חלוק לבן. שיגעון ולידה.

מאת :  ענבר לב אלי

31 בדצמבר 2014 | תגובה אחת

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

 

יום

אחד

בחיים

בעשרים ושמונה לחודש

את

יולדת.

הגוף שלך

עובר

טלטלה

בין אם זה טבעי

או לא

בין אם זה בבית

או

בבית חולים.

הגוף הזה

צריך

שיטפלו בו

כואב לך

לפעמים תפרים

לפעמים לא

אבל את מדממת

ופצועה

ומסוחררת

והחזה מבקש תשומת לב.

יש חלב

או שאין

ואת רוצה לעשות פיפי

וזה שורף

ואת מפחדת לחרבן

ואת עייפה

ויש איש אחד שלעולם לא יצליח להבין

כי הוא איש

ולא אישה

וגם הוא הפך לאבא

ואת

בודדה

ומיד, שנייה אחרי שזה נגמר, זה מתחיל.

יש נשמה

ילד

או ילדה

שאת, כן את

רק את

הכי את

צריכה לדאוג לה

להחליט בשבילה

היא תלויה בך

ל ח ל ו ט י ן

היא יכולה למות

אם לא תהיי שם

והיא בוכה

וכואב לך

ואת לא יודעת

ומפחדת נורא

הכל כל כך שביר

וקטן

ומפחיד

וקר

קר לה.

למה קר לה?

למה?

אני לא רוצה שיהיה לה קר.

אני לא רוצה שהיא תסבול.

היא רעבה.

היא מבולבלת. היא לא מבינה.

מה עשיתי לה?

למה הבאתי אותה?

למה הכאבתי לה?

היא תסבול עכשיו

אני אסבול עכשיו.

עכשיו

ועד

עולם.

הנה

ככה

התחיל

דיכאון

נוסף

אחרי

לידה.

 

 

כמעט שלוש שנים אחרי,

בכל ה-28 לחודש,

אני מקבלת מחזור

ונזכרת באישה שבי,

הגדולה

הקטנה

שילדה.

שנולדה.

ומתפללת לקבל את המסע שלי באהבה

ולשחרר את הדמויות שמספרות לי כמה לעומתן,

אני חלשה.

 

ביום ראשון, רגע לפניי שאני לוקחת את בנותיי מהגן, עשיתי הפסקה מהכל והתיישבתי להקשיב לראיון של לימור על תחושות של נשים אחרי לידה בתוכנית ״אמא ללא הפסקה״.

תמיד ראיונות או דברים שעוסקים בתחושות שלאחר לידה גורמים לי מצד אחד לעניין גדול ומצד שני רצון לפסוח ולהעביר הלאה. בא לי להיות כבר אחרי.

האמת שחשבתי שאני כבר אחרי. יש לי ילדה עוד מעט בת שלוש ועוד אחת בת שנה, אני כבר לא ממש בקושי של ההתחלה וחשבתי שלגמרי שכחתי איך זה מרגיש.

ופתאום, תוך כדי הקשבה, כשהגוף מסמן לי שהוא לא שכח, דמעות הציפו אותי, ולא הצלחתי להפסיק לבכות.

גלים גלים של בכי. בכי מהול בחמלה עמוקה ולא רק עליי, אלא עלינו, על כולנו, נשים.

כמה קשה היא הדרך בהתחלה.

עבורי

זה היה כמו למות

ולהיוולד

מחדש.

ואז, בתוך גלי הבכי, הגיעה הווסת שחיכיתי לה כל כך

כמו תמיד. ב-28 לחודש. התאריך שבו ילדתי לראשונה.

אחרי שנים רבות בהן קיבלתי וסת אולי פעמיים בשנה.

משחררת, כואבת, משחררת

מדממת חיים

מתרוקנת

מתנקה

מתחדשת

משתחררת

נרגעת

שקטה.

 

 

לבלוג של ענבר- על החיים ועל המוות. 

 

ענבר לב אלי – מלווה מסעות לגילוי שורשי הנשמה.

מקבלת בקליניקה בפרדס חנה ומקיימת פגישות טלפוניות

ליצירת קשר- 0522541742

Inbarleveli@gmail.com

 

אפשר לקרוא עוד שיתופים של נשים אישיים של נשים על הדיכאון אחרי לידה שעברו.

אפשר לשמוע את הראיון הרדיופוני על תחושות של נשים אחרי לידה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

תגובה אחת ל- “חלוק לבן. שיגעון ולידה.”

  1. איריס גומס הגיב:

    תיארת בדיוק את מה שהרגשתי לאחר הלידה של בתי בהתחלה – השבריריות שלה, התלות המוחלטת בנו, הלידה, עצב נורא על כל הסבל שהיא תעבור בחייה ועצב קולקטיבי על הקושי העצום לאחר לידה. תודה

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הדובה לא-לה | למה להיות אגואיסטית זה פשוט נפלא?

מאת : ג'ני גיטלבנד

8 ביוני 20142 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

מגיל קטן חינכו אותי להיענות. "ואהבת לרעך" איבד את ה"כמוך" ונהפך איכשהו ל"ואהבת לרעך יותר ממך". עם השנים למדתי שכל עוד אני נותנת לאחר, עוזרת לו, נענית כשהיא או הוא מבקש ממני משהו, אני הופכת להיות טובה, נחמדה, מחונכת והכי חשוב אהובה.

התחשבות בעצמי או סירוב לבקשה התפרש כאגואיזם. ואגואיזם היתה ההאשמה שהכי פחדתי לקבל. כי מי רוצה להיות ילדה רעה ועוד אגואיסטית. ובאמת האמנתי שלעולם אף אחד לא יוכל לאהוב אותי אם אהיה כזאת. לצערי או לשמחתי מעולם לא הצלחתי להיות "אמא תרזה" תמיד היה בי משהו שהתמרד.

הילה גלסר- הצגה 'יומן הריון'

מאת : הילה גלסר

20 בספטמבר 20124 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

'יומן הריון' זו הצגת יחיד על תהליך ההריון הראשון שלי . על התבוננות שלי על העולם תוך ההתהוות ההריונית שהתרחשה בי. פעם אני מתבוננת ופעם אני בחוויה. ובין לבין מחפשת בתוכי את האישה המתהווה, את הילדה הפנימית, את הילדה האישית העומדת להיוולד, את האמא המתקרבת, את האמא שאהיה, האמא שהיתה לי ואת העוצמה והידע שחיפשתי שנים.

פשוט שפה אחרת

מאת : לימור לוי אוסמי

8 באוגוסט 20119 תגובות

מתוך קוראות לשינוי

מאוד מוצאת חן בעיניי המחאה הזאת.

מעבר לעניין המאבק לצדק חברתי, אני מאוד אוהבת את הדרך האחרת, השפה האחרת שבה היא מתנהלת.

אני מרגישה שבחיי היום אנחנו כל כך רגילות לשפה מסוימת, שחייבת להודות שלא שמתי לב לשלטון שלה, עד לא מזמן. אני מרגישה השפה השלטת, ה'נחשבת', המוערכת יותר בחברה היא השפה ה"יודעת".