היום היית צריכה להיוולד

מאת : אמא לשניים

5 בנובמבר 2014 | 2 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון, עמוד הבית

 

היום היית צריכה להיוולד. כמה חששתי מהיום הזה שיגיע. פחדתי שתהליך האבל יתחיל מחדש, אבל זה לא נכון. אני חשה זרות לתאריך הזה, שממילא לפי הלידות הקודמות לא היית נולדת בו, אלא הרבה אחריו. אני חשה חיבור לתאריך הלידה שלך שהתרחש בפועל, לפני ארבעה חודשים. ארבעה חודשים מוקדם מידיי. לפני כמה ימים הסתכלתי בתמונת אולטראסאונד שלך, היחידה שברורה ואת נראית שם כמו תינוקת. ניסיתי פעם ראשונה לנחש איך נראית. גיליתי שאני כבר לא מתעוותת בכאב כשאני חושבת על כך שלא רציתי לראות אותך, שהייתי מבועתת מהמחשבה שאראה אותך, שאבא שלך יראה אותך, שרק רציתי שייקחו אותך ולא ידעתי אפילו לאן. אני זוכרת שצעקתי למיילדת: "את זורקת אותה לפח?!" ולרווחתי היא ענתה בתדהמה שלא. כמה בכיתי אחר כך. הרגשתי שלא מילאתי את חובתי כאמא, לחבק אותך, לתת לך אהבה לפני הקבורה, שתדעי שהייתה לך אמא כאן, גם אם לא הספקנו להכיר. כמה עצב יש לי על עצמי, שהייתי צריכה לעבור את האירוע הזה, המחריד, המטלטל את הנשמה עד לקצה שלה. כמה עוצמה וכוח גיליתי בתוכי. כמה שמחה והכרת הטוב על מה שיש לי. לא שאלתי למה דווקא אני, לא כעסתי, לא שקעתי. הרגשתי כמו מי שניצלה מהמוות וחזרה. מי שפגשה במוות ויכלה לו. אחר כך הגיעו הכעס, הקנאה. הקנאה במי שלא ביקרה בצד האפל והריון בשבילה הוא עדיין אירוע משמח שנגמר בלידה ותינוק. כל אישה בהריון שראיתי ברחוב רציתי ללחוש לה – 'תיזהרי, בכל רגע זה עלול להיגמר, האושר שלך כל כך שברירי ואת אפילו לא יודעת'. הלוואי שגם אני לא הייתי יודעת. כמה תמימות יש בהריון, כמה אשליה של שליטה יש בבדיקות על בדיקות, מעקבים וויטמינים, במחשבה שאם אשמור על עצמי ואם מומחה יבדוק אותי ואם ואם, אז. אני פורשת את כפי ומתמסרת למה שבא, אני מקבלת שאני לא יודעת יותר ממה שאני יודעת. אני מודה על ההתמודדות שלי עם האובדן, מודה על בן זוג ושני ילדים אוהבים ואהובים שנפרדו יחד איתי והצטערו יחד איתי וזוכרים יחד איתי את התינוקת שחיכינו לה כל כך ולא באה.

 

 

 

 

***

כששאלתי את אמא לשניים איזה דימוי עולה לה בראש כדי שאוכל למצוא תמונה מתאימה, היא כתבה ' התמונה שעולה לי לראש זה יד שמשחררת פרח למים. פרידה'. לא מצאתי תמונה מדויקת לדימוי, אבל התיאור שלה עוזר להיות עם הכתוב בצורה מותאמת יותר.

מוזמנות בחום לכתוב בתגובות את מה שעולה בכן,

המילים שלכן חשובות.

 

אפשר לקרוא שיתופים נוספים של נשים שבחרו לכתוב על האובדן הריון שלהן,

ועכשיו, כשאני כותבת את המילים 'אובדן הריון', זה מרגיש לא זה. אובדן עובר, אובדן של ילד. אולי כך ראוי לקרוא לזה.

שלכן,

לימור, יוצרת האתר.

 

 

2 תגובות ל- “היום היית צריכה להיוולד”

  1. נעה שפר הגיב:

    יקרה,
    צמרמורות בגוף עולות עם הקריאה. מזדהה עם כל כך הרבה חלקים, ומודה לך על ההזדמנות להזכר שאני לא לבד בזה.
    את התאריך המשוער הדחקתי, ובאותו היום ממש, פתאום נזכרתי. יום זה היווה עבורי שער לתקופה אחרת, טובה יותר. תקופה לה חיכיתי וציפית, ובה העצב החל להתרכך אל מול הכרת הטוב וההודיה על מה שיש. מקווה שגם עבורך יביא איתו מעבר כלשהו למקום עוד יותר טוב 🙂

  2. איריס גומס הגיב:

    כל כך, כל כך עצוב. ממש הכנסת אותי לרגעים הקשים איתך, למרות שלא חוויתי משהו דומה. חיבוק 3>

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

יום עצוב. לא יוגש כתב אישום נגד הדולה

מאת : לימור לוי אוסמי

16 במרץ 201126 תגובות

מתוך דולה, הריון

במדינה שלנו לא ברור עדיין שאסור לעסות פטמות בהריון, אסור להכניס אצבעות לרטקום, אסור לעשות עיסוי פרינאום, כל עוד שלא יוסדר בחוק. לדעתה, ייתכן שכל הדברים נעשו בכוונה טובה ומתוך רצון לעזור לאישה ההרה. צריך חוק, תקנון, בשביל שיהיה ברור שאסור לעשות את הדברים האלו בגופה של אישה. זה לא ברור מאליו.

תעצרו את הרכבת, אני רוצה לצלם

מאת : ג'ני גיטלבנד

1 ביוני 20140 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

הגענו הביתה והתברר שבחלק הזה של הטיול כנראה הסוללה נגמרה ולמעשה כלום לא צולם. הלכתי שעות בתחושה של פספוס, איך מכל הטיול דווקא הרגעים הקסומים האלה לא תועדו? לקח לי זמן להרשות לפנים שלי להיזכר שהכל איתי ובתוכי, שהחוויה באמת לעולם לא תחזור ושיהיו אחרות.

גם בכתיבה הזאת יש מן התיעוד, אך בשונה מבעבר, היא נעשית רק לשם הנאה. לקח לי הרבה שנים להשיל מעליי קילוגרמים של ציוד כשאני נוסעת, להיפרד מהצורך בתיעוד מילולי וצילומי כדי להחיות רגעים, להיפרד מחפצים שאני לא באמת צריכה (זה עדין לא פשוט לי), להיפרד מבגדים שלא עולים עליי יותר, להיפרד מתקופות שלא ישובו. אני

התינוקת של כולם

מאת : קרן גולוב

14 ביולי 20132 תגובות

מתוך אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

חשבתי שהיא הנסיכה שלי, אבל היא הנסיכה של כולם. בהתחלה לא היה אכפת לי והיה לי קל לתת אותה לבני המשפחה כדי להגניב עוד שעת שינה. אבל ככל שעברו השבועות, נהיה לי יותר ויותר קשה לחלוק אותה עם בני המשפחה.
כשהיא נרדמת על אנשים אחרים, הלב צובט. כאשר היא מתחילה להתרגל לשתות מבקבוק, הלב צובט. אני רוצה אותה לעצמי, כאשר במקביל אני רוצה לחזור לחיי ולהמשיך עם עיסוקיי. איך כל זה אפשרי? הכל נראה כמלכוד והשיעור החשוב של ללמוד לשחרר ולהבין שלא הכל בשליטתי מתחיל.

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שהגעת.

מעכשיו אפשר להתעדכן בקלות בתכנים החדשים על ידי קליק אחד.

תלחצי כאן: https://bit.ly/2HXueCm

להיות אמא לתינוק ולהרגיש שאני ברכבת הרים

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם