זה ממש לא מה שחשבתי. לידה שנייה, ילד שני.. אני כבר אמא מנוסה. ואני אמא טובה. אני יודעת את זה. ילדה בת שש וחצי שעד כה הייתה ילדה יחידה, קיבלה ממני את מאת אחוזי תשומת הלב, ולא היה דבר שלא סיפקתי לה מבחינת הקשר שלי ושלה. ילדה מאושרת, בריאה, חכמה, חברותית, עם אינטליגנציה רגשית כה מפותחת שאפילו הגננות והמורה הבחינו בזה. אני אמא טובה.

אז מה קרה? למה עכשיו, דווקא בסיבוב השני – אני מרגישה לא מוצלחת? איך נהייתי אמא עייפה, מותשת, מתוסכלת, כועסת רוב הזמן על כולם ועל סף לחזור לציפרלקס. עד שסופסוף אני מצליחה להניק.

את המתוק הקטן, נכון להיום בן שלושה חודשים בלבד, הריתי אחרי כמה וכמה חודשים של טיפולי פוריות. הפעם האחרונה שעשינו את הטיפול אמרתי לבעלי שזהו, אני סיימתי. לא עושה את זה לעצמי ולא לזוגיות ולמשפחתיות שלנו יותר. יבוא – יבוא. לא יבוא – לא נורא. הילדה היא כל עולמי, ממלאת את ליבי עד גדותיו ומציפה אותי באהבה. אז נהיה משפחה קטנה – לא נורא. קטנה ומאושרת עדיף על גדולה ולא מאושרת. ואז נקלטתי, שמחה גדולה, למרות שהייתי מאושפזת חודש שלם ורחוקה מהבית. אושר גדול. חזרתי לעבוד אחרי האשפוז, הרגשתי יחסית בסדר, והכל הלך על מי מנוחות.

ואז כבר לא.

ואז התחילו הכאבים, ולא הבנתי מאיפה הם באים, ועד שגילינו את מקור הבעיה כבר הייתי בחודש שביעי, ענקית, שמנה, עייפה, כועסת על כל העולם כל הזמן וכואבת. ומאז אני מרגישה ככה. אמנם בלי הכאבים אבל ענקית, שמנה, מתוסכלת, עייפה ועצבנית. אז המליצו על שמירת הריון. שמחתי מאוד כי גם ככה נהיה לי כל כך רע בעבודה שפשוט רציתי להתחפף משם. הייתי בבית, ומעבר לכאבים – היה לי נהדר. נחתי, נרגעתי ופחות כאב. ואז הלידה. אין משהו מיוחד לומר עליה, העיקר שעברה בשלום, יש לי בידיים תינוק קטן ומדהים שכל כך חיכינו לו….

ופתאום אני אמא לשניים. ובעלי עובד שעות מטורפות, יוצא בשעה 5 בבוקר מהבית וחוזר בשעה 19. ואני לבד. עם שני הילדים. לא מצליחה להניק יותר מידי, אבל משתדלת. לכל העולם כמובן יש מה להגיד לי. כן תניקי/לא תניקי, כן שווה את המתח כי הילד יהיה בריא/לא שווה את המתח כי הילד לא יהיה שקט א את לא שקטה. חלאס – תנו להתבכיין ולנסות בשקט. מותר לי לטעות. מותר לי להיות עצובה. אבל אם החלטתי שאני רוצה להניק – צאו לי מהציצי. החלטה שלי. זה לא שהוא מורעב – הוא עולה יפה במשקל ואם חלילה הוא נראה לי רעב – אני משלבת בקבוק. לא קרה כלום.

והזמן עובר והילד ממשיך לבכות. ולא נרגע. וכבר שלושה חודשים הוא על הידיים שלי. וכואב לי כל הגוף. ומשהו באינטואיציה שלי אומר שמשהו עם הילד לא תקין. שבוע הבא אני הולכת לרופא התפתחות ואני מקווה שיהיה בסדר. לא נראה לי הגיוני שילד בן שלושה חודשים לא מפסיק לבכות. כל יום כל היום. בקושי ישן, בקושי נרגע. די, זה לא מה שרציתי. זה לא מה שקיוויתי או חשבתי שיהיה. הגדולה הייתה כזו תינוקת קלה…..גזים וכו', אבל תינוקת קלה. ופה – אני מרגישה שאני טובעת.

רוב היום אני לבד…יש לי עזרה, כן. ההורים שלי ההורים שלו, אבל רוב היום אני לבד. ושבוע הבא…שבוע הבא הוא יוצא לחודש מילואים. ועל הראש שלי שני הילדים, כלבה וחתולה. שלא לדבר על זה שחורף ואין לי מושג איך אני אוציא את הילדה לבי"ס עם התינוק והכלבה, כי רכב אין לי.

רק דמעות יש לי כרגע.

עברתי שבעת מדורי גיהנום רק כדי להגיע למדור השמיני?  למה זה ככה? למה אני בוכה כל הזמן?  למה אני מרגישה שאני לא אוהבת אותו למרות שאני יודעת שאני כן וזו רק תקופה שתעבור? ברור לי הרי שזו תקופה, למה אני לא מצליחה לחשוב על זה שזה זמני וזה יעבור?…. למה אני תקועה בתוך העוד שניה דכאון הזה?….

אני לא נהנית. משום דבר בחיים שלי כרגע אני לא נהנית.

איך יוצאים מזה?…

עוד אמהות כותבות:

רוצה חברוּת? על בדידות אחרי לידה / אמא ענבר

רגעים קטנים של אושר (וגם קושי) אחרי הלידה / אמא של שירה

בכי אחרי לידה / שלומית ארד

"אני לא האמא שחשבתי שאהיה"/ לימור לוי אוסמי