מאת : לימור לוי אוסמי
30 בנובמבר 2014 | 2 תגובות
ללכת לאיבוד אחר הקול הפנימי
שמוביל
ואומר בבטחה
'לכי, ילדתי, זו הדרך'.
לחפש את השביל,
לרטוט,
להיבהל,
לבקש וודאות,
ולבסוף
לבחור
להישאר בערפל
עד שכל הנקודות יתחברו.
לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר
This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.
נושאים קשורים : בקצב החיים- לימור לוי אוסמי
מאת : ג'ני גיטלבנד
29 ביוני 20142 תגובות
לראשונה אכלתי לא מתוך רעב אלא מתוך כמיהה, השתוקקות, סקרנות ותאווה, נגלה לפני עולם של טעמים וריחות שלא פגשתי מעולם. הייתי יוצאת מכל ארוחה בקושי גוררת את עצמי החוצה, בכל פעם מבטיחה שזאת הייתה הפעם האחרונה שאני במצב שעוד חלקיק חמצן שינסה להיכנס עכשיו לבטני יפוצץ אותי לחלקיקים.
לטעום מהכל מבחינתי היה לחיות את החיים עד הסוף. ולבלוע את החיים עד הטיפה האחרונה נחשב למשהו שיעשה לי טוב. לא משנה שסבלתי מאוד מתחושת המחנק אחרי שבלעתי את כל העולם והדבר האחרון שזה עשה לי זה להרגיש טוב.
מאת : מגלה את עצמי מחדש
29 בינואר 20127 תגובות
כשהלכתי עם הגדול שלי לטיפת חלב בגיל 3 חודשים ולא נצפתה עלייה במשקל- שם התחילו רגשי האשם שלי על האימהות שלי.
מה, איך לא שמתי לב?
אין לי מספיק חלב?
מה אני צריכה לעשות עכשיו?
מאת : מיכל איתם עמרני
4 בספטמבר 20112 תגובות
סיפור ההנקה שלי מתחיל למעשה בעובדה שחיינו באותו זמן בהונגריה, והוחלט שאלד בהונגריה. בשלב מוקדם יחסית בהריון, הבנתי שאני הולכת לניתוח קיסרי, תמרי היתה במצג רוחבי והיה ברור שהיא לא זזה משם, כי אין לה לאן.
מאותו הרגע, התחלתי לחפש בצורה אובססיבית ממש חומר על הנקת תאומים.
מקסים, יקירה.
תודה 🙂