כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על סדק..

מאת : לי-את דנקר

13 בינואר 2015 | 3 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

 

קוראים לזה צמיחה, פרי נשי, עוצמה והתעצמות, חיבוק של היקום, קסם, מתנה ועוד כל מיני מילים של כוח.

"סלט ספקות" עשיר בברזל ולא פעם דל בוויטמינים.

שלא תביני אותי לא נכון, כולי מתמסרת לברכה, כולי בהודיה, אבל אני רוצה שהכול יונח על השולחן. חשוף כואב ומשמח כאחד, אמיץ וחושש בנשימה אחד, נמצא ואבוד באותה המחלקה.

זה לא ההיריון הראשון שלי, זה ה-7.. באמתחתי 3 לידות ורביעית בדרך טפו טפו טפו, מלח שום שמיר.

אני גם לא בת 16 אבל מאוד יפה!

אני אישה!

 

ההיריון

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המון זמן חלמתי את הרגע הזה. בית ספר שלם העביר אותי היקום עד שהיהירות הנשית שלי, זו שהרתה מבלי לעפעף עד גיל 33 התחלפה בחסד של גיל 41. מילה רעה לא תשמעי אותי אומרת על אלוהימה. כולי בהכנעה אל מול גודל המעמד.

זוכרת שבאתי בכל הכוח, נחושה לא לעצור בסיבובים, להמשיך בשגרת החיים והמקצוע תוך כדי שאני מאפשרת להיריון להתרגל לקצב שלי ולא להפך.

המחשבה על האפשרות שהכול ייעצר, הפרנסה תקטן, היצירה תתעייף, הקריירה תיכנס ל"פריז" לא היו לרגע חלק מהתכניות שלי. מה פתאום, הקריירה השנייה שלי, זו שהבשילה בי הרבה לפני ההיריון, לא זקוקה למנוחה. הרי בגילי, הרווחתי את היכולת הזו לג'נגל בין אימהות בשלה ובוגרת לבין התפתחות מקצועית… או לפחות כך הרגשתי. 'כלום לא צריך להשתנות', אמרתי לעצמי, מבלי שאני שמה לב שכבר שישה חודשים אני נלחמת בגוף ובעצמי שלא לעצור.

 

לבסוף הגוף ניצח ואיתו הטבע. אחריו התקדמה האישה שבי, מרימה דגל לבן, מפוחדת, אבודה.. כמעט נשברת, אבל לא. בסופו של דבר, יש ערך רב לתהליך ולדרך שעשיתי עד היום. לשמחתי, הצלחתי לאמן את עצמי לראות את הכוח שבהרפיה.

שישה חודשים של כאבי גב, הקאות, בחילות, תשישות ותאונה אחת שהפכה את הקערה על פיה.

רק אחריה יכולתי לשמוע את העובר שלי קורא לי מבפנים להקשיב לקצב שלו ולראות איך הגוף שלי קורס אל תוך שלו.

סדק אחד בעצם החזה מכריח אותי לנשום אחרת, חבלה בחוליות הגב התחתון מעצבות עבורי יציבה חדשה. "זהו? זה הסוף של התכנית להספיק כמה שיותר לפני הלידה?" חשבתי לעצמי.

 

ההיריון שלי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כל המחשבות התפזרו לכל הרוחות דרך הסדק שנוצר בשלום הפנימי שלי. במקומן נאספו מילים שהחלפתי עם נשים אחרות, עם הילדים שלי, עם האיש שלי.

חודש וחצי של אי עשייה, שוכבת במיטה, לא מסוגלת לזוז, מתוסכלת, אבודה ואין בי היכולת לעשות כלום מלבד להתבונן.

 

אחד הדברים שגרמו לי להבין שאני בפער עצום עם האופן שבו רואים אותי לאופן שבו אני רואה את עצמי היה טקס ה"הכתרה" לה זכיתי בבית.

'אמא, את מלכה! אני אביא לך',

'אישתי, את מלכה שמגדלת את הנסיך האהוב שלי, אני אעשה בשבילך',

ובחוץ.. קריאות 'תחי המלכה' מסוג אחר מאחרים שמעריצים את היכולת שלי כאישה לעשות את מה שהטבע נתן לה במתנה.

ממלכה שלמה ומחבקת סביבי ואני כלל לא יכולתי להבחין בכתר שעל ראשי? אט אט התחלתי להתמסר לתואר, גיליתי עולם שלם של אפשרויות שנפתח לפניי. השקט, כמו שטיח אדום נפרש מלפניי והוביל אליי הזדמנויות חדשות, מתאמנים לא מעטים בכלל, רעיונות לשיתופי פעולה, יצירות כאלה ואחרות והכל מבלי להתאמץ בכלל. קסם? מזל? אולי.. מה שבטוח הסוד שבלהרפות במלוא עוצמתו.

מאז הכל השתנה, אני אוהבת אותי הרבה יותר, מתמסרת אליי ביותר אמונה, מטפחת כרס והבנה בינות לאותן זרועות בדיוק.

איזון!

אני סומכת על הסוד הזה כל כך שההתרגשות מלהביט אל האופק נראית לי מתוקה מתמיד. אין לי מושג מה הצבע שלו, לא יודעת מה גודל הפרי שהוא משיט לעברי.. וגם לא ממש אכפת לי.

אני מלכה!

 

השורה תחתונה שלי:

1. היריון  (של עובר, פרוייקט שינוי…) לא חייב להוות מעצור ברגע שחושבים במונחים של הרפיה והבשלה.

2. לא להישאר לרגע לבד בשדה הקרב הפנימי. תמצאי מי שילווה אותך, תכתבי, תהי נוכחת בשיעור של עצמך.

3. כן, היריון זה כוח כל עוד את לא משתמשת נגדו בכוח.

4. יש משפט מרוקאי עתיק שאומר "כל ילד מביא את הלחם שלו", תזכרי שאין מתכון אחד ללחם, ושאפשהו בהיסטוריה הייתה אישה חכמה ומנוסה שלשה בצק בחברת נשים צעירות ממנה, רק כדי להעביר אליהן הלאה את הבשורה שבצק לשים ונותנים לו לנוח, אי אפשר להאיץ את התפיחה, זמן האפייה משתנה מהרכב להרכב, וגם אם ילדת 10 ילדים זה לא אומר שאת יכולה לקצר את הדרך ללידה ה- 11.. יש דברים שהקידמה אינה נוגעת בהם ובצדק. כמו הרחם… כמו השחלות, כמו החצוצרות.. התזמורת הנשית שבך תמיד זקוקה למנצח וזה לא מתפקידך לקחת את השרביט…

ההיריון שלי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לי-את דנקר, מאמנת ומעצבת דפוסי חשיבה לשינויים פורצי דרך,לי-את דנקר

יוצרת ערכת הקלפים "להקיף את עולמך באופניים",

פזמונאית והריונית אמיצה בת 41. הצטרפו אליי לפייסבוק  או בקרו באתר.

הבלוג של לי-את דנקר- מאלפת מילים

 

* הפוסט נכתב בהיריון של לי-את. היא היום כחודשיים אחרי לידה.

 

 

אמהות נוספות כותבות בזמן ההיריון:

אני והבנג'י / אביבית זהבי בינשטוק

בעצב תלדי בנים- כאילו דא? ומה עם תשעה חודשים? / אוסי הורביץ

 הריון ראשון- למה לא סיפרו לי? הריונית

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

3 תגובות ל- “כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על סדק..”

  1. אלה הגיב:

    כתוב נפלא והתמונות מהממות . נחת מהנסיך…

  2. ארץ הגיב:

    לשוב להרפות. להעריך את המהות שנולדנו איתה. לקבל את הגוף המקום את האישה. היום אני מבינה כמה התקדמנו וגם התנתקנו. איך לא ידענו את זה קודם? לומדות מחדש. כתוב מקסים. תודה!

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מעבדות לחירות – כמו ציפור את חופשיה, רוצה לגעת בשמיים….

מאת : רעות

14 באפריל 20115 תגובות

מתוך אמהות ובנות, התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

תחושת השחרור וההקלה הגיעה אחרי שהבנתי שאני לא צריכה לדאוג להורים שלי יותר. שכל מה שאני צריכה לעשות כדי שיהיה בסדר זה להיות הילדה שלהם. לראשונה בחיי אני מבינה שלהיות דאוגה, ביקורתית ומחנכת של הוריי, זה לא הפתרון. לראשונה בחיי אני מבינה שהפתרון הוא פשוט לשחרר ולהבין שהם יסתדרו טוב יותר בלי הרצון שלי לשנות אותם כל הזמן. אני יכולה רק לשנות את עצמי. ומגיע לי. מגיע לי להיות ולהתנהג כמו הילדה שלהם מבלי להתנצל.

דלתות מסתובבות- מאיפה באת ילד ?

מאת : רינה רונן

16 בינואר 20132 תגובות

מתוך טיפולי פוריות, רוצות הריון

משיחות רבות עם מטופלות פריון שהמסע שלהם מתעכב/תקוע… מה שיושב להן בראש זה- 'אם זה לא ממני, אז מעדיפה להיות בלי ילדים'.

כמעט בדיוק כמו שרבים אומרים 'אם אני לא אעבוד במקום העבודה X או לא אשיג את Y, אני מצידי אשאר מובטלת כל חיי ורווקה כל חיי…'

כל התהליכים פתוחים לילד… וילד זה רק ילד, והשאלה 'מאיפה הגיע?' לא רלוונטית.

איך זה מרגיש להיות בדיכאון אחרי לידה?

מאת : אמא ש

24 בינואר 20116 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

"דיכאון אחרי לידה", זה נשמע כמו איזו כותרת רפואית לאיזה מצב ש"אין סיכוי שיקרה לי". הרגשתי אותו חזק, את הבייבי בלוז. אחרי הכל, הלידה הייתה טראומתית כל כך, שהיה לי ברור שזה לא יעבור חלק. אבל חשבתי שבזה זה נגמר פחות או יותר, שבזה סיכמנו את העניין, קיבלתי את השיעור שלי, מספיק. לא שמתי לב לכל המרכיבים מסביב שהלכו אט אט ונבנו בתוכי, עד שכבר היה מאוחר מדי.

במבט לאחור, זה קל לראות איך הדברים התגלגלו. ברגע האמת, לא היה לי מושג שהמדרון תלול כל כך.