בת שנה

מאת : איה

3 בפברואר 2015 | 2 תגובות

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?, תחושות מגוונות אחרי לידה

 

היא בת שנה. וגם אני בת שנה. אני כבר שנה אמא. שנה. וואו… מילה אחת, קצרה. שנה. זה הרבה או מעט? אני לא מצליחה להחליט, ואולי גם לא צריך. אבל מרגישה צורך לסכם, לכתוב. בשביל מה? כדי להבין, כדי לשתף, כדי לארגן את המחשבות. כדי לבכות תוך כדי.

אז יש לי ילדה מהממת, בתי הראשונה והיה לה יומולדת שנה לפני כמה ימים. והנה שוב, גם פה, אני מדברת קודם כל עליה. אז זהו שלא, הפעם אני עושה פניית פרסה ובלי יותר מדי רגשות אשם מדברת ע ל י י.

חיכיתי להריון הזה הרבה זמן. ולפני שהוא סוף סוף קרה, הספקתי לבלות על פני כדור הארץ 32 שנים יפות וחופשיות שבהן נהנתי מכל העולמות. גם הזוגיות ידעה כמה וכמה שנים טובות לפני שהגענו לתובנה משותפת שהנה זה בא, קופצים למים ואחר כך כבר נתמודד. מפחיד מאוד, אבל בא לנו לנסות את הדבר הזה.

ומה קרה אחר כך? המון דברים. אבל בא לי לדבר דווקא על הפתעות שחיכו לי, לנו, מעבר לפינות רבות.

ההורמנים שהפכו אותי לייצור פסכופתי והיסטרי למשך חודשים ארוכים והטריפו אותי ואת בן זוגי.

ההתאוששות הקשה והכואבת אחרי הלידה. חוסר האונים שחשתי.

הדיכאון, שאמנם לא אובחן רשמית, אבל בהחלט היה כאן. חודשים של מצוקה ובדידות ודמעות, ושוב מצוקה. נסיונות להסביר לסביבה ולבן זוגי מה עובר עליי. הוא באמת ניסה להבין, אבל…

יסורי המצפון על כל סיגריה וסיגריה שעישנתי בתקופת ההנקה. אבל הרגשתי שהן עוזרות לי לשמור על השפיות.

עצמת הרגשות. הניגוד בין הרגשות. אני אוהבת, כואבת. רוצה, לא יכולה, רוצה לברוח, לצרוח, רוצה המון ובו זמנית לא רוצה כלום.

הציפיות. מעצמי. ממנו.

הקושי.

הויתור.

יש עוד ועוד…

 

אני מנסה להרים את הראש. רוצה לשמור על השפיות והזוגיות. על עצמי. לא ממש מצליחה עדיין. בינתיים החלטתי לנסות להיות פחות סופר וומן. זה נשמע גדול וזה נשמע סיסמא. אבל… כנראה אפילו אני, אשת הברזל האולטימטיבית, לא מסוגלת לסחוב על עצמי את כל מה שהעמסתי. מנסה בכל פעם להוריד משהו קטן מהעגלה הזאת ולהגיד לעצמי – לא עכשיו, לא חשוב, לא אני. אני. קודם אני. לא תמיד, אבל גם לא אף פעם.

 

אמהות נוספות כותבות על התחושות שלהן אחרי הלידה

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

2 תגובות ל- “בת שנה”

  1. שגית ברמי הגיב:

    להיות אמא בפעם הראשונה זה מלחיץ ומפחיד וכייף ומלהיב ומעייף ומפתיע ממש מכלול של רגשות שמציף. זה גם משנה את הזוגיות שידעה רק שני אנשים עד כה והפכה לשלישייה שלא נפרדת. וההורמונים שמציפים אותך אכן יכולים לגרום לדיכאון – גם לי זה קרה ובגדול (ודווקא בשלישי ).
    אני זוכרת איך שנאתי שאמרו לי מה לעשות כל הזמן והייתי סוף סוף לבד אז הגיע הדכדוך (זה בראשונה ) ותוסיפי לזה את חוסר השינה הגדול שסבלתי ממנו כי היא לא ישנה טוב בגלל אסטמה זה היה פשוט לא כייף בחלק מהזמן אבל בחלק כן וככל שהיא גדלה היה לי יותר כייף והיו פעמים שגם לא. היום אני יודעת שצריך לקחת עזרה כדי להישאר בשפיות ולא לקרוס. היום אחרי שאני כבר כמעט 3 שנים אחרי הדיכאון המג'ורי שעברתי עם השלישי אני מודה לאל על מעגל התמיכה הגדול שהיה לי.רק בזכות אלו שלא ויתרו עליי אני פה ומתפקדת ומאמנת אמהות להעצמה ולקידום אישי.
    קחי לך עזרה כלשהי זה כל כך חשוב. אני פה לכל שאלה ובקשה, רק תפני. 0525298326
    אני גם מתנדבת בפרויקט מאם לאם שבו אני מלווה רגשית אמהות מהלידה ועד לסוף השנה הראשונה של היילוד. אשמח לעזור 0525298326

  2. עינב הגיב:

    איה כתבת יפיפיה וככ מדויק. מתחברת מאוד למה שכתבת ושמחה בשבילך על התובנות שעימן יגיע האיזון הנדרש בין האמא לאיה.פשוט את. רק רוצה להמליץ לגבי הזוגיות. רק סבלנות. תנו לדברים זמן. השנה הראשונה מטלטלת אבל היא רק שנה. לא למהר להסיק מסקנות ולעשות החלטות. תנו לדברים להתאזן קודם. דברו. במרחק הזמן דברים נראים פחות הרי גורל כמו היום..

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

למה ? למה ? למה ניתוח קיסרי ?

מאת : אמא אחרי לידה

27 במרץ 20122 תגובות

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

לאחר שלוש ניסיונות של זירוז שלא הצליחו, הוחלט על ניתוח קיסרי. לא רציתי !!!

בכיתי, אבל מצד שני, יש את העובר שבמקרה של מיעוט מי שפיר זה מצב שבו העובר יכול להיות בסכנה, אז הסכמתי לניתוח.

ברוך השם, אני הייתי אחרי. ברוך השם, התינוק יצא בריא ושלם והופפפ, מגיעים הביתה ופתאום אני לבד. בעלי חזר לעבוד ואני כל היום לבד בבית עם הילד. ופתאום אני מסתכלת בראי ורואה את הצלקת ויייייוווווווווו, למה ? למה ? למה ניתוח קיסרי ? או שלא הצלחתי להניק כי הייתי בלחץ.. מה עושים ? למה זה קרה דווקא לי???

פתאום יש בינינו מרחב

מאת : ענבל לוי

18 במרץ 20142 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא

היום, כשאני אמא לילדה בת שנתיים אני יכולה להסתכל אחורה ולראות איך פעם היא ואני היינו אחת. לא הרגשתי את זה אז, היה לי קשה וכואב ועייף. חשבתי שאני לא מסוגלת לתת לה את כל כולי, בלי הבחנות וסייגים. אבל כשאני מסתכלת היום אחורה, אני רואה עד כמה היינו בלתי נפרדות. היא רק בת שנתיים, אבל כבר יש בינינו מרחב. ופתאום אני יכולה להבין שפעם הוא לא היה.

רוצה למצוא את הדרך שלך

מאת : עטרת ליפשיץ עטר

3 באוקטובר 201120 תגובות

מתוך אחרי לידה, אמהות וקריירה, חוזרות לעבודה, לכל אמא, מקצועניות מדברות

יתכן שזו עבודה שאת לא אוהבת או אולי זוגיות שלא מפרגנת ולא נכונה לך, מתקשה למצא את עצמך בשלל המטלות של להיות אמא טובה, בת זוג תומכת , עובדת מסורה, בת להורים שצריך לדאוג להם ועוד ועוד. אולי יש וויתור מראש על דברים שנראים לך כי אינם ניתנים להשגה. חששות לבטא את הקול הפנימי שלך, לדבר על הקשיים. והשקט גדל בפנים והופך לרעש גדול, בלבול, כעס, תחושת חנק, חולשה ופחד.

כשאת נמצאת במצב הזה, שהוא לא פעם מתסכל, ישנן שתי שיחות שמתנהלות, האחת בראש, את יודעת לאמר לעצמך שאת לא מרוצה, מגדירה ומסבירה במילים את הבעיה ואת הביטויי שלה בחייך, וכאן אני מצטטת מעט אתכן, וממש לא משנה מה הנושא המדובר