כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על סדק..

מאת : לי-את דנקר

13 בינואר 2015 | 3 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

 

קוראים לזה צמיחה, פרי נשי, עוצמה והתעצמות, חיבוק של היקום, קסם, מתנה ועוד כל מיני מילים של כוח.

"סלט ספקות" עשיר בברזל ולא פעם דל בוויטמינים.

שלא תביני אותי לא נכון, כולי מתמסרת לברכה, כולי בהודיה, אבל אני רוצה שהכול יונח על השולחן. חשוף כואב ומשמח כאחד, אמיץ וחושש בנשימה אחד, נמצא ואבוד באותה המחלקה.

זה לא ההיריון הראשון שלי, זה ה-7.. באמתחתי 3 לידות ורביעית בדרך טפו טפו טפו, מלח שום שמיר.

אני גם לא בת 16 אבל מאוד יפה!

אני אישה!

 

ההיריון

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המון זמן חלמתי את הרגע הזה. בית ספר שלם העביר אותי היקום עד שהיהירות הנשית שלי, זו שהרתה מבלי לעפעף עד גיל 33 התחלפה בחסד של גיל 41. מילה רעה לא תשמעי אותי אומרת על אלוהימה. כולי בהכנעה אל מול גודל המעמד.

זוכרת שבאתי בכל הכוח, נחושה לא לעצור בסיבובים, להמשיך בשגרת החיים והמקצוע תוך כדי שאני מאפשרת להיריון להתרגל לקצב שלי ולא להפך.

המחשבה על האפשרות שהכול ייעצר, הפרנסה תקטן, היצירה תתעייף, הקריירה תיכנס ל"פריז" לא היו לרגע חלק מהתכניות שלי. מה פתאום, הקריירה השנייה שלי, זו שהבשילה בי הרבה לפני ההיריון, לא זקוקה למנוחה. הרי בגילי, הרווחתי את היכולת הזו לג'נגל בין אימהות בשלה ובוגרת לבין התפתחות מקצועית… או לפחות כך הרגשתי. 'כלום לא צריך להשתנות', אמרתי לעצמי, מבלי שאני שמה לב שכבר שישה חודשים אני נלחמת בגוף ובעצמי שלא לעצור.

 

לבסוף הגוף ניצח ואיתו הטבע. אחריו התקדמה האישה שבי, מרימה דגל לבן, מפוחדת, אבודה.. כמעט נשברת, אבל לא. בסופו של דבר, יש ערך רב לתהליך ולדרך שעשיתי עד היום. לשמחתי, הצלחתי לאמן את עצמי לראות את הכוח שבהרפיה.

שישה חודשים של כאבי גב, הקאות, בחילות, תשישות ותאונה אחת שהפכה את הקערה על פיה.

רק אחריה יכולתי לשמוע את העובר שלי קורא לי מבפנים להקשיב לקצב שלו ולראות איך הגוף שלי קורס אל תוך שלו.

סדק אחד בעצם החזה מכריח אותי לנשום אחרת, חבלה בחוליות הגב התחתון מעצבות עבורי יציבה חדשה. "זהו? זה הסוף של התכנית להספיק כמה שיותר לפני הלידה?" חשבתי לעצמי.

 

ההיריון שלי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כל המחשבות התפזרו לכל הרוחות דרך הסדק שנוצר בשלום הפנימי שלי. במקומן נאספו מילים שהחלפתי עם נשים אחרות, עם הילדים שלי, עם האיש שלי.

חודש וחצי של אי עשייה, שוכבת במיטה, לא מסוגלת לזוז, מתוסכלת, אבודה ואין בי היכולת לעשות כלום מלבד להתבונן.

 

אחד הדברים שגרמו לי להבין שאני בפער עצום עם האופן שבו רואים אותי לאופן שבו אני רואה את עצמי היה טקס ה"הכתרה" לה זכיתי בבית.

'אמא, את מלכה! אני אביא לך',

'אישתי, את מלכה שמגדלת את הנסיך האהוב שלי, אני אעשה בשבילך',

ובחוץ.. קריאות 'תחי המלכה' מסוג אחר מאחרים שמעריצים את היכולת שלי כאישה לעשות את מה שהטבע נתן לה במתנה.

ממלכה שלמה ומחבקת סביבי ואני כלל לא יכולתי להבחין בכתר שעל ראשי? אט אט התחלתי להתמסר לתואר, גיליתי עולם שלם של אפשרויות שנפתח לפניי. השקט, כמו שטיח אדום נפרש מלפניי והוביל אליי הזדמנויות חדשות, מתאמנים לא מעטים בכלל, רעיונות לשיתופי פעולה, יצירות כאלה ואחרות והכל מבלי להתאמץ בכלל. קסם? מזל? אולי.. מה שבטוח הסוד שבלהרפות במלוא עוצמתו.

מאז הכל השתנה, אני אוהבת אותי הרבה יותר, מתמסרת אליי ביותר אמונה, מטפחת כרס והבנה בינות לאותן זרועות בדיוק.

איזון!

אני סומכת על הסוד הזה כל כך שההתרגשות מלהביט אל האופק נראית לי מתוקה מתמיד. אין לי מושג מה הצבע שלו, לא יודעת מה גודל הפרי שהוא משיט לעברי.. וגם לא ממש אכפת לי.

אני מלכה!

 

השורה תחתונה שלי:

1. היריון  (של עובר, פרוייקט שינוי…) לא חייב להוות מעצור ברגע שחושבים במונחים של הרפיה והבשלה.

2. לא להישאר לרגע לבד בשדה הקרב הפנימי. תמצאי מי שילווה אותך, תכתבי, תהי נוכחת בשיעור של עצמך.

3. כן, היריון זה כוח כל עוד את לא משתמשת נגדו בכוח.

4. יש משפט מרוקאי עתיק שאומר "כל ילד מביא את הלחם שלו", תזכרי שאין מתכון אחד ללחם, ושאפשהו בהיסטוריה הייתה אישה חכמה ומנוסה שלשה בצק בחברת נשים צעירות ממנה, רק כדי להעביר אליהן הלאה את הבשורה שבצק לשים ונותנים לו לנוח, אי אפשר להאיץ את התפיחה, זמן האפייה משתנה מהרכב להרכב, וגם אם ילדת 10 ילדים זה לא אומר שאת יכולה לקצר את הדרך ללידה ה- 11.. יש דברים שהקידמה אינה נוגעת בהם ובצדק. כמו הרחם… כמו השחלות, כמו החצוצרות.. התזמורת הנשית שבך תמיד זקוקה למנצח וזה לא מתפקידך לקחת את השרביט…

ההיריון שלי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לי-את דנקר, מאמנת ומעצבת דפוסי חשיבה לשינויים פורצי דרך,לי-את דנקר

יוצרת ערכת הקלפים "להקיף את עולמך באופניים",

פזמונאית והריונית אמיצה בת 41. הצטרפו אליי לפייסבוק  או בקרו באתר.

הבלוג של לי-את דנקר- מאלפת מילים

 

* הפוסט נכתב בהיריון של לי-את. היא היום כחודשיים אחרי לידה.

 

 

אמהות נוספות כותבות בזמן ההיריון:

אני והבנג'י / אביבית זהבי בינשטוק

בעצב תלדי בנים- כאילו דא? ומה עם תשעה חודשים? / אוסי הורביץ

 הריון ראשון- למה לא סיפרו לי? הריונית

נושאים קשורים :

3 תגובות ל- “כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על סדק..”

  1. אלה הגיב:

    כתוב נפלא והתמונות מהממות . נחת מהנסיך…

  2. ארץ הגיב:

    לשוב להרפות. להעריך את המהות שנולדנו איתה. לקבל את הגוף המקום את האישה. היום אני מבינה כמה התקדמנו וגם התנתקנו. איך לא ידענו את זה קודם? לומדות מחדש. כתוב מקסים. תודה!

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אמא'לה

מאת : סשה חזנוב

10 בינואר 201227 תגובות

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?

אני עומדת באמצע מחלקת התינוקות בחנות גדולה עם בני הקט צורח על הידיים ומסתכלת על שברי חיי הקודמים מפוזרים על מדפי הלבשה תחתונה ועיצוב הבית.

הדברים האלה חדלו להתקיים אי שם במהלך החודשים האחרונים והצטמצמו למבצעי חיתולים, שוברי הנחה למגבונים לחים ואוברולים לקיץ. וחבל, מכיוון שבחיי לא היה מזיק לי לעשות סיבוב בשאר המחלקות ולנסות למזער את דמותי כקלישאה המהלכת על שתיים של "פלטו עלי ולא ישנתי חודשיים".

האשליה של אימא מאושרת, מצוחצחת ומגולחת למשעי, המצוידת בסבלנות של אחת תֶרזה שכבה מנופצת לרגליי, בעודי דורכת עליה שוב ושוב בניסיון להרגיע את העולל שונא השופינג שלי, גם אם השופינג בשבילו. עצם המחשבה שאין שום שופינג אחר באופק או ששופינג זה מה שנותר לשמירה על שפיותי היא התגלמות הפרדוקס של חיי הנוכחיים.

כן, שמחתי לגלות שלעמוד כך בפרהסיה קבל עם ועדה עם חיתול מלוכלך, ילד המאדים מבכי, מבט עייף ומיוזע, לא מטריד אותי כפי שחשבתי שיקרה. אני תמיד יכולה לזקוף את זה לזכות שעות המדיטציה הארוכות טרום ההורות, לזכות הבגרות הנפשית או שפשוט להודות שיש משהו באימהות שמפנה את כל הביקורתיות החיצונית על פיה ומצמצם אותה לכדי התפקוד האימהי נטו, לביקורת העצמית המשובללת פנימה שמשאירה את העולם החיצון להתנהלותו בלעדייך. תחושה מוזרה להרגיש חופשיה בו ברגע שבו את הכי מגויסת עד המשאב האחרון שבך…

לולא היוהרה או האשליה (שהרי הן בכל מקרה אחיות תאומות) של "לא אהיה כמו כל האימהות האלה", הייתי מצליחה לראות

איזו מין ילדה את היית ?

מאת : אמא אחת

17 במאי 20122 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, תחושות כלפי הילדים

בערך שבועיים אחרי שבני נולד, פגשתי בה. בילדה הפנימית שבי, שהביטה בסיטואציה החדשה בפליאה מהולה בכעס.

האמת, נפגשנו כבר בהריון, בעוד הילדה הפנימית דרשה מקום לעצמה וחששה מה יקרה כשהתינוק יוולד ולמה בכלל הוא צריך להיוולד והאם הוא יתפוס את מקומה.

אני זוכרת את עצמי מנסה פשוט להקשיב לה, להבין מה מציק לה ולהסביר שהיא תמיד תהיה איתי, גם כשהתינוק יוולד. שהוא לא יחליף אותה כמו שהיא מפחדת.

להניק עם לשון קשורה

מאת : אמא קרן בן יאיר - לינצ'בסקי

17 באוגוסט 2010תגובה אחת

מתוך אחרי לידה, הנקה

למרות שניסיתי להניק אותה בבית החולים, לא ממש הצלחתי, אז העדפתי לסחוט קצת קולסטרום ולתת לה בכפית, ואת שאר התזונה השלימו לה האחיות בבקבוק. ביומי האחרון בבית החולים ניגשתי ליועצת הנקה שאבחנה אצל דניאלה לשון קשורה.