היה לי דיכאון עמוק אחרי לידה והצלחתי לצאת

מאת : שגית ברמי

18 בדצמבר 2014 | 5 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

 

החלטתי לספר את הסיפור שלי כדי שאם יש אי שם מישהי שמרגישה או הרגישה כמוני ולא יודעת לקרוא לזה בשם או שמתביישת במה שהיא עוברת או שהיא מבולבלת ובכלל לא שולטת בזה שתדע שיש מוצא, שיש תקווה, שאפשר לצאת מזה.

הסיפור שלי מתחיל בינואר 2010. אחרי קבלת הורמונים לעיבוי רירית הרחם , השבחה והזרעה נקלטתי להריון עם תאומים. 2 בנים זכרים , 2 שקי הריון. ההריון התקדם יפה כשבבית יש לי 2 ילדים נוספים (בתי שהייתה בת 8 ובני שהיה בן 4). ואז קבלנו בשורה טובה- אתם נוסעים לשליחות לחו"ל לשנת לימודים (של בעלי). ב30.5.2010 טסנו מכאן לשנת שליחות. הכל היה בסדר , הגענו למקום השליחות, השתכנו במלון ואחרי יומיים, באמצע הלילה –כאבים. נסענו לבית החולים, שפה זרה, עיר ומדינה זרה, מדברים אתך בשפה מקצועית ואל אף ידיעת השפה זה קשה. מה שהבנתי זה שיש זיהום ונותנים לי כל מיני תרופות וביניהם תרופה להפסקת צירים. הצירים פסקו ואני כמעט "נפרדתי מהעולם". מסתבר שמשהו בתרופה לא היה טוב לי ואיבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי הבנתי שמפסיקים את התרופה להפסקת צירים ושתוך כמה שעות כנראה ותתרחש לידה.

הנורא מכל אכן קרה ואני ילדתי שני עוברים שלא שרדו. המזל שלי היה שאמא שלי טסה אליי מיד כשבעלי התקשר. היא עזרה לי להתארגן בבית החדש ואחרי 3 שבועות שחררתי אותה שתחזור הביתה . חשבתי שהכל בסדר ושאני אתגבר.

שנת השליחות עברה בסדר , העניין הודחק כנראה למגירה עמוקה עמוקה אי שם במעמקי הנפש. לא הבנתי, הייתי מאוד עסוקה שם, כל הזמן הייתי בחוץ, עם חברות, במכון הכושר – רזיתי מאוד והכל  "התנהל על מי מנוחות".

לא הבנתי למה מדי פעם אני בוכה בלי סיבה- ייחסתי את  זה לגעגועים למשפחה, לאמא שלי.

כחודשיים שלושה לפני החזרה בארץ גיליתי (במקרה) שאני בהיריון ספונטני. השמחה הייתה מאוד זהירה, לא יודעת אם שמחתי בכלל, לא רציתי לספר לאף אחד כי אולי ההיריון הזה לא יצלח כמו שתי הפלות שהיו לי והלידה שהתרחשה בתחילת השליחות (שאת תוצאותיה אתן כבר יודעות).

 

חזרנו לארץ. גרנו רחוק מהמשפחה. בעלי חזר לתפקיד מאוד תובעני ואני בהיריון ועם שני ילדים. התחילה שנת הלימודים, אני לא עבדתי. ההיריון התקדם וכשהגעתי לחודש השישי התחלתי לא לישון בלילות, הרגשתי עייפה, חסרת שמחת חיים, חסרת כוח וחסרת רגש. לא שתפתי את בעלי בהתחלה בכלום. התחילו חרדות. הרגשתי שאני לא יכולה להישאר לבד. שלא טוב לי.

יום אחד נכנסתי לשכנה שלי, שהיא חברה טובה, ואמרתי לה שאני לא יודעת מה קורה לי. שאני לא מרגישה כלום לילדים ושאני רגישה כמו גופה מהלכת.

היא זיהתה מה קורה לי והתקשרה למישהי שהיא מכירה. אמרו לה להביא אותי למיון פסיכיאטרי. נסענו. שם כנראה אובחנתי עם דיכאון טרום לידה וחרדות.

מהר מאוד החרדות גברו. קיבלתי טיפול תרופתי שמתאים להיריון ואמא שלי עברה לגור איתנו עד ללידה. כל יום היא הייתה מסיעה אותי לאשפוז יום בבית החולים. שנאתי את המקום הזה. הייתי צריכה להעביר חצי יום. הייתי שם עם אנשים שלא התחברתי אליהם, לא התחברתי לצוות הרפואי, קיבלתי במקביל גם הורמונים כיאה להיריון בסיכון שכנראה הגבירו את החרדות.

 

בקשתי לעשות את כל הבדיקות האפשריות. כחלק מהחרדה שהתינוק שברחמי מת, הגעתי למיון עשרות פעמים עם כאבים מדומים, לא מרגישה תנועות עובר, רוצה לראות שהוא חי באולטרא סאונד.

למזלי הוא היה עכוז ולא התהפך אז כמובן שהולכים לקיסרי. בהמלצת הפסיכיאטרים החליטו על ניתוח בהרדמה כללית. הייתי חרדה מאוד מהניתוח. הייתי בטוחה שלא אתעורר ממנו. הייתי בטוחה שאני אמות שם. אני זוכרת שכל כך התאמצתי להתעורר מהניתוח. בסוף הניתוח פתחתי עיניים, קראתי לרופא, הוא עשה לי תנועת 'לייק' עם היד וחזרתי לישון.

הייתי כמעט שבוע בבית חולים. שמו אותו לידי ואני פשוט לא שמחתי. פחדתי להישאר אתו לבד ובלילות הייתה לי הקלה שלקחו אותו לתינוקייה.

 

לקחו אותי הביתה. היו בטוחים שאני אתאושש ואתגבר על החרדות שאראה אותו חי ונושם. אני לא כל כך זוכרת מה הרגשתי אליו. נראה לי שלא הרגשתי כלום. החיוכים שבקשו שאני אחייך למצלמה היו כל כך לא טבעיים. בשבילי לחייך זו הייתה משימה כה קשה ולא טבעית.

המשכתי להיות מטופלת תרופתית אבל התרופות לא עזרו.  אני חזרתי מבית חולים כמו זומבי. הייתי מסוגלת לשבת ימים שלמים על הספה בסלון. השכנות ניסו בהתחלה להיכנס לומר 'מזל טוב' ומצאו אותי יושבת, לא מגיבה, לא מסתכלת על אף אחת, מכונסת בתוך עצמי, מנותקת מהעולם. הסכמתי לדבר עם אדם אחד: עם אחי. לא יודעת למה. הייתי מדברת איתו ובוכה, סתם בוכה. לא זוכרת שהיו לי מחשבות אובדניות. התינוק לא ממש עניין אותי למרות שאמא שלי (שעוד המשיכה לגור אתנו, מסכן אבא שלי – חודשיים היה לבד) ניסתה לתת לי לטפל בו. אף אחד לא עניין אותי. לא בעלי, לא הילדים.

הרופאים קיימו התייעצות. למזלי הייתה לי פסיכיאטרית מלאכית שעבדה גם בבית החולים לחולי נפש. היא הציעה הצעה: בגלל שיש תינוק קטן בבית צריך לנסות הכל כדי לזרז את תהליך היציאה מהמצב הנוראי שהייתי שרויה בו.

הם הציעו: נזעי חשמל. מרדימים את הבן אדם ל10 דקות, מחברים אלקטרודות ומנסים לסדר את החשמל שבמוח, כדי שהמוח יחזור לתפקד כרגיל. להגיד לכן שהלכתי לשם מרצון בששון ושמחה? בטח שלא. לא יודעת איך בכלל הבנתי מה קורה אבל ידעתי שאני לא רוצה שירדימו אותי. זו הייתה חרדת מוות. הטיפולים התקדמו וזה לא עבד. שינו את אופי הטיפול ואחרי בערך 25-27 טיפולים התחלתי לחזור לחיים.

הם הצילו לי את החיים עם טיפולי החשמל. אני, שהוגדרתי דיכאון עמוק (מג'ורי), התחלתי לחזור להרגיש, לדבר עם הסביבה, לבכות, לחייך, להגיב לתינוק.

 

כשהטיפולים הסתיימו, התאימו לי מינון נמוך של תרופות מאזנות. עברתי עם הילדים לגור אצל הוריי ובעלי היה מגיע בסופי שבוע מפאת תפקידו.

לאט לאט, עם המון עזרה ותמיכה ובליווי פסיכולוג (שהיווה חלק עצום בתהליך ההחלמה שלי) וביקורות אצל הפסיכיאטרים שלי, חזרתי לעולם החיים. תחשבו על זה- הייתי בת 38 , עם שני ילדים ותינוק וטיפלו בי כמו תינוקת. התינוק היה ישן עם ההורים שלי בלילות כי פחדתי שאני לא אשמע אותו. לאט לאט אמא שלי התחילה להתעקש שאני אקום אליו בלילות, זה קרה בהדרגה, התחלקנו. היא הייתה מעירה אותי ואחרי חודש, חודשיים העברנו אותו אליי, כאשר אני ישנה בחדר צמוד להורים שלי כדי שאם אני לא אשמע הם ישמעו (לקחתי תרופה שעזרה לי לישון). חזרתי לנהוג, כשאחי לידי (ממש כמו מורה נהיגה), התחלתי לצאת עם התינוק לטייל, בהתחלה עם אמא שלי ואז לאט לאט גם לבד. היינו במעקב טיפת חלב והאחות שם הייתה מקסימה ועזרה לי מאוד ודאגה לשלומי. החיים התחילו לחזור בצעדים קטנים קטנים למסלולם, כל יום ניצחתי עוד ניצחון קטן. התחלתי להתאהב מחדש בתינוק, פתאום הוא התחיל להיראות לי חמוד (בהתחלה הוא היה נראה לי ממש מכוער וקטן ורזה) . להגיד לכם שהיה קל? ממש לא.

 

גם את הזוגיות היה צריך לשקם וגם את האמהות לשני הגדולים שלי, זה לא קרה בבת אחת, אבל זה קרה.

בתום כשמונה חודשים מאז הלידה, שכרנו דירה ליד ההורים שלי ועברנו לשם כאשר בעלי עדיין היה בתפקיד רחוק מהבית. אני הצלחתי לחיות לבד עם הילדים ולתפקד. הכנסתי אותו למעון בגיל 8 חודשים וחזרתי לעבוד. לאט לאט, לא כל השבוע , בקצב שלי.

ללימודי האימון האישי הגעתי כמה חודשים אחר כך בהמלצתו של חבר טוב. הוא אמר לי שזה ירים אותי עוד יותר, שזו המתנה הכי טובה שאני יכולה לתת לעצמי. שזה יעזור לי להמשיך ולהשתקם. כמה שהוא צדק. התחלתי ללמוד. התהליך שעברתי הרים אותי למעלה, ריגש אותי, פתח אותי לעולם שלא הכרתי. התחלתי להבין שזה הייעוד שלי. שהנה, מצאתי את הנישה שבה אני אדון לעצמי ויכולה לעזור לנשים אחרות, לקדם אותן, להקשיב להן ממקום נקי, להבין אותן ולעזור להן לעבור תהליכי שינוי שיהיו להן משמעותיים ומקדמים.

 

אני מאמנת נשים כבר שנתיים, והתחלתי גם להנחות סדנאות להעצמה נשית (לפני השליחות הייתי מורה לחינוך מיוחד כ10 שנים).

אני נהנית מכל רגע, אני אוהבת להקשיב לנשים שמתאמנות אצלי, לעזור להן לקום מהמצב הפחות טוב שלהן ולהתקדם למקום שטוב יותר עבורן. הן המראה שלי, בעזרתן אני גם עובדת המון על עצמי וממשיכה להתקדם.

האוצרות שלי הם: ילדיי, בעלי , המשפחה שלי והמתאמנות שלי.

אני מודה לאל על ההזדמנות לחזור לחיים, לחזור להיות אמא אוהבת, רעייה ומאמנת .

עברו 3 שנים וברוך השם אין חרדות. אני מאוזנת ומתפללת שכך יישאר. אני עושה הכל כדי לקדם נשים ולקדם את עצמי ואת האהובים שלי.

זהו זה הסיפור הארוך שלי.

אני יותר מאשמח לדבר עם מי שרק תרצה. אני אשמח לשתף ולהקשיב .

יש תקווה, יש חיים, אפשר להשתקם, לקום ולצמוח חזרה- אני עשיתי זאת!

 

 

שמי שגית  בת 39, נשואה ואם לבת ( 13 )ושני בנים (9,3) . גרה בדרום הארץ אני עצמאית – מאמנת נשים לצמיחה והתפתחות אישית.

מייל:   sagitbrami@gmail.com

 

 

עוד אמהות שיתפו בחוויית דיכאון אחרי לידה שלהן:

אמא מקולקלת/ יעלי

יש שם למה שהיה לי- דיכאון אחרי לידה/ חני סער

ממעמקים /ד.ד.

 

שיתופים אישיים על דיכאון אחרי לידה נוספים ניתן למצוא כאן.

מאמרים מקצועיים על דיכאון אחרי לידה ניתן למצוא כאן

 

צילום: Joshua Earle

5 תגובות ל- “היה לי דיכאון עמוק אחרי לידה והצלחתי לצאת”

  1. תמר קלר הגיב:

    שגית היקרה,
    כשמך כן את, נשגבת, נעלה, נישאת …
    הבאת את סיפורך באופן אמיתי וישיר ללא מסיכות וטיוחים,
    סיפורך מרגש,מרפא..
    זכית להתחדש ולחדש עבור אחרות,
    אשריך..
    את מלכה !!!

  2. רעות רסלר הגיב:

    יקירה, תודה על השיתוף, מרגישה עכשיו הרבה יותר קרובה אלייך.
    כמה כוחות ואיזו
    דרך עברת! שמחה עוד יותר שהכרתי אותך ושאת חברה בגדולה.

  3. ליהי הגיב:

    וואו. איזה סיפור. קראתי והרגשתי שהוא קצר מדיי! שמתחת לשמות ולמשפטים מסתתרים חיים שלמים והמון רגשות וכאב..
    כבוד שעברת את זה ושיצאת מזה ושכתבת את זה..
    בסוף עלתה לי מחשבה שזה בטח עדיין לא קל לך – כי ציינת שבעלך עובד רחוק וזה נשמע שהרבה אחריות עלייך.. לא פשוט.
    תודה שכתבת ושחשפת. היה לי חשוב ומרגש לקרוא!

  4. קרן הדר הגיב:

    שיתוף חשוב מאין כמוהו, זכית במלאכים, ותומכים אמיתיים סביבך, תהליך קשה ומדהים שנאלצת לעבור ולאחר מכן בחרת לעבור, מאחלת לך הרבה שלווה, סיפוק, וצחוק מכל הלב.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אמא כישלון

מאת : לימור לוי אוסמי

6 במרץ 20190 תגובות

מתוך אחרי לידה, לכל אמא, קושי אחרי לידה, רגשות אשם, תחושות מגוונות אחרי לידה

  אחד הדברים שעוזרים לי להתמודד עם תחושות כישלון- בהורות, בחיים המקצועיים, בחיים בכלל, היא להזכיר לעצמי שאני בתהליך למידה. אז כתבתי על זה כמה מילים: אני לא מצליחה. נכשלת בגדול. אני מרגישה כמו איזה כישלון.   כמו להיות בתוך שחור שלא נגמר, כמו להיכנס אל וואקום בלי תאריך תפוגה, כמו לנסות לגעת בחיין כשהכהות […]

הציור: "עירום נשי"

מאת : אהלה מוזיקנט

4 באוגוסט 2011תגובה אחת

מתוך יצירה נשית

ציור שנעשה בשלבים מוקדמים בעבודתי,

עוד כשעבדתי כמעצבת אופנה, ומהווה

אנטי תיזה למודל היופי המוכתב.

עירום נשי- במלוא הדרו, חשוף ולא מתיפייף

האם בתוך שטף החיים, עצרנו לחשוב מה אנחנו באמת רוצות ?

מאת : עטרת סנפיר- ליפשיץ

19 בספטמבר 201116 תגובות

מתוך אחרי לידה, אמהות וקריירה, חוזרות לעבודה, לכל אמא, מקצועניות מדברות

יום אחד זה קורה, ככה פתאום מתעוררת מבפנים תחושת חוסר הנוחות, המחשבות על החיים, על מה שהיה עד היום, על החלומות שהיו ואולי אינם, על המשפחה, הזוגיות הילדים. על המקצוע, על מה שהצלחנו להגשים ומה ששכחנו בדרך, ועל עצמנו, על מי שהפכנו להיות, על החיים שבנינו לעצמנו. האם זה מה שרצינו באמת? זה מה שדמיינו?

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שהגעת.

מעכשיו אפשר להתעדכן בקלות בתכנים החדשים על ידי קליק אחד.

תלחצי כאן: https://bit.ly/2HXueCm

להיות אמא לתינוק ולהרגיש שאני ברכבת הרים

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם