זאת היתה השנה שהיתה

30 בדצמבר 2014 | תגובה אחת

מתוך אמהות חד הוריות, התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

 

ואוו, אוטוטו נפרדת משנת 2014 ושנה חדשה מתחילה.

אחרי תקופה ארוכה שלא כתבתי, חייבת לעצור ולכתוב. חייבת.

 

עבורי, שנת 2014 היתה שנת ה'לא לוותר'.

התחלתי את שנת 2014 אחרי שפלטתי משהו מתוכי שמסתבר והעיק במשך שנים ולא ידעתי עד כמה. חוויית אחרי הלידה של הבכור שלי. חודשיים הקדשתי לכתיבה אינטנסיבית תרפויטית המבטאת את כל החלקים בתוכי שלא קיבלו מספיק התייחסות וכתבתי, הקאתי, ביררתי, נשמתי, בכיתי, הייתי, למדתי, גדלתי, התרחבתי.

כל כך הרבה התנגדויות היו לי לפנות את זמני לכתיבה, כי מאוד רציתי לפרוץ מקצועית אחרי תקופה ארוכה של הריון, לידה והורות של אחרי לידה. אני מאמינה בגוף, בקצב שלו ובכך שלפעמים הוא יודע טוב יותר ממני מה אני צריכה. לשמחתי, יש לי גם חברות טובות שמאמינות בכך. חברה טובה עודדה אותי להתמסר לתהליך הכתיבה בלי לחשוב אם ייצא מזה משהו, לכתוב כי אני צריכה את זה, לא המקצוע. לכתוב, לא בגלל שאני עוסקת בתחום של תחושות של נשים אחרי לידה (בהזדמנות, מי שלא שמעה את הראיון הרדיופוני איתי, הנה הקישור), אלא כי משהו בתוכי ממש מבקש לצאת מתוכי.

תהליך הכתיבה היה משמעותי לי ברמה שאני לא יכולה לתאר. הבנתי שיש ביכולותי לרפא את עצמי, אם רק אבחר בכך. ההקשבה לעצמי הייתה בקצב שלי, בדרך שלי, תוך שאני מתבוננת בקול הקולות שעולים בי תוך כדי הכתיבה, גם הקולות הביקורתיים כלפי תהליך הכתיבה עצמו.

תוך כדי תהליך הכתיבה הבנתי שאני עוברת תהליך של ריפוי. אני רוצה לשתף אתכן בקטע קצר שכתבתי כשהתחלתי להבין שאני עוברת תהליך של ריפוי:

"לא היה לי מושג שזה מה שיקרה. גם יכול להיות שאם הייתי יודעת שזה מה שיקרה, לא הייתי נכנסת לזה. אבל נכנסתי, ואני עוברת תהליך של ריפוי.

כשאני מסתכלת על עצמי מהצד, זה נשמע לי סופר הזוי שאני מרגישה צורך לחזור אל מה שהרגשתי לפני שמונה שנים ולפרק את זה לגורמים. איזו אישה שפויה עושה כך? מקדישה כל כך הרבה שעות בפירוק חוויה לגורמים? אני. אני היא האישה הזאת ואני גאה בעצמי כל כך על האפשרות להקדיש לעצמי את זמן הריפוי הדרוש לי, אפילו בלי לדעת שאני הולכת לקראת תהליך של ריפוי, רק בגלל שהרגשתי שאני פשוט חייבת לעשות את זה.

זה מפתיע אותי שזה קורה. הריפוי. כמו מעצמו. רגע אחד אני כותבת וסובלת ומתייסרת, בוכה או כועסת, ורגע שני מרגישה הקלה, נשימה, עוד אבן ירדה מהגב, מהלב, מהבטן. הן נושרות, האבנים. כאילו שכבר אין להן צורך להיות איתי יותר. וזה מפתיע אותי. לא כי אני לא יודעת או מכירה שמקומות שנותנים להם הכרה משתחררים מעצמם, אלא כי לא ידעתי שסחבתי את כל האבנים האלה איתי כל השנים. לא שמתי לב לכובד שלהן, לכבדות שהן מוסיפות לחיי, לכך שהן לא אני אלא הן נפרדות ממני. חשבתי שהכבדות היא אני".

באמת שמילים יהיו קצרות לבטא את המשמעות הנפשית הרגשית שהתהליך הזה שהענקתי לעצמי עשה לי. הבנתי את עצמי ואת מה שהיה שם, אחרי הלידה, באופן אחר לגמרי. אפשרי לעצמי להיות, להתבונן ולבטא כל חלק וחלק בקצב שלו, תוך שאני שומרת על עצמי, כי היה בי חלק ברור מאוד שלא רצה שאתפרק מהתהליך הזה, רק אגע ואבטא.

 

את שנת 2014 התחלתי כבר ממקום אחר. מקום שהשאיר ברצפה אבנים כבדות שסחבתי איתי במשך שנים, מקום שיודע שיש ביכולתי לרפא את עצמי, מקום שמאמין עוד יותר לחוכמת הגוף, מקום בריא יותר.

לאט לאט התגבשה בי ההחלטה להחזיר את האתר לפעילות. בשלב הזה כבר היה לי ברור שאני רוצה להרוויח כסף מהדבר הזה שאני כל כך אוהבת לעשות וגם טובה בו. רק לא ידעתי להגיד מה זה 'הדבר' הזה. לא בטוחה אם גם היום אני לגמרי יודעת. ממוקדת מטרה, אחרי שאני כבר יודעת שתבונת הגוף והקשבה לו מכוונת אותי למקומות טובים, התחלתי לבדוק עם עצמי כל הזמן מה נכון לי ומה ממש לא נכון לי כדרך התפרנסות.

למדתי בדרך שיש את ה'מובן מאליו' שאליו הרוב מסביבי מכוונים אותי, ויש אותי. רוב האנשים מסביבי שהבינו שאני רוצה להתפרנס מה'משהו' הזה שאני אוהבת לעשות הציעו לי לפתוח את האתר לפרסום או להנחות קבוצות או הרצאות. הבנתי שאני לא רוצה לפסול שום דבר, אבל אני רוצה לאפשר לדברים שלי לנבוע ולהיווצר.

אולי כשאני כותבת, יש בזה משהו שנשמע רומנטי, אבל רוצה להגיד- זה לא. זה קשה, בטירוף. לאורך כל הדרך היה בי חלק שהתנגד, שלא רצה, שממש רצה שאעזוב את כל זה ואלך להיות סדרנית בסופר, שלא צריכה לחשוב, להתבונן, להתעמק. אחרי שבעלי היה יום אחד סדרן בסופר מטעם מקום העבודה שלו ואמר שזאת עבודה סופר קשה, הבנתי שאפשר להתמקד ב'תודה' על מה שיש.

החלק המתעקש שבי הגיע קצת בקיצוניות ודיוק יתר, אני מודה. אבל אני לא מתפלאת. במשך שנים רבות הייתי כל כך לא קשובה לעצמי ולא לוקחת את עצמי בחשבון, עובדת בעבודות שלא מתאימות או טובות לי עם בוסים גרועים ביותר, שכנראה משהו בגוף שלי לא היה מסוגל לשאת עוד משהו כזה. הסבל היה גדול מדיי, הבריאות היתה ירודה מדיי. היה בי חלק שממש רצה שאהיה בטוב וכמו ציווה עליי להיכנס למסלול ולא לוותר. הרגשתי שאין לי ברירה. לאורך כל הדרך רציתי לעבוד בחצי משרה או משהו, אבל הגוף שלי קפא כל פעם שעלתה האופציה הזאת. יחד עם זאת, אני בטוחה שאם היינו רעבים ללחם, המצב היה אחר.

 

בשלב מסוים בדרך, לפחות לפני שנתיים או שלוש, אני לא זוכרת בדיוק, פגשתי את יונית צוק שהיא מומחית לבלוגים. דרך יונית הבנתי שיש בכלל עולם כזה שנקרא בלוגים ויש לו שפה ודרך להתנהלות, באמת שלא ידעתי. לא קראתי אף בלוג חוץ משלי.. אני בסך הכל רציתי לבטא את עצמי ולאפשר לאחרות לבטא את עצמן.

בתקופה שבה הכרתי את יונית הייתי דקה לפני סגירה של הבלוג הרמטית. הרגשתי שאין לי מושג איך אני יכולה להתפתח מכאן ושהבלוג גובה ממני יותר מדיי אנרגיה, כך שלא מתאפשר לי לפתח את עצמי מבחינות אחרות. יונית אהבה את הבלוג וחיזקה אותי שיש שם משהו נדיר, היא התעקשה שאכתוב מה המטרות שלי, מה השאיפות שלי ולאן אני רוצה להגיע. באמת שזה לא היה שם לפני שהיא התחילה לשאול. לא ראיתי את האופק. היא הצליחה להראות לי שיש בלוגים שמצליחים להתפתח לעסק ושאין סיבה שזה לא יצליח גם לי.

במסגרת התזה של יונית היא פיתחה מודל על בלוגים, שבדיוק, אבל בדיוק, מתאים לי. הלסת שלי נפלה. היא הראתה במודל איך בלוג מתחיל מתשוקה עצומה של אדם לתחום מסוים, הוא נעשה מומחה בתחומו דרך הכתיבה בבלוג, הוא אוסף סביבו קהילה תומכת שמתחברת לתכנים ומשם מפתח מסלול מקצועי שמניב רווחים. לפי המודל, אני הייתי שלב לפני יצירת רווח כלכלי. משמח ומדכא כאחד- איך לעשות את זה?

לאורך השנה עלו דיוקים שהיו לי חשובים מאוד- אני לא רוצה להיות לוח מודעות, לא רוצה ללוות תהליכים רגשיים של נשים לאורך זמן, רוצה לעסוק במה שמשמח אותי ממש ועושה לי טוב בלב, רוצה לעבוד עם נשים משכמן ומעלה.

 

הפיילוט הראשון הגיע. היה לי ברור לפני זמן רב שאני רוצה לעזור ולקדם נשות מקצוע, במיוחד אלו שעוסקות בתחום הרגשי של נשים. לאחר מספר ניסיונות, הגיע קונספט שאני מאוד גאה בו- הראיון האישי. התחלתי עם נשים שאני אוהבת ומתחברת אליהן ויודעת שהן פשוט יפרגנו לי כי הן מכירות אותי (יתרון אדיר..) וכרגע הצטרפו נשים מהממות נוספות שאת רובן אני מכירה, אבל חלק לא, כך שיש כבר רשימת המתנה לחודש הבא:). אני מתרגשת, נושמת ומודה. אני לא יודעת מה יהיה עתיד הקונספט הזה ואם הוא יוכיח את עצמו כמו שאני מקווה, אני לא יודעת לאן זה ייקח אותי ולאן זה יוביל, אבל כרגע בהודיה, פשוט בהודיה.

אנחנו כל כך נוהגות לדבר על 'רווח' כרווח כלכלי ביומיום שלנו, שאנו שוכחות שיש עוד כל כך הרבה רווחים אחרים ממה שאנו עושות. ואחד הרווחים האדירים שיש לי מעצם הקמת האתר הוא שפגשתי חבורת נשים ענקית ומדהימה שמדברת את השפה שלי. זאת המתנה הכי גדולה שיכולתי להעניק לעצמי (אם יש מישהי שקוראת ומתחברת ואני עדיין לא מכירה אותה, אנא השמיעי קול).

 

הדבר הבא שאני מדייקת אותו כרגע הוא שיחות טלפוניות/סקייפ לנשים שרוצות לבטא את עצמן באופן נקודתי. אחרי מספר שנים שעסקתי בליווי כתהליך, אני מבינה שאני כרגע זקוקה להעניק את השירות שאני הכי צריכה בעצמי, וגם עושה זאת ביומיום- להרים טלפון למישהי שיודעת להקשיב מקצועית, להוציא את כל מה שיש, לבדוק מה יש, מה קיים, מה קורה ולעזור לי להפיג משהו מהערפל או מהבלבול שאני נמצאת בו. אני מוצאת את עצמי משתמשת בשירות הזה ומשלמת באהבה לנשים שאני אוהבת את איך שהן מקשיבות לי וממש רוצה לעשות את זה בעצמי ולהעביר את זה הלאה. בימים אלו יושבת לדייק את האיכויות של השירות, מי קהל היעד המתאים לי ועוד, ואשתף אתכן בנושא.

דבר נוסף שנמצא אצלי בקנה, אבל עדיין אפילו לא בשלב פיתוח הוא סדנא אינטרנטית לנשים שרוצות להבין ולדבר אמהוּת, משהו שיהיה שילוב בין רכישת ידע על אמהוּת בהיבט התרבותי, ילמד על הכוחות התרבותיים שמופעלים עלינו ואיננו מודעות להם (לפחות אני לא הייתי מודעת, לפני שנחשפתי לחומרים הללו..) להבין את התחושות שלנו בתוך ההקשר התרבותי (נניח, רגשות אשם או תסכול בשל ציפייה תרבותית מסוימת), לבין מקום שבו אפשר לבטא את עצמנו ולדון בהיבטים התרבותיים שלנו. למי שעוקבת אחריי, זה לגמרי מתקשר לי לצורך שהעליתי לפני כחודש לשיח נשים איכותי וטוב בנושא אמהוּת. כפי שאתן רואות, זה דורש פיתוח :).

 

המעבר ממקום של התנדבות נטו למקום של תשלום דורש הסתגלות. גם עבורי ומניחה שגם עבורכן. אני חושבת במיוחד בתחום של ההקשבה האישית בתשלום. מבחינתי, זאת למידה מאוד משמעותית להגיד 'אני אוהבת אותך ורוצה להיות איתך בזה ואשמח לעשות זאת בתשלום' ולהרגיש עם זה בנוח. אני צריכה להזכיר לעצמי שאני נהדרת ומקצועית ובעלת איכויות הקשבה ושלא טוב לי להקשיב ללא תשלום. ברמה הכי בסיסית, זה כבר לא עושה לי טוב, לא משמח אותי, ואני רוצה שיהיה לי שמח. מבחינתכן, במיוחד אלו שנעזרו בי ללא תשלום, אני מניחה שזה גם תהליך של הסתגלות שייקח זמן.

 

אני מתחילה את שנת 2015 עם יותר בהירות, עם רצון לממש את עצמי ולשמוח מבחינה תעסוקתית, עם רצון להרוויח כסף בסכום שמתאים לי וכל כך מקווה שתהיה לי שנה נפלאה, שמחה ובעיקר קשובה. אליי ולכן.

  • נורא מצחיק, אבל רק אחרי שסיימתי לכתוב, הבנתי ששכחתי פרט מאוד מאוד משמעותי שקרה לי בשנת 2014- קנינו בית ועברנו לכרכור! מדהים עד כמה אני מכוונת מקצועית ושכחתי 'פרט' כל כך חשוב שהעסיק אותי רוב השנה מבחינה פיסית ונפשית.

 

 

אני לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר הנפלא הזה. זה הבלוג האישי שלי.

אפשר תמיד ליצור איתי קשר במייל medabrot.imahut@gmail.com

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

Trackbacks/Pingbacks

  1. כיצד בלוג מגביר אושר - יונית צוק - 07/12/2016

    […] לסיום, לימור לוי אוסמי מהבלוג "נשים מדברות אמהות" סיכמה ברגישות את התהליך שהיא עברה השנה בזכות […]

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אוף, אין לי כוח, מה עושים ?

מאת : אושרה

3 במאי 201118 תגובות

מתוך רוצות הריון

תכננתי , ציפיתי, רציתי מאוד. כבר אחרי הלידה השנייה היה לי ברור שיהיה עוד ילד, תינוק/ת, משהו קסום , מרגיע, חדש, לחוות שוב את ההרגשה הקסומה הזאת של אחרי לידה… אין, האהבה האין סופית הזאת, להרגיש איך אני שוב מתאהבת מחדש, איך הלב מתרחב והשמחה בלב הולכת וגדלה.

לשלוח או לא לשלוח לגן ? אני ממש מתלבטת

מאת : יעל תמיר

11 בספטמבר 20113 תגובות

מתוך הילדים בגן ובבית ספר, לכל אמא

אני חושבת שכן יהיה לילדה טוב בגן, אבל מוטרדת, למשל מזה שאולי לא יתנו לה לשתות בזמן או לאכול, והיא לא ילדה שמבקשת,ואני יודעת שלגננות אין זמן לכל ילד וילד, שאולי היא לא תספיק להגיע לשירותים בזמן, או לא יהיה מי שינגב לה וינקה אותה, שהיא תרצה לעשות דברים ולא יתנו לה, כי יש שם גבולות ומסגרת, שהיא תדבק בכל מיני וירוסים

שלוש ארבע וחזרה לעבודה

מאת : נטע רותם ימניצקיי

31 באוגוסט 20115 תגובות

מתוך אחרי לידה, חוזרות לעבודה

כן, להיות בבית עם תינוק זה לא כל כך קל. אני מרגישה שכל היום שלי סובב סביב חיתולים עם קקי, חיתולים עם פליטות, סלקלים, מנשאים, מוצצים, להרדים, להרגיע…. וזה לא נגמר. והראש שלי כבר כל כך מלא בזה, וכמעט שאין לי מנוח, עד שמידי פעם אני מוצאת את עצמי מפנטזת איך אני אשב בכסא המסתובב שלי במשרד, עם כוס קפה חמה, ואהיה שוב אותה נטע המצחיקה, הדעתנית, העובדת המצוינת שהנני.