במלוא הדרה – על תקופת האביב בתוכנו ובחוץ.

מאת : ג'ני גיטלבנד

9 במרץ 2015 | 0 תגובות

איך להתמודד והאם חייבים בכלל להתמודד עם הפריחה שלנו החוצה?

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, מקצועניות מדברות, עמוד הבית

 

מי מאיתנו לא רוצה להיות מהממת, מדהימה, מעלללפת, ענקית, הכי הכי שהיא יכולה להיות? בקיצור, להגיע במלוא הדרה? זאת שאלה שהייתי רוצה שתישאר פתוחה. שאלה שהייתי רוצה לשאול מי רוצה, מי רוצים עבורה, ועד כמה יש לנו שם מרחב לבחור.

אני פוגשת את נועה. היא בת  37 (השם והפרטים המזהים  מוסווים לשמירה על הפרטיות), אישה נאה, אינטליגנטית וחריפה. נועה מתארת את עצמה כביישנית ועם קושי גדול ביצירת קשרים עם אנשים חדשים. היא אומרת על עצמה שהיא לא יפה במיוחד ואפילו די התקשתה לזהות דבר אחד שהיא שמחה בו לגבי עצמה חוץ מהחוכמה שלה. אחרי חקירה קצת רציונאלית לקושי ליצור קשרים, שלא הניבה תשובות לשאלה שלה, החלטנו לנסות ולחקור דרך הגוף.

ביקשתי ממנה למצוא תנוחה או לדמיין את האפשרות של התכנסות בתוך עצמה. היא תיארה שהיא יושבת במערה כפופה וקטנה כל האנרגיה שלה מכונסת פנימה. היא נושמת מעט אבל מספיק כדי להיות. אני שואלת אותה איך זה מרגיש לה, והיא עונה בלחש "נעים לי פה, קצת מחניק אבל מאוד נעים". שאלתי אותה מה נעים שם והיא תארה איך כל כולה מרוכז לתוך מקור אחד יציב בו היא אסופה ומוגנת "ואף אחד לא רואה אותי וגם לא יכול לפגוע בי". נכנסתי בתוכי פנימה לתוך המערה שלי וישבתי שם לרגע על מנת להרגיש בתוכי את התחושה. באמת הרגשתי שמאוד נעים , חמים, חשוך ושקט.

"אני מרגישה כמו בתוך בועה" אמרתי לה.

היא הנהנה. "כן. כמו בתוך בטן האדמה, כמו בתוך רחם".

"וזה בסדר לך שנשאר פה קצת?" שאלתי.

היא הנהנה.

הרגשתי איך משהו בתוכי ממש מתחיל ליהנות מההתכנסות. משהו פתאום ממש יכול היה להרפות, פיזרתי את הקוקו הקטן שהיה אסוף בגומייה וגם נועה נתנה לשיער שלה ליפול על הפנים. לא ראיתי את נועה יותר. לא את תווי פניה, לא את הבעתה. היא הפסיקה גם לדבר ורק המהמה לעצמה בשקט שיר שלא הצלחתי לזהות. נשארנו כך דיי הרבה זמן כל אחת עם עצמה בתוך הרחם שלה. השהייה נמשכה עד שנועה התחילה לזוז קצת ולהגיד שדיי כואב לה עצם הזנב משהייה בתנוחה המכונסת הזו. הצעתי לה לבדוק אם מתאים לה לאט לאט להתחיל לנוע מההתכנסות אל תוך איזושהי תנוחה, עד למקום בו היא תגיע לתחושה בה היא נמצאת מחוץ לרחם באוויר העולם.

נועה התחילה להיפתח לאט לאט כמו פרח שמתעורר בבוקר כשהשמש שולחת את קרניה. שאלתי אותה כמו מה היא מרגישה והיא ענתה שהיא כמו חיה או צמח שמתחיל לבצבץ החוצה מתוך הביצה. "מה עוד קורה?" שאלתי.

"אני מרגישה שיש מאמץ לא קטן בלהיפתח. אני מפעילה הרבה שרירים, ויש שם גם מאמץ וגם זה קצת נעים לי". "יש מרווח קטן" והיא מוסיפה "ואני מרגישה את הכוח שלי".

"יופי" אני מעודדת אותה, "זה בדיוק כך. יש גם מאמץ וגם כוח שמתגלה והוא אולי גם נעים".

"אני מרגישה קצת עוצמתית" אומרת נועה ומחייכת חיוך נבוך ומתמתחת עוד קצת עם היד שלה.

"ואת מרגישה קצת עוצמתית", אני מהדהדת לה בחזרה.

"כן", נועה מהנהנת.

היא ממשיכה לנוע ולהתמתח ופתאום מפסיקה.

"מה קורה כרגע?" אני שואלת אותה.

"יש פתאום הרבה אור, ואני מרגישה מאוד גדולה ורחבה".

"ואיך זה מרגיש?" אני שואלת.

"זה מפחיד אותי. אני מרגישה גם חזקה קצת וגדולה ובחוץ". נועה נשארת עם העיניים עצומות כמו שהיו לכל אורך החקירה.

"אז את מפחדת וגם מרגישה חזקה גדולה ובחוץ?" אני מחזירה.

"כן. אני מרגישה שיכולים לראות אותי כשאני במלוא הדרי".

"את יכולה לחזור על זה שוב?" אני שואלת.

"על מה?" מתבלבלת נועה.

"שאני אחזור?" אני שואלת.

"כן".

"או.קיי. אני אחזור ותוכלי לשים לב לאיך זה מרגיש?".

היא מהנהנת.

"אמרת" ואני נושמת נשימה עמוקה. פתאום אני זקוקה לה. "שאת מרגישה שיכולים לראות אותך כשאת במלוא הדרך, איך זה מרגיש?".

"זה מרגש אותי ומפחיד אותי באותה נשימה, מצד אחד אני רוצה להיות שם ומצד שני זה מאוד חשוף לי. כשהייתי ברחם זה היה הרבה יותר מוגן. אף אחד לא ראה אותי, אף אחד לא יכל בתחושה שלי להתחבר או לא להתחבר אלי, להיות או לא להיות מאוים מהעוצמה ומהגודל שלי, להתקרב או לדחות אותי, וגם אני לא ראיתי את עצמי בגודל הזה ובאיזשהו מקום זה היה מאוד נוח לי".

"נכון" אני עונה "ומה מרגש אותך?".

"מרגש אותי להיות דיי גדולה ועוצמתית, לגלות את הכוח שלי כשאני מתמתחת, להרגיש את הידיים שלי נפתחות לכיוון של השמש, להרגיש קצת ענקית ויכולה…".

"ומי את בדרך כלל? את זאת שברחם או זאת שיוצאת מהביצה?"

"אני בדרך כלל זאת שברחם".

"ואיך מתאים לך להישאר רק להיום?" אני שואלת.

היא לוקחת רגע להרגיש את עצמה. "נראה לי שמתאים לי ברחם שלב אחד אחרי ה"קראק" של הביצה שנפתחת אבל הראש עוד לא התחיל לבצבץ".

"נשמע כמו שלב מעולה" אני אומרת. אנחנו מסיימות שם ונועה יוצאת לחוות את עצמה בעולם ועם עצמה ברגע שלפני ה"קראק" של התפקעות הביצה.

 

השלב שלאחר הווסת ועונת האביב משויכות בדיוק לתקופה הזו שבין ההתכנסות שהייתה בחורף ובווסת לבין היציאה אל העולם באביב. יציאה זו מורכבת מהמון גוונים וצבעים, מהמון תחושות ורגשות. ואני תוהה בעדינות עם עצמי וגם בתוך קשר אם יכול להיות במקום הזה מדרג, או קשת רחבה של אפשרויות,  בין ההתכנסות העמוקה לבין הפריחה והלבלוב. עד כמה מתאפשר לכל אחת לבחור ולהרגיש איפה היא הייתה רוצה להתמקם בתוך האביביות שלה?

 

 

אני מזמינה אותך להרגיש את האביב ואת הענקית שבתוכך בסדנת "אישה במהותה", סדנה בנושא ארבעת העונות של המחזוריות הנשית שתתקיים ב 27/3/15 בהנחייה משותפת עם הילה פיאלקוב מורה ליוגה נשית לפרטים:  http://goo.gl/yyC0zv

להצטרפות לרשימת דיוור שלי ולקבלת תכנים נוספים בעתיד: http://lp.viplus.com/biat

 

ג'ני גיטלבנד, לגעת ברעב. מלווה בהתמודדות עם הזנה רגשית ודימוי גוףג'ני גיטלבנד

דרך מפגשים אישיים וסדנאות קבוצתיות. פסיכותרפיסטית גופנית מוסמכת על ידי ה-EABP

(הארגון הישראלי והאירופאי לפסיכותרפיה גופנית) מטפלת באמצעות: תנועה, מגע, שיחה, נשימה והתמקדות.

050-881-3936 jenny2dance@gmail.com

 

 הבלוג שלי

נושאים קשורים :

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

האם זה שאני רוצה אפידורל אומר שגם אקבל ? חלק ב'

מאת : mother cat

19 בפברואר 20113 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

סיגל חוזרת ואני מסבירה לה שיש אנשים שפשוט לא נועדו להיות אמהות כי הם לא יכולים לעמוד בכאבי לידה – ואני אחת מהן. What the hell was I thinking כשחשבתי שאני יכולה ללדת ? סיגל אומרת לי לתת לגוף לנוח בין ציר לציר, ואני מסבירה לה שאין "בין ציר לציר" – הצירים כבר עולים אחד על השני. אה, ואני רוצה למות. ושבעלי ימות. ושכולם ימותו. אבל אני קודם. סיגל הולכת לזרז את המרדים.

דרך אם – אימהות היא הכוח

מאת : ד"ר אראלה שדמי

1 בספטמבר 2015תגובה אחת

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, ספרים לאמהות, קוראות לשינוי

ד"ר אראלה שדמי על ספרה החדש- "דרך אם": הספר "דרך אם" מציג אפשרות להתפתחות העולם על בסיס כלכלה הנתינה וכלכלת הקיום, כבוד לטבע וכל ברואיו, קהילתיות, מקומיות ורוחניות. כל אלו מובילים אותנו לחשיבה חדשה ומפתיעה, שלא תמיד קל לאמצה אך היא מתחילה להכות שרשים: גרעינים עירוניים, גינות קהילתיות, פסטיבל מידברן, קואופרטיבים, וויקיפדיה, שוק קח-תן ועוד ועוד – מבטאים את הכמיהה לסדר עולמי חדש ואת הצעדים ההולכים ומתרבים לקראתו.

ימים טובים יותר

מאת : עלמה

19 בספטמבר 20125 תגובות

מתוך לכל אמא, מתמודדות עם הסביבה, עזרה ודאגה לעצמנו, קושי באמהות

אבל הקושי לא איחר לבוא. קושי של לבד, קושי של שני ילדים. קושי של בעל שמגיע מהעבודה בערב ואם אני לא אעשה ,לא אנקה ולא אקנה, כלום לא יקרה כאן. נכון שניתן לחלק איזה הוראה לבעל אבל גם זה כבר מתיש. כמה אפשר להגיד? אתה לא רואה שצריך לסדר? לקלח? להאכיל? לקנות? לכבס? או אולי אבל רק אולי לתת לי קצת שקט ??

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שהגעת.

מעכשיו אפשר להתעדכן בקלות בתכנים החדשים על ידי קליק אחד.

תלחצי כאן: https://bit.ly/2HXueCm

להיות אמא לתינוק ולהרגיש שאני ברכבת הרים

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם