אני? אמא לילדה מתבגרת!!!!

מאת : שגית ברמי

31 במרץ 2015 | 0 תגובות

מתוך גיל ההתבגרות, לכל אמא

 

הייתי בגיל 26 כשילדתי אותה. כמעט 14 שנים עברו מאז ועוד דקה אני? בת 40 והיא נושקת ל14. מילא לעכל את זה שאני עוד רגע בת 40 (שזה סיפור לפוסט אחר) אבל גם לעכל את זה שיש לי בת מתבגרת????  לי???

כן, כנראה שזו אני. אני זו שיש לה בת שהתחילה את צעדיה לעבר העצמאות הנכספת של עולם המבוגרים, שיש לה דעות מאוד ברורות והיא מראה בגרות נהדרת ויש פעמים שהיא קצת חוזרת להיות ולהתנהג כמו ילדה ואני צריכה להבין את זה ולקבל את זה בלי לצאת מדעתי.

כן, זו אני שנמצאת גם כן בתקופה של התבגרות (אחרת) וצריכה להבין מה קורה איתי. במיוחד כי החלטתי שאני נותנת לעצמי בגיל 40 מתנה נהדרת: פצחתי בקריירה עצמאית. מין פרק ב' . וזו תקופה מאוד מעניינת ומבלבלת ומאתגרת בדיוק כמו שקורה לה. לשתינו יש שלבי הסתגלות למצב חדש . היא לשלה ואני לשל שתינו. זה שזה קורה בד בבד זה לא קל מחד, אך יש בזה ריח של חדש ואני אוהבת דברים חדשים.

 

איך תקופת ההתבגרות התחילה אצלנו בבית ומה זה עשה ועושה לי?

אני חושבת שזה התחיל ממש לבלוט כשעברנו לעיר. היא התחילה כיתה ה' ואני את שנתי ה -37. בדיוק ילדתי את בננו השלישי, שזה שכשלעצמו עניין לא קטן. אני לא יודעת למה, אך משום מה נראה לי שבעיר הילדות מתבגרות מהר יותר.  בעיר, באופן כללי, הבנות חשופות יותר להכל, לפחות כך נראה לי.

לאט לאט התחלתי להבין שדברים משתנים : מכירות את השלב הזה שפתאום היא רוצה ללכת עם חברות לקניון, לסרט, לצופים ?

שפתאום נראה לכן שהחברות טיפסו להן בלי שנרגיש במעלה סולם סדר העדיפויות?

שפתאום היא מתחילה לרצות דברים כמו: לסדר גבות, ללכת לשופינג, להגיד שאין לה בגדים וכו'?

אז אני לא יודעת בקשר אליכן אבל לי זה היה חדש. כן שמעתי חברות שמדברות על זה, נחשפתי המון פעמים לכתבות ולשיח של הורים בפייסבוק או דרך המייל אך עד שזה לא אצלך בבית את חושבת שכל זה קורה בעולם אחר ורחוק.

לי לדוגמא היה קשה להבין מה פתאום היא מעזה להתנגד לדברים שאני אומרת לעשות?

או למה תמיד כשאני מבקשת לעשות משהו אז מגיעה המילה שאני הכי שונאת: 'רגע' או 'עוד מעט'?

לא הבנתי גם למה אנחנו צריכות לנהל משא ומתן על כל מיני דברים, לא מספיק שאמרתי וזהו?

אז התגובות הראשונות שלי היו תגובות של ראש בראש. התחילה מין מלחמה קטנה ביני לבינה. לא משהו נוראי, באמת בקטנה, אבל התחילה לחלחל בי ההבנה שמשהו חדש מתחיל עכשיו וצריך "להכין את החיילים" לקרב.

בשיחות שהיו לי עם חברות הבנתי שגם בבתים אחרים זה קורה ושכל אחת מתמודדת באופן שונה.

לא אהבתי את זה שאני מתעצבנת עליה מאוד מהר רק כי היא לא הסכימה איתי. לא אהבתי את זה שאני כועסת מאוד כי היא אמרה לי 'רגע'. לא אהבתי את זה שקשה לי עם משא ומתן.

נזכרתי שכשאני הייתי בגילה הייתי יותר ותרנית, לא אהבתי לריב, אני חושבת שלא ממש התנגדתי בגלוי לדברים שלא ממש קיבלתי. הזמנים היו שונים. המושג שנקרא: כיבוד אב ואם התפרש אחרת אצלי .

אנחנו נמצאים בעידן אחר. החינוך בבתי הספר השתנה- מנסים לשים את הילד יותר במרכז, מנסים יותר להכיל את הילד וזה טוב ונהדר, אך יחד עם זאת לפעמים שוכחים שילד צריך גבולות ברורים אחרת הוא הולך לאיבוד.

אנחנו נמצאים בעידן של שפע. ילדים רואים מה ילדים אחרים מקבלים ומביאים לבית הספר ורוצים גם.

ומה עם המשפט הזה שאומר: תהיו חברים של הילד ? אני בעד, אבל אני חושבת שאני צריכה להיות גם ההורה ששם את הגבולות והמצב הזה בין לשים גבולות ולהיות חברה הוא לא תמיד קל. לא לי ובטח שלא לה.

אז מהי דרכי הפעולה שהחלטתי לגבש כדי להתחיל לצעוד בשביל החדש הזה שנקרא: גיל ההתבגרות ואיך הצלחתי או לא?

את זה, תקראו בפעם הבאה.

נשתמע בקרוב.

כן , אני שגית ואני אמא לילדה מתבגרת.

 

 

שגית ברמי היא מאמנת לצמיחה והתפתחות אישית נשית ומנחה סדנאות להעצמה נשית. שגית ברמי
היא מלווה אמהות בתהליכי שינוי בחייהן האישיים וביחסים בתוך המשפחה באזור באר שבע.
שגית היא אם לשלושה ילדים: בת 14, בן 10 ובן 3.

sagitbrami@gmail.com

 

 

צילום: Viewminder כאן

 

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

שמונה לידות. הרגשתי שאני חייבת לשמוח.

מאת : דבורה ווגנר

30 ביולי 20118 תגובות

מתוך הריון

לידה ראשונה: גיל 24
אחרי שהתחתנו, הגעתי לבית החולים עם צירים כל שלוש דקות. ידעתי שאני צריכה לשמוח. ידעתי שהגוף שלי בריא ומגיב נכון. לא יכולתי לנשום. הרגשתי שדוחפים לי את הראש מתחת למים, הרגשתי שאני מנסה לעלות ולנשום אוויר, אבל משהו מחזיק לי את הראש במים ולא נותן לי. בחדר לידה קבלו את פניי במין אדישות של שגרה. הכאב שלי היה חד, אבל המסר שקבלתי והבנתי היה: מה את מתלוננת? הרי באת ללדת, זה כאב טוב.

שיתפתי פעולה, עשיתי כל מה שביקשו.

רק כשהאחות המיילדת דרשה ממני להניח את הרגליים באַרכּוֹפים, התנגדתי בתוקף, הרגשתי שככה אני לא מסוגלת לדחוף. היא 'ויתרה' לי בתנאי שאשתף פעולה, אחרת תכריח אותי לשים את הרגליים למעלה…

ההחלטות לא היו שלי. אני רק עשיתי את מה שאמרו לי לעשות.

שירה צבי'ה תח' נולדה.

הלידה של הילה נמצאת כאן

מאת : שירה דרוקר

29 במרץ 20129 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

הלידה של הילה נמצאת כאן, בבית, ברחוב, בחוץ, בפנים.

היא כל כך נוכחת כאן בשבילי. כל כך עוצמתית ומרגשת.

אני זוכרת אותה יום יום, בצורה כל כך מוחשית וקיימת, למרות שעברו כבר 11 חודשים.

היא נמצאת כאן בכל הדברים.

המטבח שלנו, שכשהתחילו הצירים עוד אפיתי בו עוגיות, ובמהלך הלידה אמא שלי בישלה בו מטעמים שביקשתי ומילאה את הבית בריחות מוכרים ואהובים, המטבח שבו אני מבשלת כעת אוכל שאוכלת גם הילה הקטנה. המטבח שאת ארונותיו היא פותחת בחופשיות, מחפשת תעסוקה.

לידה אחרת, לידה "מחוברת"

מאת : מיטל טולדנו

6 בפברואר 20130 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

כבר לפני מס' שנים, היה לי ברור שאת הלידה הבאה אני רוצה לחוות אחרת מהלידות הקודמות.

בזמן ההריון הראשון שלי (לפני 17 שנה) – מאד פחדתי מהלידה. לא פחדתי מזה שיהיה לי ילד, לא היו לי חששות שיהיו תקלות בלידה, או שהילד יצא לא בריא. הפחד הגדול שלי היה מהכאב! הכאב היה נראה לי כאב בלתי נסבל, ולא היה לי ברור איך אני הולכת להתמודד איתו.

בלידה הראשונה קבלתי חומר מטשטש – שכנראה פעל את פעולתו, כי הזיכרונות מהלידה גם נהיו מטושטשים. אני זוכרת את עצמי אומרת מספר ימים אחרי הלידה ש"אני זוכרת שהיה נורא – אבל אני לא כל כך זוכרת למה…"