כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על סדק..

מאת : לי-את דנקר

13 בינואר 2015 | 3 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

 

קוראים לזה צמיחה, פרי נשי, עוצמה והתעצמות, חיבוק של היקום, קסם, מתנה ועוד כל מיני מילים של כוח.

"סלט ספקות" עשיר בברזל ולא פעם דל בוויטמינים.

שלא תביני אותי לא נכון, כולי מתמסרת לברכה, כולי בהודיה, אבל אני רוצה שהכול יונח על השולחן. חשוף כואב ומשמח כאחד, אמיץ וחושש בנשימה אחד, נמצא ואבוד באותה המחלקה.

זה לא ההיריון הראשון שלי, זה ה-7.. באמתחתי 3 לידות ורביעית בדרך טפו טפו טפו, מלח שום שמיר.

אני גם לא בת 16 אבל מאוד יפה!

אני אישה!

 

ההיריון

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המון זמן חלמתי את הרגע הזה. בית ספר שלם העביר אותי היקום עד שהיהירות הנשית שלי, זו שהרתה מבלי לעפעף עד גיל 33 התחלפה בחסד של גיל 41. מילה רעה לא תשמעי אותי אומרת על אלוהימה. כולי בהכנעה אל מול גודל המעמד.

זוכרת שבאתי בכל הכוח, נחושה לא לעצור בסיבובים, להמשיך בשגרת החיים והמקצוע תוך כדי שאני מאפשרת להיריון להתרגל לקצב שלי ולא להפך.

המחשבה על האפשרות שהכול ייעצר, הפרנסה תקטן, היצירה תתעייף, הקריירה תיכנס ל"פריז" לא היו לרגע חלק מהתכניות שלי. מה פתאום, הקריירה השנייה שלי, זו שהבשילה בי הרבה לפני ההיריון, לא זקוקה למנוחה. הרי בגילי, הרווחתי את היכולת הזו לג'נגל בין אימהות בשלה ובוגרת לבין התפתחות מקצועית… או לפחות כך הרגשתי. 'כלום לא צריך להשתנות', אמרתי לעצמי, מבלי שאני שמה לב שכבר שישה חודשים אני נלחמת בגוף ובעצמי שלא לעצור.

 

לבסוף הגוף ניצח ואיתו הטבע. אחריו התקדמה האישה שבי, מרימה דגל לבן, מפוחדת, אבודה.. כמעט נשברת, אבל לא. בסופו של דבר, יש ערך רב לתהליך ולדרך שעשיתי עד היום. לשמחתי, הצלחתי לאמן את עצמי לראות את הכוח שבהרפיה.

שישה חודשים של כאבי גב, הקאות, בחילות, תשישות ותאונה אחת שהפכה את הקערה על פיה.

רק אחריה יכולתי לשמוע את העובר שלי קורא לי מבפנים להקשיב לקצב שלו ולראות איך הגוף שלי קורס אל תוך שלו.

סדק אחד בעצם החזה מכריח אותי לנשום אחרת, חבלה בחוליות הגב התחתון מעצבות עבורי יציבה חדשה. "זהו? זה הסוף של התכנית להספיק כמה שיותר לפני הלידה?" חשבתי לעצמי.

 

ההיריון שלי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כל המחשבות התפזרו לכל הרוחות דרך הסדק שנוצר בשלום הפנימי שלי. במקומן נאספו מילים שהחלפתי עם נשים אחרות, עם הילדים שלי, עם האיש שלי.

חודש וחצי של אי עשייה, שוכבת במיטה, לא מסוגלת לזוז, מתוסכלת, אבודה ואין בי היכולת לעשות כלום מלבד להתבונן.

 

אחד הדברים שגרמו לי להבין שאני בפער עצום עם האופן שבו רואים אותי לאופן שבו אני רואה את עצמי היה טקס ה"הכתרה" לה זכיתי בבית.

'אמא, את מלכה! אני אביא לך',

'אישתי, את מלכה שמגדלת את הנסיך האהוב שלי, אני אעשה בשבילך',

ובחוץ.. קריאות 'תחי המלכה' מסוג אחר מאחרים שמעריצים את היכולת שלי כאישה לעשות את מה שהטבע נתן לה במתנה.

ממלכה שלמה ומחבקת סביבי ואני כלל לא יכולתי להבחין בכתר שעל ראשי? אט אט התחלתי להתמסר לתואר, גיליתי עולם שלם של אפשרויות שנפתח לפניי. השקט, כמו שטיח אדום נפרש מלפניי והוביל אליי הזדמנויות חדשות, מתאמנים לא מעטים בכלל, רעיונות לשיתופי פעולה, יצירות כאלה ואחרות והכל מבלי להתאמץ בכלל. קסם? מזל? אולי.. מה שבטוח הסוד שבלהרפות במלוא עוצמתו.

מאז הכל השתנה, אני אוהבת אותי הרבה יותר, מתמסרת אליי ביותר אמונה, מטפחת כרס והבנה בינות לאותן זרועות בדיוק.

איזון!

אני סומכת על הסוד הזה כל כך שההתרגשות מלהביט אל האופק נראית לי מתוקה מתמיד. אין לי מושג מה הצבע שלו, לא יודעת מה גודל הפרי שהוא משיט לעברי.. וגם לא ממש אכפת לי.

אני מלכה!

 

השורה תחתונה שלי:

1. היריון  (של עובר, פרוייקט שינוי…) לא חייב להוות מעצור ברגע שחושבים במונחים של הרפיה והבשלה.

2. לא להישאר לרגע לבד בשדה הקרב הפנימי. תמצאי מי שילווה אותך, תכתבי, תהי נוכחת בשיעור של עצמך.

3. כן, היריון זה כוח כל עוד את לא משתמשת נגדו בכוח.

4. יש משפט מרוקאי עתיק שאומר "כל ילד מביא את הלחם שלו", תזכרי שאין מתכון אחד ללחם, ושאפשהו בהיסטוריה הייתה אישה חכמה ומנוסה שלשה בצק בחברת נשים צעירות ממנה, רק כדי להעביר אליהן הלאה את הבשורה שבצק לשים ונותנים לו לנוח, אי אפשר להאיץ את התפיחה, זמן האפייה משתנה מהרכב להרכב, וגם אם ילדת 10 ילדים זה לא אומר שאת יכולה לקצר את הדרך ללידה ה- 11.. יש דברים שהקידמה אינה נוגעת בהם ובצדק. כמו הרחם… כמו השחלות, כמו החצוצרות.. התזמורת הנשית שבך תמיד זקוקה למנצח וזה לא מתפקידך לקחת את השרביט…

ההיריון שלי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לי-את דנקר, מאמנת ומעצבת דפוסי חשיבה לשינויים פורצי דרך,לי-את דנקר

יוצרת ערכת הקלפים "להקיף את עולמך באופניים",

פזמונאית והריונית אמיצה בת 41. הצטרפו אליי לפייסבוק  או בקרו באתר.

הבלוג של לי-את דנקר- מאלפת מילים

 

* הפוסט נכתב בהיריון של לי-את. היא היום כחודשיים אחרי לידה.

 

 

אמהות נוספות כותבות בזמן ההיריון:

אני והבנג'י / אביבית זהבי בינשטוק

בעצב תלדי בנים- כאילו דא? ומה עם תשעה חודשים? / אוסי הורביץ

 הריון ראשון- למה לא סיפרו לי? הריונית

נושאים קשורים :

3 תגובות ל- “כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על סדק..”

  1. אלה הגיב:

    כתוב נפלא והתמונות מהממות . נחת מהנסיך…

  2. ארץ הגיב:

    לשוב להרפות. להעריך את המהות שנולדנו איתה. לקבל את הגוף המקום את האישה. היום אני מבינה כמה התקדמנו וגם התנתקנו. איך לא ידענו את זה קודם? לומדות מחדש. כתוב מקסים. תודה!

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

שיעורים פרטיים בסטטיסטיקה

מאת : יפעת הרץ

17 בינואר 20133 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

אתמול נפגשתי שוב עם הסטטיסטיקה. ככה, מחוץ לאוניברסיטה, היא חיכתה לי בפינה.

רופא מקסים, מרפאה נעימה, חדר חשוך, כיסא נח, רגלים מפושקות ועובר ( שאני חושבת שהוא עוברית) מתנועע בשמחה על המסך הגדול מולי. מודדים את אורכה, מודדים את עובי הנוזל בעורפה ומופיע שם מספר שלכמה רגעים לא אומר לי כלום ( על אף הסבר מפורט לו זכיתי בדיוק שתי דקות קודם לכן).

'שקיפות בינונית' אומר הרופא ואני שואלת 'מה זאת אומרת בינונית' ( אצלי שום דבר לא בינוני אדון!), והוא משיב, השקיפות לא תקינה, מסיים בעדינות חן ורגישות את הבדיקה ועובר איתי למשרד, שם ההיא של המספרים מהתיכון לא מפסיקה לדבר. ומאז, בשלושים השעות האחרונות, להוציא חמש שעות שינה טרופה, כל עולמי מתמלא במספרים ובשנאתי משכבר הימים- גב' סטטיסטיקה. אחוזונים, פילוחים, סיכויים, סיכונים, התפלגויות… שכל-כולללללם מספרים של אי ודאות מדודה היטב.

כך תוכלי לדעת אם בגבר חלומותייך קיים צד אפל

מאת : עטרת ליפשיץ

25 בנובמבר 20140 תגובות

מתוך אלימות במשפחה, לכל אמא

אף זוגיות איננה מתחילה באלימות ההיפך הוא הנכון. גם זוגיות שהופכת עם הזמן אלימה מתחילה בדרך כלל בהתאהבות סוחפת. בזוגיות כזו דברים בדרך כלל קורים מהר, החיזור המסחרר מלווה ברגשות עזים עד, שהם עלולים לעוות את תפיסת שני הצדדים.

כל מה שמפריע לתמונה המושלמת של בן הזוג נדחק הצידה. יש נטייה להתמקד בעצמה רבה ברגשות שהשני גורם לנו, במקום לראות מיהו אותו אדם. ויש בכך הגיון פשוט מאוד בו את אומרת לעצמך שאם הוא גורם לך להרגיש כל כך נפלא, אין ספק שהוא אדם נפלא.

'רוצָה חברוּת?' על בדידות אחרי לידה

מאת : אמא ענבר

27 באוקטובר 20107 תגובות

מתוך אחרי לידה, חברות ובדידות

הבדידות, החדגוניות, השעמום… יום רודף יום ונגמר. או יותר נכון לתחושותיי- היום כלל לא נגמר, אין לו התחלה ואין לו סוף. אין יום ואין לילה, השינה המקוטעת, וההזויה, הדאגה הבלתי פוסקת לתינוק ולבית, ולבעל ולכלבה ולאוכל ולתוכי ולכל העולם מסביב ואין לי עם מי לחלוק….

מראש לא היו לי הרבה חברות גם לפני ההיריון והלידה. איכשהו יצא שלא נשארו לי חברות ילדות מביה"ס היסודי ומהתיכון כמו לכולם. גם לא מהצבא. גם לא מאף עבודה שעבדתי בה בחיי והחלפתי הרבה מקומות עבודה. עם הרבה אנשים נשארתי בקשר אבל כולם ויריטואליים, בפייסבוק וכאלה. לא בחיים היומיומיים.

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שהגעת.

מעכשיו אפשר להתעדכן בקלות בתכנים החדשים על ידי קליק אחד.

תלחצי כאן: https://bit.ly/2HXueCm

להיות אמא לתינוק ולהרגיש שאני ברכבת הרים

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם