מה שתיתן לי אקח. "זו ילדותי השנייה,

זו ילדותי השנייה- איתך"

שלושה חודשים חלפו מאז שהתינוק שלנו נולד ועם הזמן ובין חיוך למלמול ראשוני, האהבה גדלה ומתעצמת והלב נפתח לו. זה לא קורה בבת אחת, לפחות לא אצל כולן ורציתי לשתף בתחושות, שהעליתי על הכתב כשאורי היה בן שלושה שבועות. כדי לומר שזה בסדר. כדי להבטיח שבסופו של דבר גם כשזה לא נראה קרוב-  לומדים לאהוב בלי לחשוב.

אז אחרי סוף הריון לא כל כך פשוט, לידה בניתוח חירום קיסרי והתאוששות, גם אני רשמית מדברת אימהות. אחרי כל חודשי הציפייה,המחשבות והחששות בהם כתבתי את עצמי, קראתי כל פיסת מידע והתחברתי לכל טקסט רגשי בנושא, אני חווה כעת בעצמי את הדברים. יש רגעים בהם אני  שותקת ואז בוכה אימהות. עייפה ומותשת, מתגעגעת לעצמי, לנו כזוג, למרחב ולשקט שלי. יש רגעים שאני נפעמת שהאדם הזעיר שהגיח פתאום הוא באמת שלי, מצטרפת לעדת המתלהבים והמעריצים שלו מסביבי, מרגישה מחוברת ואוהבת, ולפתע  שוב מצוברחת, כעוסה, עצבנית ומתוסכלת.

אני מתוסכלת כי ידעתי הכול לפני והכנתי את עצמי לתחושות אבל איכשהו כשהן בתוכך ולא אצל אחר, את ממהרת לשפוט ולהלקות את עצמך. אז אני לא רוצה להעניש את עצמי על כך שאני עדיין לא בדיוק שותפה לאימרות מסביב כמו " אז איזו אהבה מטורפת זו נכון ?",  כי ההיגיון שלי אומר שאמא טרייה לא יכולה באמת להרגיש את התחושה הזו כשהיא לבה רותחת של אינספור תחושות מבלבלות וסותרות, אבל לרגש לא כל כך איכפת מה ההיגיון אומר. ואני  גם לא רוצה לרגע להתרגש מאימרות כמו "מה, אז יש לך דיכאון שלאחר לידה"? רק כי יש בי את האומץ לשתף וגם לענות שמותר לי להרגיש בדיוק כמו שאני מרגישה מבלי שימהרו להגדיר ולקטלג אותי, אבל בסופו של יום אני כן מתרגשת ותוהה אם משהו לא בסדר אצלי.

יחד עם זאת, מבעד לדוק הערפל ומסך הבלבול, לאחר 3 שבועות של ניסיון לדיבור אימהות, ברור לי שלהיות אמא זה פרדוקס מורכב שכזה: דכדוך ובלבול מהול בצחוק ושמחה, סיפוק והתפעלות לצד תסכול ואכזבה, קסם ורוך לצד כעס ומועקה, מסירות וחמלה לצד פחד וחרדה, חולשה וחוסר אונים ויחד איתם גם גאווה ועוצמה, חיוך ממיס לצד נשיכת שפתיים. כולם דרים בנפש יחדיו. מתגוששים, לפותים בידיים קפוצות, שנרפות לפתע כשיד קטנה אוחזת באצבעותיהן.