כמעט סוף העולם- על הלידה הטבעית שלא קיבלתי

 

אני רוצה לכתוב על הלידה שבה ילדתי את בתי בכורתי. אני רוצה לכתוב עליה כיוון שהיתה לידה לי קשה מאוד. היה לי קשה תוך כדי, אבל היה לי אפילו יותר קשה אחרי. אני תוהה לגבי הסיבות שמובילות אותי לכתוב עליה לנשים אחרות ולא רק לעצמי כריפוי. אני מרגישה שיש כמה סיבות – אחת היא לשתף, לספר, שתדעו מה עברתי. יש בי רצון לאמפתיה, להבנה, להזדהות. הסיבה השנייה היא כמו צעקה בתוכי, צעקה גדולה וחזקה. זו צעקה של כאב, והכאב הזה מורכב מכל כך הרבה דברים. הכאב הזה רוצה פורקן, הוא מחפש ביטוי, רוצה לצאת לחופשי מתוכי. הסיבה השלישית שאני כותבת היא שאני חושבת שהסיפור שלי ומה שהבנתי ממנו יכולים אולי לפגוש ולתת משהו לנשים נוספות, נשים שילדו, ונשים שלפני לידה.

 

יש נשים שיודעות בדיוק איך תראה החתונה שלהן. לפעמים הן יודעות זאת הרבה זמן לפני שפגשו את החתן המיועד. לי לא היה מושג. יש נשים שיודעות בדיוק איך תראה הלידה שלהן. אני אחת מאלו. ידעתי זאת עוד לפני שהייתי בהריון. גם לאלו וגם לאלו יש פנטזיה. אני משערת שחלק קיבלו את חתונת חלומותיהן וחלק לא.

לגבי הפנטזיה שלי זה היה כך – לפני כשבע שנים התחלתי ללמוד שיטת טיפול בפסיכותרפיה גופנית שנקראת 'ביוסינתזה'. אחת מהנחות היסוד של הביוסינתזה היא שלחיי הרחם ולחווית הלידה משמעות גדולה ועמוקה על חיינו כבוגרים. חווית העובר נתפסת כבעלת משקל גדול בתהליך הלידה: הלידה היא של העובר לא פחות משל האם. העובר הוא זה שמתחיל את הלידה, האימפולס הראשוני הוא שלו ויש לכך חשיבות גדולה עבורו. לכן זירוזי לידה למיניהם עלולים לפגוע ביכולת שלו לעקוב אחר אימפולסים בהמשך חייו (אנשים שרוצים משהו ולא 'הולכים' על זה). התנועה של העובר החוצה היא תנועה מאומצת: הוא עובד קשה בתהליך הזה ובסוף מקבל את שרצה (להיוולד). תהליך זה יכול להשפיע על אמונתנו כבוגרים שאם נשקיע מאמץ זה ישתלם. הקשר הראשוני עם האמא אחרי הלידה – חיבוק, חלב, עור לעור, משמעותי אף הוא ונותן את המסר הראשוני ביותר של " ברוך הבא" , את התחושה שיש שם מישהו, שאני מוגן. זה ממש על קצה המזלג הרעיון של הביוסינתזה לגבי לידה. אני, כבר בשלב הזה של הלימודים החלטתי שאלד בלידה טבעית, שהרי רק כך אוכל לתת לי ולעובר את כל מה ש'נכון'.

כשכבר הייתי בהריון, כמה שנים אחר כך, החלטתי שהלידה הטבעית שלי תהיה לידת-בית. הייתי כל כך מאושרת עם ההחלטה הזו. יכולתי לנמק אותה היטב לכל המתנגדות. קניתי ספרים על לידה טבעית, דיברתי עם דולות ועמדתי התחזקה מיום ליום. לידה טבעית היא חובה. מה שהצטייר לי על ליד בבית- חולים היה נורא – לבית החולים יש אג'נדה והיא שתלדי כמה שיותר מהר. לכן, אחרי זמן מסויים, יתחילו להתערב לך בלידה בכל מיני אמצעים. לא ידברו איתך הרבה ולא ישאלו לרצונך. תהיי מחוברת למוניטור ולא תוכלי לזוז כפי שהגוף שלך יבקש. אחרי הלידה, אם לא תתעקשי, יקחו לך את התינוק לבדיקות ולזריקות, ומה שהכי הפחיד אותי היה שאמרו לי שיתנו חלב בבקבוק. פינטזתי על לידת בית, נטולת התערבויות, מחוברת לקצב שלי ושל העובר, ועל תינוק בנוזליו שמונח עליי מייד ויונק בטבעיות. כמה נכון, כמה מושלם, נהניתי לדמיין את זה.

 

לא לקח הרבה זמן עד שהבנתי שלידת בית לא תהיה לי. לא עמדתי באחד הקריטריונים. בכיתי, ממש התאבלתי. אחר התנחמתי בעובדה שיש חדר לידה טבעית בהדסה עין כרם. כהכנה ללידה עשיתי כל מה שכתוב בספרים ויותר: תרגלתי יוגה לנשים בהריון, עברתי קורס הכנה ללידה עם דולה, הכרתי את כל שלבי ההיריון, למדתי טכניקות להתמודדות עם כאב ועשיתי גם עבודה פנימית משמעותית – התחברתי לפחדים שלי (בעיקר הפחד שיעשו לי דברים בלי לשאול והפחד של איך זה ללדת עם אפידורל כשאת לא מרגישה את הגוף בעצם), ניסיתי להבין מי הכי נכון שיהיה איתי בחדר הלידה  ואפילו התמודדתי בדמיון עם תרחישים לא רצויים. כמו ניתוח קיסרי ומה אעשה במקרה כזה.

היום אני יודעת שהמקום שהייתי בו היה מרחב האשליה. האשלייה שבטוח אלד בלידה טבעית. הרי עשיתי הכל, ואני אישה חזקה, ומודעת, ומחוברת. אז עוד לא ידעתי שבמשוואה הזו יש נעלם. שאין לנו אף פעם ידיעה איך תראה הלידה שלנו, ולפעמים גם לא נוכל לדעת מה הסיבה שהיא התרחשה כך או אחרת. אין לנו באמת שליטה על כך (או לפחות לא שליטה אבסולוטית כפי שחשבתי, לא במודע).

אני מניחה שזה כבר ברור שלא ילדתי בלידה טבעית. ילדתי בניתוח קיסרי. שלב אחר שלב, באיטיות מטריפה ובלתי נסבלת, הפנטזיה שלי התנפצה. אני מתלבטת אם הפרטים חשובים, אבל אולי לחלק מכן  הם כן. קרו כמה דברים – התחלתי בירידת מים, הדבר הראשון שלא היתה לי שום שליטה עליו. אחר כך הלידה לא התקדמה. במשך כל עשר השעות שביליתי בחדר הלידה הטיבעית הפתיחה שלי היתה 3-4. שום דבר לא קידם אותה. הצירים שלי התחילו בערב של יום רביעי. ביום חמישי בערב, בעקבות דימומים, עברתי לחדר לידה רגיל וקיבלתי אפידורל ופיטוצין. הלידה הראתה סימני התקדמות אבל אז החלו ירידות בדופק. הפיטוצין הופסק, הלידה נעצרה. כששוב קיבלתי, הגעתי לפתיחה 9.5, והשעה היתה ארבע בבוקר בערך. שוב ירידות בדופק, ובצקת.

בחמש בבוקר נולדה בתי האהובה בניתוח קיסרי. אלו הפרטים הטכניים. מה שקרה לי בפנים היה שבר. עוד ועוד חלקים התנפצו ושום דבר ממה שעשיתי וממה שעשו לי ואיתי מסביב לא הצליח להפסיק את זה. נלחמתי כמו נמרה, כמו חיה. הצירים שלי הורגשו בבטן ולא בגב, כך שאפילו העיסויים לא הקלו עליי. לא ויתרתי, לחדר לידה רגיל עברתי כי דיממתי. בפנים אני זוכרת הרבה חוסר אונים, הרבה בלבול. לא ידעתי עד כמה, עד מתי. לא ידעתי מתי די. רציתי משהו נורא וחשבתי שאעשה הכל, ושבטוח אצליח. פחדתי ממה יקרה אם לא. לפני הכניסה לניתוח לא ידעתי אם העוברית שלי תשרוד. בנהזוג שלי פחד שאני לא אשרוד. היה הרבה פחד. ופתאום, שם, התחברתי לעצמי. ברגע הזה ידעתי משהו חשוב, בעצם שניים: הראשון – שאלוהים, האלוהים שלי חייב להיכנס לתמונה. קראתי את "שיר למעלות" וקראתי לו שיבוא. השני – שאני מוכרחה לראות אותה מיד אחרי הניתוח. השבעתי את המיילדת ואת הרופא שיתנו לי ממש להחזיק אותה ולדבר איתה לפני שייקחו לי אותה.

 

בחמש בבוקר היא נולדה. החזקתי בה שתי דקות שלמות. אחר כך נפרדנו לארבע שעות.

ההרגשה  העיקרית אחרי הלידה הייתה שרומיתי.

הלידה הזו לא הניחה לי עוד הרבה זמן אחר כך. עיבדתי אותה הרבה, וזה לא הסוף.

הבת שלי היום בת שנתיים ושבעה חודשים והיא האור של חיי. היום אני יודעת שלידה בניתוח קיסרי היא לא סוף העולם. אבל אז זה הרגיש כמעט כמו סוף העולם.

הרבה פעמים כשאנחנו מגלים שמשהו שעשינו היה טעות אנחנו נוטים לעשות את ההפך הגמור בפעם הבאה. מה יהיה ההפך שלי? לא להתכונן בכלל ללידה הבאה? לא לקוות ללדת בלידה טבעית? ללדת בקיסרי מוזמן? מה אני יכולה לעשות כדי שהחוויה הזו לא תחזור?

היום אני מרגישה שמה שבעיקר חשוב לי שלא יחזור זו החוויה הפנימית, של תוך כדי ואחרי, ולאו דווקא החיצונית, של ניתוח קיסרי ולידה ארוכה וקשה. מה שחשוב לי שלא יחזור זו התחושה שיש "נכון" ו"לא נכון" ושזה תלוי בי אם זה יקרה כך או אחרת. אני מרגישה שלדעת מה אני רוצה ובמה אני מאמינה זה חשוב, אז אני שואלת את עצמי שוב, כמעט מההתחלה – "מה את רוצה?" התשובה שבאה היא עדיין "לידה טבעית". ואז אני מוסיפה "למה?", כי מה שמעניין זה לא הצורה שבה את רוצה ללדת אלא למה דווקא ככה, מה חשוב לך באמת, מתחת לצורה. לי היה ונשאר חשוב העובר שלי והקשר שלי איתו. היה לי חשוב לא לפגוע בו, לתת לו כבוד ונראות כבר מהרגע הראשון. היה לי חשוב שתהיה לו חוויה ראשונית טובה בעולם.

וגם כאן אני לא מוותרת והולכת עוד טיפה פנימה. "למה?" – למה זה כל כך חשוב לך, למה דווקא הקשר עם העובר כל-כך נוגע בך ולא משהו אחר. לא כי זה הכי נכון, אלא כי יש שם משהו משמעותי עבורי, ספציפית לי. כיוון שעברתי טיפול או שניים בחיי, אני יודעת שיש בי מקומות שמפחדים מחוסר קשר, מחוסר חיבור ונראות. יש בי מקומות פצועים סביב הנושא הזה והמשאלה שלי היא לתקן אותם בקשר שלי עם בתי. המשאלה הזו לא השפיעה רק על הלידה שלי – גם כשנאבקתי והתעקשתי להמשיך להניק, במשך חודשים, למרות נסיבות חיצוניות שהקשו על כך מאוד, זה היה מתוך רצון לבונדינג (bonding), מהפחד של מה יקרה לה ולקשר שלנו אם לא, מה הנזק שאגרום לה אם לא אצליח להניק. גם שם נלחמתי עד שכלו כוחותיי. וזה מגיע בעוד תחומים. ואתן יודעות משהו – בדרך איבדתי את עצמי ואותה. בכל פעם. הדבר שהכי פחדתי ממנו, וברחתי ממנו, הגיע בכל אופן.

 

היום, בראייה לאחור, יש כמה דברים שנראים לי מהותיים בקשר ללידה ושאולי יכולים להיות נכונים גם לנשים אחרות:

  • לשאול את עצמי מה אני רוצה (יכול להיות שאני רוצה לידה טיבעית, יכול להיות שאני לא מוכנה ללדת בלי אפידורל) ואז ללמוד את זה, להתכוונן לזה.
  • לברר עם עצמי ואולי לקבל עזרה עם זה – למה אני רוצה את מה שאני רוצה? מה אני רוצה להשיג מזה? ממה אני מפחדת? מה צורה כזו ולא אחרת תיתן לי?
  • שאלה סופר חשובה – האם יש דרכים נוספות לקבל את זה? לדעתי יכולות להיות, ואפרט בהמשך.
  • באילו דרכים בתוך הלידה אני יכולה להיות בקשר גם עם מה שקיוויתי ורציתי (למשל, שמישהו יזכיר לי באיזה שלב אני ושתיכף זה נגמר, או ידאג לאפידורל בשבילי), וגם עם מה שקורה עכשיו, במציאות, ברגע הזה (להיות בקשר עם הגוף שלי, לברר עם עצמי כל הזמן איך אני עכשיו ולא בפנטזיה).
  • למצוא מקורות של כח בתוכי, משאבים – שיוכלו לשמש אותי כשדברים יוצאים משליטה, כשאני בחוסר אונים, כשאני לא יודעת, לא מחוברת. אלוהים, או כל אמונה אחרת במשהו גדול מאיתנו הרבה פעמים נותן מענה במקום הזה. בנוסף, זה יכול להיות דימוי חזק שלקחתי ללידה. למשל, אצל אישה שאני מכירה יש תחושה של "יד על הגב" שמלווה אותה לאורך כל ההריון ומסמלת עבורה שמירה, הגנה. את התחושה הזו היא תוכל 'להביא' לחדר לידה כמקור כוח ונחמה.

 

הדבר האחרון שחשוב לי לומר כאן הוא שלפעמים אנחנו בוחרות בלידה מסוימת (וגם בהנקה מסוימת, בגידול ילדים בצורה מסוימת, וכו') כי יש לנו אמונה שזה יביא משהו שנראה לנו חשוב. הרבה פעמים הדבר הזה הוא לא מודע. אם אני רוצה חיבור וקירבה עם התינוקת שלי, או כל דבר אחר, צריך לשים לב לזה, מכמה סיבות. קודם כל, כי לא תמיד מה שאנחנו רוצות להשיג זה הדבר הנכון. התיקון הפנימי שלנו את העבר שלנו לא חייב לעבור דרך הילדים שלנו. מעבר לכך, כי מודעות לסיבות העמוקות לבחירות שאנחנו עושות פותחת דרכים נוספות להגיע לאן שרצינו.

כך, בתהליך העיבוד של הלידה שלי ביקשתי סליחה מבתי שלא יכולתי להיות איתה בשעות הראשונות לחייה. סיפרתי לה כמה רציתי וכמה התגעגעתי אליה בזמן הזה. כשאמרתי את זה הרגשתי קרובה אליה ובחיבור איתה בדיוק כפי שחלמתי. באותו אופן, כשבסופו של דבר שיחררתי את ההנקה יכולתי לתת לבתי בקבוק בשלווה ובעור לעור, ולהרגיש קרובה קרובה.

 

 

יפעת פרס,  פסיכותרפיסטית גופנית בשיטת הביוסינתזה.  יפעת פרס

עובדת עם נשים וגברים , בחיבור הגוף עם הנפש. עם דגש על מציאת המשאבים והכוחות שבנו.

אחד מעקרונות העבודה החשובים של השיטה הוא שחווית החיים ברחם ותהליך הלידה משפיעים עמוקות על חיינו כבוגרים.

בטיפול נחפש לחקור פנימה ולברר החוצה אודות אלה, ולהציע אפשרויות לתיקון וריפוי .

050-2099967

 

 

 

 לקריאה של סיפורי לידה נוספים

מי אני ?

נעים להכיר, אני לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר ומלווה רגשית נשים בהריון, אחרי לידה ובהורות. אני בת 45, נשואה, אמא לשניים (16,9) ואוהבת העמקה, מוסיקה מקפיצה, לצלם, ולהיות בחברת נשים משובחות.

אני אוהבת להיפגש וללוות נשים רגישות (תכונת הרגישות) שחוות את ההורות בעוצמה, שמרגישות רגשות שלפעמים מכניסים אותן ללופים מחשבתיים, והן לא יודעות עדיין איך להתמודד איתם.

אם את מרגישה צורך במרחב עבור עצמך בזמן ההריון, אחרי לידה ובהורות, מקום שבו תוכלי להיות כפי שאת, להבין מה עובר עלייך ולקבל כלים להתמודדות, אז תהליך ליווי רגשי בהורות יכול להתאים לך. 

את יכולה לקרוא את הפרטים על תהליך הליווי, לשים לב אם את מתחברת למהות ולצורך, וליצור איתי קשר על כל שאלה שעולה בך.

כדי לקרוא עוד קצת עליי, אפשר לקרוא בבלוג שלי או על מי אני

אשמח לפגוש אותך, לימור. 

רוצה להתעדכן בתכנים החדשים?

צרי קשר

אנחנו עדיין לא מכירות, אבל את יכולה להרגיש בנוח לשאול אותי כל שאלה.

חשוב לי שתדעי שהשאלה שלך נשמרת אצלי
באופן חסוי ואני שומרת על הפרטיות שלך באופן הדוק.

אני פה.

שתהיה לך הורות טובה ומשמעותית, לימור

× איך אפשר לעזור לך?