אמהוּת,  להביא עוד ילד?

הרחם שלי היא "לתצוגה בלבד"

 

חשבתי על האפשרות הזו, היא הסתתרה מאחורה, במקום העמוק והרחוק ההוא אליו מגיעות מחשבות שאת מעוניינת להדחיק. היא חיכתה שם ומדי פעם הרימה ראש, אבל בכל פעם שהיא עשתה את זה, דחפתי אותה למטה.

שאני לא אוכל להכנס להריון שוב? אין מצב, זה רק עניין של בחירה שלי. של החלטה. הלא אני יודעת לארגן הכל כך שהכל יסתדר כמו שאני צריכה, בדיוק כמו שאני רוצה. זו רק שאלה של החלטה.

אבל הגוף אמר את שלו. והאמירה שלו חד משמעית.

'מיצית אותי', הוא אומר  לי – הרחם שלי. עשיתי כל מה שיכולתי עבורך ואיני יכול עוד. הניחי לי.

הכל היה שם – ואני סירבתי להכיר בכך. אפילו התלבטתי אם אני בכלל רוצה עוד ילד. כאילו שזו החלטה שלי.

ומלכתחילה התנאים לא היו לטובת הריבוי הטבעי שלי – אנדומטריוזיס קשה, טיפולי פוריות לילד ראשון, הסתבכות של אנדומטריוזיס, ניתוח שצילק את הרחם אבל הסיר ציסטה מסוכנת במיוחד שנגרמה כתוצאה מהמחלה, טיפולי פוריות לילד שני. עמדתי בהכל. הרחם שלי עמד בהכל. הריונות תקינים ובריאים, שעות עבודה מטורפות ואינסופיות ממש עד לפני הלידה והכל מתוך שליטה מוחלטת בחיים שלי. אני בוחרת, אני מנהלת, אני עומדת בהכל, אני מסוגלת להכל.

ואז בלידה השניה הכל הסתבך. אפילו על  הקצה, על שולחן הניתוחים בפעם השניה באותו שבוע, כשכולם סביבי חוששים לחיי, ניסיתי לנהל את החיים שלי, ניסיתי להתבדח, ניסיתי לשלוט במצב. ילד אחד בתינוקיה, ילד אחד עם הסבתות, אבא שמנסה לטפל בכולם ואני כמעט מתה, אבל מריצה דאחקות עם המנתחים כדי לשמור על פאסון ומחלקת הוראות האכלה למי שמטפלים בילדיי.

אחר כך היה חושך. אחר כך הייתה החלמה איטית וחזרה איטית עוד יותר לגוף שלי. ההכרה שאני לא כל-יכולה הייתה הדבר הקשה ביותר. זה לקח זמן אבל חזרתי למירוץ, למי שהייתי קודם. לשליטה, לניהול, לתחושת המסוגלות.

ואז התחלנו לדבר על הריון שלישי. אני אפילו לא בטוחה שאני רוצה בו. שאני רוצה להיות במקום  בו יש לי תינוק חדש במנשא בגיל 40 וקצת. וטיפולים?! למי יש כוח לטיפולי פוריות? אבל הלכתי לרופא שלי כדי לברר. והרופא שלי הוא קוסם, הלא אם מישהו ידאג להכניס אותי להריון זה הוא. האיש עם מרשמי הקסם, עם האנרגייה החיובית, עם גישת ה"זה יקרה ויהי מה". אבל הפעם זה היה שונה. הרופא שלי העביר אותי בדיקה כואבת ואחר כך אמר אמת כואבת עוד יותר – מהרחם הזה אי אפשר להוציא יותר ילדים. הוא עבר טראומות קשות מדי. אין לך בחירה, ממך לא יצאו יותר תינוקות. הוא אמר את זה בעדינות וברוך, אבל זו הייתה המשמעות. וזהו.

ואני בכלל לא ידעתי אם אני רוצה תינוק, או הריון, או טיפולים, או חיתולים, או לילות בלי שינה בגלל גזים. לא ידעתי. ולמרות שלא ידעתי, זה נלקח ממני. הרחם שלי היא "לתצוגה בלבד" מעתה ואילך, ופונדקאות אינה על הפרק. אז זהו.

את מה את מבכה? שני ילדים בריאים, נבונים, מקסימים. מה תאמרנה אלו שנאבקות כדי להביא את הראשון לעולם?! לא יודעת על מה אני מתאבלת. על גרעין של נשיות? על הפוטנציאל? על היכולת להחליט? על העוברים שמחכים לי במבחנה במעבדה אי שם בגוש דן ולעולם כבר לא  אגלה מי הם יהפכו להיות? כנראה שעל הכל.

One Comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ