תשליך אישי- קוראות האתר כותבות

מאת : לימור לוי אוסמי

2 באוקטובר 2014 | 2 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, עמוד הבית

 

לקראת השנה החדשה ויום כיפור המתקרב, הזמנתי את קוראות האתר לעצור לרגע את שטף משימות היומיום ולבדוק מהו התשליך האישי שלהן- את מה הן היו רוצות להשליך השנה ובמה הן מבקשות להתמלא.

התוצאה מרגשת בעיניי. מזמינה גם אתכן לעצור לרגע, ממש לכמה דקות, ולבדוק מהו התשליך האישי שלכן. אפשר לכתוב אותו בתגובות.

גמר חתימה טובה,

לימור

 

אמא בעילום שם:

מבקשת להשליך דאגה, לחץ והתחשבנויות עם הבעל. מבקשת להתמלא ברוגע, בחיוניות ובקבלה מלאה של המציאות.

 

אמא של רעותי:

אני רוצה להשליך את הביקורת העצמית. את השופט  הקטן והלא הוגן שיושב לי בראש ואומר לי כל מיני דברים  על עצמי שרק מעכבים אותי.

אני רוצה להשליך את המחשבות על מה יהיה, ההתעסקות במה חסר ו"מה יכול להיות יותר טוב אם רק…"

אני רוצה להשליך את הקושי שלי מול הגוף שלי, ואת כמה אני מושפעת מסיפורים של אחרים על דיאטות ואת הרצון התמידי הזה להיות יותר רזה ויותר חטובה ויותר.

 

אני רוצה להשליך את הכעסים על זה שהבית לא מסודר ושלא הספקנו לטפל בכביסה ואת המרירות היומיומית וההתחשבנות על דברים שבסוף ממילא נעשים.

אני רוצה להשליך את ההשוואות. אני לא רוצה להשוות. אני רוצה להיות שלמה עם מה שיש לי. ולדעת שזה הכל שלי ונבנה בהמון עמל והתבוננות.

אני רוצה להשליך את הפחדים: מסמכות, משמשהו רע יקרה ומעין רעה.

 

אני רוצה להשליך את המחשבות הרעות על ההורים שלי, ולהבין שהם עשו כמיטב יכולתם והם באמת באמת אוהבים אותי ודואגים לי, זו דרכם ולא אשנה אותם.

 

וכשאסיים להשליך, יישאר בי מקום גדול שאותו אני לא רוצה למלא בריקנות, אלא במחשבות טובות וחיוביות.

את השופט הקטן אחליף בגמד מלא חמלה,

את הביקורת העצמית אחליף במחמאות,

את  הפחדים אחליף  בגאווה ואזכיר לי מידי בוקר שאני ממש ממש בסדר.

את המחשבות על מה יהיה אחליף בהתמקדות בהווה ואהיה באמת באמת אסירת תודה על השפע שנפל בחיקי.

 

וכשאסיים את התשליך והמילוי, אתן נשיקה לאהובים שלי ואתפלל לכבוד השנה החדשה שאצליח לקצת יותר מדקה,לזכור את כל מה שביקשתי להשליך ורציתי עבור עצמי לשנה הזו.

 

לימור לוי אוסמי: 

אני מבקשת להשליך ממני עודפים שנאגרו אצלי עם השנים או למשך תקופה קצרה ולפעמים נדמה שהם חלק ממני, שהם אני. אני יודעת שהם לא. עודפי חוסר ביטחון, עודפי חששות, עודפי הימנעות, עודפי הסתגרות, עודפי חוסר אמונה, עודפי משקל, עודפי קורבנות, עודפי מסכנות, עודפי מחשבות. אני לא רוצה להיפטר מכל אלה, אלא רק מהעודפים שלהם שמתעתעים בי וגורמים לי להרגיש כבדה מבפנים ומבחוץ.

אני מבקשת את האומץ להשליך אותם מתוך ידיעה שאין בי צורך בעודפי דברים. אני מבקשת לחזור למרכז שלי ולהסתפק במה שהוא שלי באמת.

 

אמא בעילום שם:

אני רוצה להפחית את המשקל ואת כובד המסע, את הצורך בשליטה. להתמודד עם מטען הזיכרון והכאב והאחריות. להגיע לאיזון. או לסדר חדש. או לפחות למצוא את הכיוון לשם. להחליף את התחושה שאין ברירה בבחירה. להבין שאפשר להיות גם אישה פלדה אבל גם חרסינה. לנשום עמוק. לאפשר לגוף להתמלא באוויר ולשחרר אנחת רווחה. להודות על מה שיש. להשאיר מקום למה שאין ולא יהיה. להזיל דמעה. לנגב. לחזור לחייך מכל הלב והנשמה. לצחוק בקול. לאהוב כמו פעם. להתרגש ממחוות קטנות. לשמוע שיר אהוב. לזמזם ולרקוד במקום. לראות את האופק או את האור בקצה המנהרה. להגשים חלום ישן. לאפות עוגה טובה. לחבק. לא לחשוב כל הזמן. לא לחשוב בכלל. לא לנתח כל דבר. לא לחפש משמעויות נסתרות. להיות פשוט. פשוט להיות.

 

מיכלי:

מבקשת להשליך ממני את חוסר השביעות הרצון מעצמי. מבקשת להשליך גם את התסמונת הכרונית של "אני לא מתאימה" מתקשה מאוד להיות חברתית מבלי להכנע לאיזה יושר פנימי ומחמיר שחייב להיות ישר כמו פלס. הייתי רוצה להתמלא בשלווה, שלווה מספקת כדי לא לשפוט את עצמי לחומרה וגם לא את סביבתי. מבקשת למלא את עצמי בכל הטוב שכן סובב ממש כמו בשנה הקודמת לעומת כל השנים שקדמו לה.

 

עליזה:

הייתי רוצה להשליך את הצורך שלי לרצות את כולם

ולהתמלא ביכולת להיות מעט אנוכית בלי להתנצל על כך.

 

חגית מנדרובסקי:

שנים שהוא חי בתוכי כמו עובר, כמו תינוק, כמו ילד.

הכאב שלי.

ולפעמים כמו רוח-רפאים הוא נע ונד בין כתלי גופי-נפשי

ואיני מוצאת לו רפואה ולא ריפוי או מזור. בעיקר איני מוצאת…

אותו. את המקור שלו.

הוא הצל שלי, הצל של קיומי האנושי.

מתי הוא הגיע? מתי התעברתי בו? מתי הוא נולד?

איני ממש זוכרת. או יודעת.

אבל היום הוא אבן נגף שאינה מאפשרת לי לחיות.

להתהוות. לקום ולהיות. בממשי.

כשהוא בתוכי אני בעצמי נעה ונדה בין כתלי גופי,

בין הצללים.

ואין דבר שאני חפצה בו יותר למעני בשנה הזו,

מלהיחלץ מן הצללים האלה שבחשיכה,

להיוולד, גם אם בזעקה,

גם אם בכאב גדול,

אל תוך החיים האלה כאישה בזכות עצמה. בזכות עצמי.

ואת קליפת הכאב שאוכל סוף סוף להשיל ולהשאיר מאחור.

 

ענבר:

משליכה חוסר ביטחון, אשמה, חוסר ביטחון, דחיינות/הססנות ומזמנת פרנסה (מסדנאות וטיפולים ודברים שאני אוהבת) אמן.

 

ענת:

אחרי בוקר עם הילדה מבקשת להשליך את העצבים הגואים בי ולהתמלא בסבלנות!

לתחילת היום, להשליך את שנאתי לעבודות הבית ולהתמלא מוטיבציה לאלו.

לעבודתי, להשליך את חוסר הביטחון מול אנשים ולהתמלא בחדווה.

לזוגיות, להשליך את עייפות החומר ולהתמלא בייצריות.

לגופי ובריאותי, להשליך העצלנות ולהתמלא בעשייה.

 

Echo raz:

הייתי רוצה להשליך מעצמי רגשות אשמה על הרגעים והימים שלא יכולתי להיות עבור בתי.

רוצה להשליך מעצמי את העייפות שעושה חשק לברוח למקום אחר, למרות שאני יודעת שלא משנה איפה אהיה, אני אהיה אמא.

גם אם אהיה רחוקה, גם אצליח לברוח – לא אוכל לנוח או להפסיק להיות אמא.

 

הייתי רוצה להשליך את המחשבות הקשות שיש לי לפעמים, כשאני מרוקנת מעצמי. להשליך את ההרגשה האיומה שמאז שהפכתי לאמא, איבדתי את עצמי לחלוטין.

להשליך את האשמה האיומה על כל רגע שבו אני מייחלת שהיא תירדם כדי שאוכל לקרוא ספר או פשוט לראות טלוויזיה בשקט.

להשליך את האשמה הקשה שמאכלת את נפשי כשעוברת לי המחשבה על הלילה שהיא תישן אצל אמא שלי ובעלי ואני נוכל לישון לילה שלם בשקט ולהתעורר יקיצה טבעית בבוקר.

 

הייתי רוצה להתמלא באושר בכל פעם שאני רואה אותה, בכל פעם שאני מחבקת אותה, בכל פעם שאני איתה, גם אם היא מעצבנת באותו הרגע.

הייתי רוצה להתמלא בעצמי, להיזכר במי הייתי לפני שהפכתי לאמא, כי אני באמת לא זוכרת. אפילו לא ברמת ההגדרה. פשוט לא זוכרת מי הייתי קודם. לא מזהה את עצמי אפילו בתמונות. אני נראית לי מישהי מיקום מקביל שבמקרה דומה לי.

הייתי רוצה להתמלא בכוחות מחודשים, ביכולת לראות את הדברים בפרופורציות המתאימות, שאני בעצם לא יודעת מה הן.

הייתי רוצה להתמלא באהבה לחיים החדשים שלי כאמא. לחוות את רגעי האושר והאהבה העצומה שאני חשה כלפי נגוהות ליבי (קוראים לה נוגה) לפחות בעוצמה שאני חשה את העייפות ורגשות האשמה.

הייתי להתמלא בהרגשה שאני אמא טובה. או טובה מספיק, במקום להרגיש שאני אמא לא טובה מספיק.

הייתי רוצה להתמלא בשקט פנימי, באמונה שיהיה טוב. ממש בקרוב.

 

אביגיל:

הנה התשליך שלי והזימון שלי לשנה החדשה:

לשחרר: פרפקציוניזם, לחץ פנימי לגבי הבאת ילד נוסף (שני) לעולם, ואת האשמה שאני מרגישה בכל פעם שלילדה שלי קשה (היא מאוד רגישה, ובדיוק בימים אלו זה מתבטא בצורה יותר חזקה).

אני מזמנת לעצמי – לשנה זו, איזון בכל התחומים בחיים ובין כל התחומים בחיים, בעיקר באימהות, ביחסים שלי עם עצמי, בזוגיות ובמשפחתיות.

 

דנה רביב ליברמן:

אבקש להשליך את רגשות האשם שקשורים לילדים שלי וגם כמה אמונות שלא רלוונטיות לי ושייכות לדנה אחרת מהעבר.

ארצה להתמלא בתעוזה לעשות דברים שמפחידים אותי ובסבלנות.

 

 

חברות,

גמר חתימה טובה!

לימור, יוצרת האתר, מלווה נשים, מתמחה בעיבוד התחושות אחרי לידה.

 

 

 

צילום: Zbigniew Nowak

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

2 תגובות ל- “תשליך אישי- קוראות האתר כותבות”

  1. דנה ליברמן הגיב:

    יצא מרגש ביותר ומקסים.

  2. רוצה להשליך ״ אותו״ מתוכי.
    להתעורר בבוקר ולא ״לראות״ אותו מול עיניי
    להרדם בלילה ולא לראות אותו אפילו בעיניים עצומות
    לחכות שיצלצל ולשמע כל צלצול לחפש את שמו על הנייד
    לשכוח הזכרונות השירים המילים ההסמסים
    הכל הכל
    כל מה שיש בי ממנו
    לעקור אותו מליבי
    להשליך
    רחוק רחוק
    שלא יחזור
    שיעלם הכאב הזה
    המועקה שבחזה
    שאהיה אני.
    בלעדיו.
    חזקה.מאושרת.
    להשליך אותו.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

כשאתם שומעים את מילת הקסם 'ריפלוקס', תשנו את הגישה / טל אייזנברג

מאת : טל אייזנברג

3 ביולי 20190 תגובות

מתוך אחרי לידה, העיקר הבריאות, לכל אמא, שיהיו בריאים

שמעתן פעם על המושג ריפלוקס? אני אדבר בעיקר על הריפלוקס, כי זה הסבל הפרטי שלנו. ריפלוקס זה מצב שבו התינוק לא מצליח לעכל את האוכל שלו וסובל מצרבות נוראיות ומפליטה מוגברת (ובמקרה שלנו הקאה של 98% מהאוכל).

אני לא באה הפעם לספר על הסבל של התינוק אלא על ההתמודדות של אמא שילדה והתינוק שלה סובל, ובוכה ובוכה ושוב בוכה והיא, שרק עברה חוויה של לידה, צריכה להתמודד עם הייצור הקטן והאהוב שנמצא בכאב תמידי. החוסר אונים הזה של להחזיק במשך שעות את התינוק הצורח הוא מטורף.

לחיות לפי הנורמה

מאת : לימור לוי אוסמי

25 בפברואר 201417 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, מקצועניות מדברות, מתמודדות עם נורמות וציפיות, רגשות אשם אחרי לידה

יש היום נורמה חברתית לגבי איך אישה אמורה להרגיש אחרי לידה. הנורמה הזאת לא נקבעה על ידי מחקרים, אלא על ידי הלך רוח חברתי מסוים, אבל היא עדיין קיימת, נושמת, בועטת ויש לה לגמרי חיים משל עצמה. לנורמה הזאת, שלא ברור לי למה ואיך היא נוצרה, יש השפעה עמוקה על חיינו, בטח השפעה שקולה להתערבות רפואית שלא לצורך בלידה.

על פרשת הדולה: "ריסקו לבן אדם את החיים"

מאת : לימור לוי אוסמי

18 במרץ 20115 תגובות

מתוך דולה, הריון

אני חוזרת היום בבוקר הביתה, אחרי שהבאתי את איילי לגן (התחפש לדן קוסו, מבקוגן J…), אני במכונית, מקשיבה לתכנית "מחשבות בע"מ של איתן ליפשיץ ומשה שלונסקי בגל"צ. דקה לפני סיום התכנית, מחליטים השניים לומר שני משפטים מהירים על 'פרשת הדולה' (דקה 52'): "..היתה מהומת אלוהים בתקשורת, במשטרה, כלום לא קרה. התיק נסגר. טוב שבמקרים האלה עושים גם מעקב אחרי שריסקו לו את החיים.. לעשות קצת סדר.."