אמהוּת,  התבוננות עצמית בהורות,  עמוד הבית

השליטה בחיי

 

עם השנים למדתי להבין כמה השליטה שלי בחיי וחוסר היכולת שלי לשחרר משפיעה עליי ועל כל מי שסובב אותי.

עכשיו, במבט נוסטלגי לאחור אני מסתכלת על זה ומנתחת, כאילו שזה ישנה משהו למישהו.

 

כשהייתי קטנה, מגיל 6 בערך, הייתי מתעלפת מדם.

הייתי רואה דם ומתחילה לראות גם כוכבים. הייתי נכנסת לבית חולים ומתחילה להרגיש את הדופק שלי כואב מרב מהירות. התעלפתי כשעשו לי עגילים. התעלפתי כשכאבה לי הבטן.

ההורים שלי לקחו אותי לאיזה טיפול להרגעה.

לא עזר.

 

בגיל הבגרות, התחלתי להרעיב את עצמי ולעשות ספורט באופן קיצוני, תמיד הייתי רזה אבל שרירית, הפסיק לי המחזור ל3 שנים ורק כשהרופא אמר לי שזה יכול לפגוע לי בפוריות, שחס וחלילה לא אוכל להביא ילדים לעולם – שחררתי והתחלתי לאכול. היום אני מורה לספורט ומדריכת חוגים. שנים לקח לי לאהוב את עצמי בחזרה, או יותר נכון לומר – מהתחלה.

 

לא היו לי הרבה בני זוג כי אני לא מתמסרת בקלות. לא אוהבת בקלות ולא נותנת להכיר וגם לא טורחת להכיר בחזרה. לפני שהתחתנתי יצאתי עם בעלי 7 שנים. כדי להיות בטוחה. ואז התחיל לכרסם בי עניין השליטה.

הוא הכיר אותי בתקופות מטורפות שלי של חוסר שינה וטירוף בעיניים כשמשהו לא הצליח לי. כשהייתי במצבי לחץ, הייתי דופקת את הראש בקיר. זו לא מטפורה. הוא לא הבין אותי, אבל הכיל אותי. סחתיין עליו. הרבה אחרים היו נבהלים ומדווחים לרשויות.

לא ידעתי מה זה אומר להיות בטוחה, אבל אני לא שונה מהרבה נשים וגברים אחרים, אז לא התרגשתי מזה. התחתנתי.

 

כשהייתי בהריון, הגוף התחיל להשתנות. הכעסים, הפחדים, השאלות, החרדות – הכל הציף אותי.

הלידה היתה קשה ומתישה, הסתיימה בקיסרי אחרי יממה וחצי של כאבי תופת ותסכול מתמשך.

התרגשתי אבל הייתי עייפה מדי וכאובה מדי להתרגש באמת.

החודשים הראשונים היו מלווים בחרדות אינספור. לא הבנתי מי שם אותי בתפקיד המבוגר האחראי פתאום.

לא הבנתי איך אני עושה את זה שוב.

אני בהריון שני. יש לי ילדה מהממת בת שנתיים וחצי. יש לנו קשר עוצמתי.

אני בחרדות שוב.

כל לילה מתהפכת במיטה, הולכת לשירותים, הדופק עולה והנשימה המהירה מפריעה לי לנשום.

הבחילות והחולשה מצטרפים לפחד הכלכלי, לחלוקת האהבה והיחס בין הילדים, לאנרגיה שלי להכיל שוב יצור חסר אונים, לפחד מהלידה ומההריון ומהלא נודע.

 

אין סוף לכתיבה הזו. אין מסר. הרגשתי שאני צריכה לכתוב. לא כתבתי מאז הלידה הראשונה. לפני כן הייתי כותבת המון.

ברוח החגים, מאחלת לעצמי לדעת לשחרר. לא לפחד לאבד שליטה.

 

 

עוד אמהות כותבות:

מה את עושה מזה סיפור?/ לימור לוי אוסמי

איזו מין ילדה את היית?/ אמא

מאז שנהייתי אמא, אני מרגישה שיש בתוכי שתי נשים / אמא

 

שיתופים נוספים במדור התבוננות, למידה, התפתחות

 

צילום: לימור לוי אוסמי

מה זה ליווי רגשי לאמהות ולמי הוא יכול להתאים?

את אמא. נכנסת למסע שרב הנסתר בו על הגלוי.

את פוגשת התמודדויות, רגשות ומחשבות שלא חשבת שתפגשי.

האם יש לך עם מי לדבר עליהם בכנות?

זה נכון, בהורות יש יופי ושמחה, אבל גם יש בה גם כאב, אשמה, תסכול, ייאוש, ולעתים הבושה גוברת על הצורך והרצון לעשות שינוי ולהיות האמא שאת רוצה להיות.

יש דרך עבורך, היא קיימת. ההורות שלך לא חייבת להיות מלאה באשמה, תסכול, כעסים ותסכול מתמשך.

צעד אחר צעד, דרך הקשבה, מחויבות ורכות, את יכולה ללמוד איך להיות טובה אלייך, ודרך זה ליצור קשר טוב יותר גם עם הילדים שלך.

כאן הפרטים על ליווי רגשי בהריון ואחרי לידה

את יכולה ליצור איתי קשר דרך הווטסאפ ( 0522835020)

4 Comments

  • רחל

    לתחושתי את מתארת דבר מאד שכיח אצל נשים בהריון שני. זה לא מבוסס מחקרית אבל אני מכירה את הפחד הזה מעצמי וגם מנשים אחרות שדיברתי איתן. זה לא ממש מדובר ונדמה לי שאין כ"כ לגיטימציה לפחדים האלו של ההריון השני, אבל אפשר לקלוט את זה בין המילים שלהן, בעיקר אחרי שעוברים את זה בעצמך וכבר אפשר לזהות את זה.
    גם לתגובה שלי אין סוף ואין מסר 🙂 הייתי רוצה לומר – אל תדאגי, זה יהיה בסדר והכל מסתדר אחרי הלידה, אצלי זה בהחלט היה כך, אבל אצל אחרות לא, כך שאין ערובה לכלום…
    אבל אולי קצת יעודד אותך לדעת שאת לא היחידה שמרגישה כל כך מפוחדת לקראת מאורע שאמור להיות משמח, או לדעת שאת לא היחידה שמרגישה חסרת נסיון ומבועתת למרות שהסביבה רואה אותך כאמא ויולדת מנוסה.

    • מיכל

      כן כל מי שכבר עברה את זה כבר ככ עסוקה בחייה שלא מוצאת זמן להכיל את הפחדים האלו.

      אולי באמת לא צריך לפחד וצריך לקבל יותר אני בהחלט עובדת על זה.

      • רחל

        הי שוב
        כשהייתי במצבך הרגשתי שזה לא בסדר לפחד כל כך ולא הצלחתי להסביר בדיוק ממה אני מפחדת.
        בתוך תוכי התמלאתי אימה אדירה מכל מה שצפוי בעתיד (לידה, תינוק נוסף וכו), וכשניסיתי להגיד את זה במילים זה נשמע לי לא הגיוני וגרם לי להתבייש בעצמי.
        הרגשתי שאין התאמה בין מה שאני מפחדת ממנו (כי כולן מסתדרות בסוף) לבין רמת הפחד שלי.
        אני זוכרת ששכבתי ערה בלילות בגלל זה, היו לי קשיי נשימה וכמה פעמים הייתי בטוחה שיש לי צירים מוקדמים.
        אני מניחה שלא "צריך" לפחד, אבל לא חושבת שאפשר באמת לשלוט בזה,
        אם הייתי יודעת שאני לא מוזרה או חריגה נדמה לי שזה היה מרגיע אותי קצת.

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר.

× איך אני יכולה לעזור לך?