול לפגוע לי בפוריות, שחס וחלילה לא אוכל להביא ילדים לעולם – שחררתי והתחלתי לאכול. היום אני מורה לספורט ומדריכת חוגים. שנים לקח לי לאהוב את עצמי בחזרה, או יותר נכון לומר – מהתחלה.

 

לא היו לי הרבה בני זוג כי אני לא מתמסרת בקלות. לא אוהבת בקלות ולא נותנת להכיר וגם לא טורחת להכיר בחזרה. לפני שהתחתנתי יצאתי עם בעלי 7 שנים. כדי להיות בטוחה. ואז התחיל לכרסם בי עניין השליטה.

הוא הכיר אותי בתקופות מטורפות שלי של חוסר שינה וטירוף בעיניים כשמשהו לא הצליח לי. כשהייתי במצבי לחץ, הייתי דופקת את הראש בקיר. זו לא מטפורה. הוא לא הבין אותי, אבל הכיל אותי. סחתיין עליו. הרבה אחרים היו נבהלים ומדווחים לרשויות.

לא ידעתי מה זה אומר להיות בטוחה, אבל אני לא שונה מהרבה נשים וגברים אחרים, אז לא התרגשתי מזה. התחתנתי.

 

כשהייתי בהריון, הגוף התחיל להשתנות. הכעסים, הפחדים, השאלות, החרדות – הכל הציף אותי.

הלידה היתה קשה ומתישה, הסתיימה בקיסרי אחרי יממה וחצי של כאבי תופת ותסכול מתמשך.

התרגשתי אבל הייתי עייפה מדי וכאובה מדי להתרגש באמת.

החודשים הראשונים היו מלווים בחרדות אינספור. לא הבנתי מי שם אותי בתפקיד המבוגר האחראי פתאום.

לא הבנתי איך אני עושה את זה שוב.

אני בהריון שני. יש לי ילדה מהממת בת שנתיים וחצי. יש לנו קשר עוצמתי.

אני בחרדות שוב.

כל לילה מתהפכת במיטה, הולכת לשירותים, הדופק עולה והנשימה המהירה מפריעה לי לנשום.

הבחילות והחולשה מצטרפים לפחד הכלכלי, לחלוקת האהבה והיחס בין הילדים, לאנרגיה שלי להכיל שוב יצור חסר אונים, לפחד מהלידה ומההריון ומהלא נודע.

 

אין סוף לכתיבה הזו. אין מסר. הרגשתי שאני צריכה לכתוב. לא כתבתי מאז הלידה הראשונה. לפני כן הייתי כותבת המון.

ברוח החגים, מאחלת לעצמי לדעת לשחרר. לא לפחד לאבד שליטה.

 

 

עוד אמהות כותבות:

מה את עושה מזה סיפור?/ לימור לוי אוסמי

איזו מין ילדה את היית?/ אמא

מאז שנהייתי אמא, אני מרגישה שיש בתוכי שתי נשים / אמא

 

שיתופים נוספים במדור התבוננות, למידה, התפתחות

 

צילום: לימור לוי אוסמי

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

4 תגובות ל- “השליטה בחיי”

  1. רחל הגיב:

    לתחושתי את מתארת דבר מאד שכיח אצל נשים בהריון שני. זה לא מבוסס מחקרית אבל אני מכירה את הפחד הזה מעצמי וגם מנשים אחרות שדיברתי איתן. זה לא ממש מדובר ונדמה לי שאין כ"כ לגיטימציה לפחדים האלו של ההריון השני, אבל אפשר לקלוט את זה בין המילים שלהן, בעיקר אחרי שעוברים את זה בעצמך וכבר אפשר לזהות את זה.
    גם לתגובה שלי אין סוף ואין מסר 🙂 הייתי רוצה לומר – אל תדאגי, זה יהיה בסדר והכל מסתדר אחרי הלידה, אצלי זה בהחלט היה כך, אבל אצל אחרות לא, כך שאין ערובה לכלום…
    אבל אולי קצת יעודד אותך לדעת שאת לא היחידה שמרגישה כל כך מפוחדת לקראת מאורע שאמור להיות משמח, או לדעת שאת לא היחידה שמרגישה חסרת נסיון ומבועתת למרות שהסביבה רואה אותך כאמא ויולדת מנוסה.

    • מיכל הגיב:

      כן כל מי שכבר עברה את זה כבר ככ עסוקה בחייה שלא מוצאת זמן להכיל את הפחדים האלו.

      אולי באמת לא צריך לפחד וצריך לקבל יותר אני בהחלט עובדת על זה.

      • רחל הגיב:

        הי שוב
        כשהייתי במצבך הרגשתי שזה לא בסדר לפחד כל כך ולא הצלחתי להסביר בדיוק ממה אני מפחדת.
        בתוך תוכי התמלאתי אימה אדירה מכל מה שצפוי בעתיד (לידה, תינוק נוסף וכו), וכשניסיתי להגיד את זה במילים זה נשמע לי לא הגיוני וגרם לי להתבייש בעצמי.
        הרגשתי שאין התאמה בין מה שאני מפחדת ממנו (כי כולן מסתדרות בסוף) לבין רמת הפחד שלי.
        אני זוכרת ששכבתי ערה בלילות בגלל זה, היו לי קשיי נשימה וכמה פעמים הייתי בטוחה שיש לי צירים מוקדמים.
        אני מניחה שלא "צריך" לפחד, אבל לא חושבת שאפשר באמת לשלוט בזה,
        אם הייתי יודעת שאני לא מוזרה או חריגה נדמה לי שזה היה מרגיע אותי קצת.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אני אמא שבוחרת לוותר על רגשות אשמה בחיים שלי

מאת : ענת רפופורט

26 באפריל 201113 תגובות

מתוך אני אמא מספיק טובה?, רגשות אשם

יש לי ילדה בת 4 חודשים ואני משוגעת עליה. אבל… כל פוסט שמדבר על רגשות אשמה תופס אותי תוהה – למה לבחור ברגשות אשמה? זה כזה בזבוז של אנרגיה. אני לא מבקרת את אלו שמרגישות אשמות, אבל בא לי כל כך לדבר אתן ולהאיר בפניהן שמה שהן עושות הוא טוב, שמה שהן בוחרות הוא טוב והאופן שבו הן מגדלות את הילד שלהן הוא טוב, כי ככה הן בחרו.. ורק חסר הדבר הזה שהוא כל כך קטן אבל כל כך עצום – להיות שלמות עם עצמן על הדרך.

לא בא לי לחכות עד שזה יעבור

מאת : עינת דורפן

30 באפריל 201214 תגובות

מתוך אחרי לידה, לכל אמא, קושי אחרי לידה, קושי באמהות

בכל פעם שאני פותחת את ליבי ואת מכאוביי בפני אישה אחרת, ואם היא עברה את גיל 40 אז זה עוד יותר ברור, אני מקבלת איזה מסר מרגיע שיש חיים אחרי התקופה הקשה של גידול הילדים משלב ההריון ועד גיל 3 +.

כולן מבינות ומזדהות עם הקשיים וזוכרות איך זה מרגיש לבד ואיך זה להחזיק בשביל כל הבית, אבל שאין מי שיחזיק בשבילן.

מצד אחד, זה מרגיע אותי לשמוע שגם הגברים בסוף מתבגרים ומבינים ולוקחים אחריות ונותנים תמיכה והערכה (כל מה שחסר לי כרגע).

אבל מצד שני,זה מקומם אותי ומעלה בי רצון עז למרוד בהכל ובכולם.

הגיע הזמן לשיווין בלידה – גם ליולדות בבית מגיע מענק לידה !

מאת : גלית גורא-עיני

19 במאי 201115 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה, קוראות לשינוי

חוק בישראל, הנוגע למענק לידה, קובע כיום כי כל אישה אשר יולדת בביתה ומעוניינת לקבל מענק לידה צריכה להגיע עם הרך הנולד אל בית חולים כלשהו על מנת להיבדק.

מדובר בחוק משנות ה-50 אשר בשעתו- הציל נשים ותינוקות רבים. נשים היו יולדות בפחונים וצריפים, ללא תנאים סבירים, בתקופה שלא הייתה דרך לדעת אם האם או העובר בריאים לחלוטין ותמותת האימהות והתינוקות הייתה גבוהה מאד.

כיון שכך, המדינה הציעה "תמריץ כספי" למי שתגיע ללדת בבית חולים. אז, בשנות החמישים- זה באמת הוריד את התמותה והיה חוק חיובי ביותר.