בת שנה

מאת : איה

3 בפברואר 2015 | 2 תגובות

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?, תחושות מגוונות אחרי לידה

 

היא בת שנה. וגם אני בת שנה. אני כבר שנה אמא. שנה. וואו… מילה אחת, קצרה. שנה. זה הרבה או מעט? אני לא מצליחה להחליט, ואולי גם לא צריך. אבל מרגישה צורך לסכם, לכתוב. בשביל מה? כדי להבין, כדי לשתף, כדי לארגן את המחשבות. כדי לבכות תוך כדי.

אז יש לי ילדה מהממת, בתי הראשונה והיה לה יומולדת שנה לפני כמה ימים. והנה שוב, גם פה, אני מדברת קודם כל עליה. אז זהו שלא, הפעם אני עושה פניית פרסה ובלי יותר מדי רגשות אשם מדברת ע ל י י.

חיכיתי להריון הזה הרבה זמן. ולפני שהוא סוף סוף קרה, הספקתי לבלות על פני כדור הארץ 32 שנים יפות וחופשיות שבהן נהנתי מכל העולמות. גם הזוגיות ידעה כמה וכמה שנים טובות לפני שהגענו לתובנה משותפת שהנה זה בא, קופצים למים ואחר כך כבר נתמודד. מפחיד מאוד, אבל בא לנו לנסות את הדבר הזה.

ומה קרה אחר כך? המון דברים. אבל בא לי לדבר דווקא על הפתעות שחיכו לי, לנו, מעבר לפינות רבות.

ההורמנים שהפכו אותי לייצור פסכופתי והיסטרי למשך חודשים ארוכים והטריפו אותי ואת בן זוגי.

ההתאוששות הקשה והכואבת אחרי הלידה. חוסר האונים שחשתי.

הדיכאון, שאמנם לא אובחן רשמית, אבל בהחלט היה כאן. חודשים של מצוקה ובדידות ודמעות, ושוב מצוקה. נסיונות להסביר לסביבה ולבן זוגי מה עובר עליי. הוא באמת ניסה להבין, אבל…

יסורי המצפון על כל סיגריה וסיגריה שעישנתי בתקופת ההנקה. אבל הרגשתי שהן עוזרות לי לשמור על השפיות.

עצמת הרגשות. הניגוד בין הרגשות. אני אוהבת, כואבת. רוצה, לא יכולה, רוצה לברוח, לצרוח, רוצה המון ובו זמנית לא רוצה כלום.

הציפיות. מעצמי. ממנו.

הקושי.

הויתור.

יש עוד ועוד…

 

אני מנסה להרים את הראש. רוצה לשמור על השפיות והזוגיות. על עצמי. לא ממש מצליחה עדיין. בינתיים החלטתי לנסות להיות פחות סופר וומן. זה נשמע גדול וזה נשמע סיסמא. אבל… כנראה אפילו אני, אשת הברזל האולטימטיבית, לא מסוגלת לסחוב על עצמי את כל מה שהעמסתי. מנסה בכל פעם להוריד משהו קטן מהעגלה הזאת ולהגיד לעצמי – לא עכשיו, לא חשוב, לא אני. אני. קודם אני. לא תמיד, אבל גם לא אף פעם.

 

אמהות נוספות כותבות על התחושות שלהן אחרי הלידה

2 תגובות ל- “בת שנה”

  1. שגית ברמי הגיב:

    להיות אמא בפעם הראשונה זה מלחיץ ומפחיד וכייף ומלהיב ומעייף ומפתיע ממש מכלול של רגשות שמציף. זה גם משנה את הזוגיות שידעה רק שני אנשים עד כה והפכה לשלישייה שלא נפרדת. וההורמונים שמציפים אותך אכן יכולים לגרום לדיכאון – גם לי זה קרה ובגדול (ודווקא בשלישי ).
    אני זוכרת איך שנאתי שאמרו לי מה לעשות כל הזמן והייתי סוף סוף לבד אז הגיע הדכדוך (זה בראשונה ) ותוסיפי לזה את חוסר השינה הגדול שסבלתי ממנו כי היא לא ישנה טוב בגלל אסטמה זה היה פשוט לא כייף בחלק מהזמן אבל בחלק כן וככל שהיא גדלה היה לי יותר כייף והיו פעמים שגם לא. היום אני יודעת שצריך לקחת עזרה כדי להישאר בשפיות ולא לקרוס. היום אחרי שאני כבר כמעט 3 שנים אחרי הדיכאון המג'ורי שעברתי עם השלישי אני מודה לאל על מעגל התמיכה הגדול שהיה לי.רק בזכות אלו שלא ויתרו עליי אני פה ומתפקדת ומאמנת אמהות להעצמה ולקידום אישי.
    קחי לך עזרה כלשהי זה כל כך חשוב. אני פה לכל שאלה ובקשה, רק תפני. 0525298326
    אני גם מתנדבת בפרויקט מאם לאם שבו אני מלווה רגשית אמהות מהלידה ועד לסוף השנה הראשונה של היילוד. אשמח לעזור 0525298326

  2. עינב הגיב:

    איה כתבת יפיפיה וככ מדויק. מתחברת מאוד למה שכתבת ושמחה בשבילך על התובנות שעימן יגיע האיזון הנדרש בין האמא לאיה.פשוט את. רק רוצה להמליץ לגבי הזוגיות. רק סבלנות. תנו לדברים זמן. השנה הראשונה מטלטלת אבל היא רק שנה. לא למהר להסיק מסקנות ולעשות החלטות. תנו לדברים להתאזן קודם. דברו. במרחק הזמן דברים נראים פחות הרי גורל כמו היום..

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

סיפור הלידה של רואי- לידה מחודשת

מאת : עוזית קלאורה-נעים

18 בנובמבר 20118 תגובות

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

13:00 אני מותשת. איתי בחופש כבר 5 ימים ואני מטפסת על הקירות. אבל היום, זה כבר באמת היה קשה. הילד משתעמם בבית לחלוטין, אני דאבה, בקושי זזה מהסלון לשירותים וצריכה למצוא לו תעסוקות בחום הזה של אוגוסט. אתמול עשינו בריכה אצל סבתא. היום נשארנו בבית וזה פשוט קשה, קשה קשה…

איתי עלה לשנת צהריים ואני ניצלתי את הזמן ותקתקתי את הבית- כלים, כביסות, אפילו שטיפה קלה. התיישבתי על המחשב והספקתי להתווכח עם שמוליק. יש לנו מחר, כמו בכל יום שלישי, פגישה עם איתי בבאר שבע ומאוד חשוב לי שהוא יגיע (לפחות פעם אחת) אבל באורח קבע, היציאות של שאר החברים לעבודה לבדיקות וסידורים כאלו ואחרים, חשובות יותר משלנו. אני טעונה ועצבנית אחרי היום המתיש הזה ואומרת לעצמי ש"אחרי היום, אני בטוח יולדת". השיחה איתו מסתיימת במשפטים הבאים (בפייסבוק):

"ואם הייתי יולדת עכשיו? מה הם היו עושים?"

"אוי, נו, אל תגזימי. את יולדת, אני יוצא- לא שואל אף אחד"

"טוב, אני הולכת לנוח" (13:26)

עיבוד חוויית הלידה: הלידה כשער לחיים

מאת : רות לונה לב

30 במרץ 2011תגובה אחת

מתוך סיפורי לידה, עיבוד חוויית הלידה

ובתוך כל זה האשה היולדת, האשה הנולדת, מוסרת את עצמך לחיים הגדלים בתוכך, אין חזרה, אין פתקי החלפה. כמה פחד, כמה אומץ וגבורה להביא חיים אל העולם, להיות אחראית לעוד יצור חי, להסכים למסע האמיץ הזה לאמהוּת, למפגש עם שיא האהבה ושיא הפחד, האלוהי והחייתי , הנשגב והאפל.

ובתוך כל זה יש הזדמנות, פתח. אפשרות אמיצה לגדול ולצמוח, להתקרב ולאהוב, להסכים לשינוי, להסכים לשותפות וליחד אמיתי עם עוד חיים בעולם הזה ובתוך כל זה יש אפשרות לתת מקום לכל מה שעולה, בלי לשפוט, בלי לשנות, בלי להשוות.

היונקת המושפלת | לקראת הריון

מאת : שרית ב.

31 במרץ 20130 תגובות

מתוך טיפולי פוריות, רוצות הריון

אני מורדת ומסרבת. והגוף שלי לא רוצה, ומוחי משבית לי את השחלות. וכל העולם יכול להתפוצץ, אבל אני נועדתי לחיים אנוכיים של טיולים מיותרים, שינה מאוחרת, שקט ורוגע. אין ילדים צורחים לגדל, שום ילד לא יאכזב אותי בגיל מאוחר יותר, או ישלח אותי לבית אבות בניגוד לרצוני. אני לא יכולה לגרום לזה לקרות כי זה משהו שפשוט קורה, ואת לא יכולה לעשות את זה.

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שהגעת.

מעכשיו אפשר להתעדכן בקלות בתכנים החדשים על ידי קליק אחד.

תלחצי כאן: https://bit.ly/2HXueCm

להיות אמא לתינוק ולהרגיש שאני ברכבת הרים

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם