היום היית צריכה להיוולד

מאת : אמא לשניים

5 בנובמבר 2014 | 2 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון, עמוד הבית

 

היום היית צריכה להיוולד. כמה חששתי מהיום הזה שיגיע. פחדתי שתהליך האבל יתחיל מחדש, אבל זה לא נכון. אני חשה זרות לתאריך הזה, שממילא לפי הלידות הקודמות לא היית נולדת בו, אלא הרבה אחריו. אני חשה חיבור לתאריך הלידה שלך שהתרחש בפועל, לפני ארבעה חודשים. ארבעה חודשים מוקדם מידיי. לפני כמה ימים הסתכלתי בתמונת אולטראסאונד שלך, היחידה שברורה ואת נראית שם כמו תינוקת. ניסיתי פעם ראשונה לנחש איך נראית. גיליתי שאני כבר לא מתעוותת בכאב כשאני חושבת על כך שלא רציתי לראות אותך, שהייתי מבועתת מהמחשבה שאראה אותך, שאבא שלך יראה אותך, שרק רציתי שייקחו אותך ולא ידעתי אפילו לאן. אני זוכרת שצעקתי למיילדת: "את זורקת אותה לפח?!" ולרווחתי היא ענתה בתדהמה שלא. כמה בכיתי אחר כך. הרגשתי שלא מילאתי את חובתי כאמא, לחבק אותך, לתת לך אהבה לפני הקבורה, שתדעי שהייתה לך אמא כאן, גם אם לא הספקנו להכיר. כמה עצב יש לי על עצמי, שהייתי צריכה לעבור את האירוע הזה, המחריד, המטלטל את הנשמה עד לקצה שלה. כמה עוצמה וכוח גיליתי בתוכי. כמה שמחה והכרת הטוב על מה שיש לי. לא שאלתי למה דווקא אני, לא כעסתי, לא שקעתי. הרגשתי כמו מי שניצלה מהמוות וחזרה. מי שפגשה במוות ויכלה לו. אחר כך הגיעו הכעס, הקנאה. הקנאה במי שלא ביקרה בצד האפל והריון בשבילה הוא עדיין אירוע משמח שנגמר בלידה ותינוק. כל אישה בהריון שראיתי ברחוב רציתי ללחוש לה – 'תיזהרי, בכל רגע זה עלול להיגמר, האושר שלך כל כך שברירי ואת אפילו לא יודעת'. הלוואי שגם אני לא הייתי יודעת. כמה תמימות יש בהריון, כמה אשליה של שליטה יש בבדיקות על בדיקות, מעקבים וויטמינים, במחשבה שאם אשמור על עצמי ואם מומחה יבדוק אותי ואם ואם, אז. אני פורשת את כפי ומתמסרת למה שבא, אני מקבלת שאני לא יודעת יותר ממה שאני יודעת. אני מודה על ההתמודדות שלי עם האובדן, מודה על בן זוג ושני ילדים אוהבים ואהובים שנפרדו יחד איתי והצטערו יחד איתי וזוכרים יחד איתי את התינוקת שחיכינו לה כל כך ולא באה.

 

 

 

 

***

כששאלתי את אמא לשניים איזה דימוי עולה לה בראש כדי שאוכל למצוא תמונה מתאימה, היא כתבה ' התמונה שעולה לי לראש זה יד שמשחררת פרח למים. פרידה'. לא מצאתי תמונה מדויקת לדימוי, אבל התיאור שלה עוזר להיות עם הכתוב בצורה מותאמת יותר.

מוזמנות בחום לכתוב בתגובות את מה שעולה בכן,

המילים שלכן חשובות.

 

אפשר לקרוא שיתופים נוספים של נשים שבחרו לכתוב על האובדן הריון שלהן,

ועכשיו, כשאני כותבת את המילים 'אובדן הריון', זה מרגיש לא זה. אובדן עובר, אובדן של ילד. אולי כך ראוי לקרוא לזה.

שלכן,

לימור, יוצרת האתר.

 

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

2 תגובות ל- “היום היית צריכה להיוולד”

  1. נעה שפר הגיב:

    יקרה,
    צמרמורות בגוף עולות עם הקריאה. מזדהה עם כל כך הרבה חלקים, ומודה לך על ההזדמנות להזכר שאני לא לבד בזה.
    את התאריך המשוער הדחקתי, ובאותו היום ממש, פתאום נזכרתי. יום זה היווה עבורי שער לתקופה אחרת, טובה יותר. תקופה לה חיכיתי וציפית, ובה העצב החל להתרכך אל מול הכרת הטוב וההודיה על מה שיש. מקווה שגם עבורך יביא איתו מעבר כלשהו למקום עוד יותר טוב 🙂

  2. איריס גומס הגיב:

    כל כך, כל כך עצוב. ממש הכנסת אותי לרגעים הקשים איתך, למרות שלא חוויתי משהו דומה. חיבוק 3>

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

40 מעלות

מאת : מאיה הובני

9 ביוני 20112 תגובות

מתוך העיקר הבריאות, לכל אמא

ליה חולה , כבר כמה ימים החום לא יורד לה.

"זה פסיכוסומטי" אומר לי הקול הפנימי, "היא רוצה להגיד לי משהו". אני מרגישה שהיא רוצה את קרבתי.

מאז שנולדה, היא בקושי חלתה פעם, והנה עכשיו יותם נולד ואיתו נולדו הקנאה והזעם.

מאז שיותם נולד, היא כל כך מתרחקת ממני ומצד שני, אני חשה שהיא כל כך רוצה אותי.

איך להתמודד עם האכזבה מבן הזוג אחרי הלידה ?

מאת : אורית כרמי ארואטי, מטפלת משפחתית וזוגית

25 בינואר 20110 תגובות

מתוך אחרי לידה, זוגיות אחרי לידה, מקצועניות מדברות

לפני הלידה יש לכל אחד מבני הזוג ציפיות שונות לגבי השינוי הצפוי.

כשהציפיות מציאותיות אז יותר קל להתמודד, אבל רובנו לא באמת יודעים מה יקרה אחרי הלידה וכשיכנס ילד לתוך הזוגיות שלנו ונהפוך למשפחה. יש ציפיה, התרגשות וחששות אבל אין הבנה אמיתית עד שזה לא קורה.

מה אפשר לעשות כשהצרכים של הילד מתנגשים עם הצרכים שלך?

מאת : ליטל גרין

10 באוגוסט 20113 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא, מקצועניות מדברות

לא פעם אנחנו מרגישות שהרצונות והצרכים של הילדים משתלטים על המרחב המשותף ואנו חשות כעס ומרמור. אבל, למה בעצם ? מדוע הצרכים של הילד תופסים את רוב המרחב המשותף שלנו ?

התשובה לכך מורכבת. האם המכוונות הגבוהה לצרכים ולרצונות של הילדים היא תמיד הכרחית? רצויה? איזה מסר אנחנו מעבירות בכך לילדים?