אחרי לידה,  תחושות מגוונות אחרי לידה

בת שנה

 

היא בת שנה. וגם אני בת שנה. אני כבר שנה אמא. שנה. וואו… מילה אחת, קצרה. שנה. זה הרבה או מעט? אני לא מצליחה להחליט, ואולי גם לא צריך. אבל מרגישה צורך לסכם, לכתוב. בשביל מה? כדי להבין, כדי לשתף, כדי לארגן את המחשבות. כדי לבכות תוך כדי.

אז יש לי ילדה מהממת, בתי הראשונה והיה לה יומולדת שנה לפני כמה ימים. והנה שוב, גם פה, אני מדברת קודם כל עליה. אז זהו שלא, הפעם אני עושה פניית פרסה ובלי יותר מדי רגשות אשם מדברת ע ל י י.

חיכיתי להריון הזה הרבה זמן. ולפני שהוא סוף סוף קרה, הספקתי לבלות על פני כדור הארץ 32 שנים יפות וחופשיות שבהן נהנתי מכל העולמות. גם הזוגיות ידעה כמה וכמה שנים טובות לפני שהגענו לתובנה משותפת שהנה זה בא, קופצים למים ואחר כך כבר נתמודד. מפחיד מאוד, אבל בא לנו לנסות את הדבר הזה.

ומה קרה אחר כך? המון דברים. אבל בא לי לדבר דווקא על הפתעות שחיכו לי, לנו, מעבר לפינות רבות.

ההורמנים שהפכו אותי לייצור פסכופתי והיסטרי למשך חודשים ארוכים והטריפו אותי ואת בן זוגי.

ההתאוששות הקשה והכואבת אחרי הלידה. חוסר האונים שחשתי.

הדיכאון, שאמנם לא אובחן רשמית, אבל בהחלט היה כאן. חודשים של מצוקה ובדידות ודמעות, ושוב מצוקה. נסיונות להסביר לסביבה ולבן זוגי מה עובר עליי. הוא באמת ניסה להבין, אבל…

יסורי המצפון על כל סיגריה וסיגריה שעישנתי בתקופת ההנקה. אבל הרגשתי שהן עוזרות לי לשמור על השפיות.

עצמת הרגשות. הניגוד בין הרגשות. אני אוהבת, כואבת. רוצה, לא יכולה, רוצה לברוח, לצרוח, רוצה המון ובו זמנית לא רוצה כלום.

הציפיות. מעצמי. ממנו.

הקושי.

הויתור.

יש עוד ועוד…

 

אני מנסה להרים את הראש. רוצה לשמור על השפיות והזוגיות. על עצמי. לא ממש מצליחה עדיין. בינתיים החלטתי לנסות להיות פחות סופר וומן. זה נשמע גדול וזה נשמע סיסמא. אבל… כנראה אפילו אני, אשת הברזל האולטימטיבית, לא מסוגלת לסחוב על עצמי את כל מה שהעמסתי. מנסה בכל פעם להוריד משהו קטן מהעגלה הזאת ולהגיד לעצמי – לא עכשיו, לא חשוב, לא אני. אני. קודם אני. לא תמיד, אבל גם לא אף פעם.

 

אמהות נוספות כותבות על התחושות שלהן אחרי הלידה

2 Comments

  • Avatar

    שגית ברמי

    להיות אמא בפעם הראשונה זה מלחיץ ומפחיד וכייף ומלהיב ומעייף ומפתיע ממש מכלול של רגשות שמציף. זה גם משנה את הזוגיות שידעה רק שני אנשים עד כה והפכה לשלישייה שלא נפרדת. וההורמונים שמציפים אותך אכן יכולים לגרום לדיכאון – גם לי זה קרה ובגדול (ודווקא בשלישי ).
    אני זוכרת איך שנאתי שאמרו לי מה לעשות כל הזמן והייתי סוף סוף לבד אז הגיע הדכדוך (זה בראשונה ) ותוסיפי לזה את חוסר השינה הגדול שסבלתי ממנו כי היא לא ישנה טוב בגלל אסטמה זה היה פשוט לא כייף בחלק מהזמן אבל בחלק כן וככל שהיא גדלה היה לי יותר כייף והיו פעמים שגם לא. היום אני יודעת שצריך לקחת עזרה כדי להישאר בשפיות ולא לקרוס. היום אחרי שאני כבר כמעט 3 שנים אחרי הדיכאון המג'ורי שעברתי עם השלישי אני מודה לאל על מעגל התמיכה הגדול שהיה לי.רק בזכות אלו שלא ויתרו עליי אני פה ומתפקדת ומאמנת אמהות להעצמה ולקידום אישי.
    קחי לך עזרה כלשהי זה כל כך חשוב. אני פה לכל שאלה ובקשה, רק תפני. 0525298326
    אני גם מתנדבת בפרויקט מאם לאם שבו אני מלווה רגשית אמהות מהלידה ועד לסוף השנה הראשונה של היילוד. אשמח לעזור 0525298326

  • Avatar

    עינב

    איה כתבת יפיפיה וככ מדויק. מתחברת מאוד למה שכתבת ושמחה בשבילך על התובנות שעימן יגיע האיזון הנדרש בין האמא לאיה.פשוט את. רק רוצה להמליץ לגבי הזוגיות. רק סבלנות. תנו לדברים זמן. השנה הראשונה מטלטלת אבל היא רק שנה. לא למהר להסיק מסקנות ולעשות החלטות. תנו לדברים להתאזן קודם. דברו. במרחק הזמן דברים נראים פחות הרי גורל כמו היום..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ