הצל שלי ואני

מאת : חני סער

13 באפריל 2015 | 0 תגובות

גדלנו לכך שלידה היא האור של חיינו, פלא החיים. האם בכל הפלא הזה יש בכלל מקום לצל? לאופל?

מתוך אחרי לידה, מקצועניות מדברות, עמוד הבית, פחדים וחרדות אחרי לידה, קושי אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

 

"הצל שלי ואני יצאנו לדרך 
השמש עמדה כך בערך 
פעם אני מוביל 
ופעם צל על השביל 
עננים התכנסו בשמיים 
התחילו לרדת טיפות מים 
צילי התכנס בתוכי 
המשכתי לבדי בדרכי."

(יהודה פוליקר) 

 

כמה אהבתי בהיותי ילדה לעקוב אחרי הצל שלי, לשנות את צורתו, לרוץ ולקפוץ כדי לראות אותו משתנה. הצל שלי היה גדול ממני, אך שכן לצידי בהרמוניה. שיחקתי איתו, אהבתי אותו, חיפשתי אותו ולא יכלתי לדמיין את עצמי בלעדיו, "והוא היה מאושר" (מתוך "העץ הנדיב"/ של סילברשטיין).

כשהתבגרתי, למדתי להצניע את הצל שלי, את העצב, הכעס, התסכול והבושה. למדתי שהסביבה לא אוהבת שלילי, שטוב מושך טוב, ונעתי אל הקוטב השני ברצף, אל ההסתרה, ההצפנה של הקושי. בניתי לי שם מרחב מוגן. הצל שלי קיבל את הגזירה בהבנה, אך רצה לעצמו את מקום הכבוד שהגיע לו, מקום הכבוד שנתתי לו בילדותי. הוא תפס את מקומו, הציף אותי ברגשות עצב, פחד וכעס שאילצתי את עצמי להסתיר. כל עוד היינו לבד, רק הוא ואני, יכלתי לנשום. חשתי שאינני מכבידה על הסביבה וחייתי עם עצמי בשלום, או לפחות כך חשבתי. הצל המוצפן והבועה המשותפת שיצרנו הגנה עליי מלהיות עול, מלהיחשב בעיניי אחרים כ"משביתת שמחות." לימים, בועת ההסתרה הזו חנקה אותי.

 

הצל שלנו הוא תמצית כל מה שעצוב, מפחיד, כבד עלינו. התרבות עליה גדלנו מלמדת אותנו חוסן, התמודדות, גבורה. בכל חג משמעותי מדברים על המעבר מחושך לאור, מעבדות לחירות, על הניצחון והגבורה, על תבוסת האופל ועל כל המשמעויות המתלוות לכך.

עם כל המטען הזה אנחנו מגיעות אל אחד האירועים המכוננים בחיינו, אם לא המכונן שבהם- הלידה והמעבר אל האימהות. במקרים רבים אנחנו חשות שהמעבר שנעשה הוא דווקא מהאור אל החושך, מהחופש שלנו להיות ולהתנהל בעולם כפי שאנו רוצות, אל כבלי ההזנה הפיזית והנפשית של יצור חסר אונים התלוי בנו לחלוטין.

לפעמים אנו חשות את האור והחושך במקביל. זה מפחיד מאוד. הרי גדלנו לכך שלידה היא האור של חיינו, שאימהות היא הדבר המופלא בעולם, פלא החיים. האם בכל הפלא הזה יש בכלל מקום לצל? לאופל?

 

אני טוענת שתחושות האופל בתקופה שלאחר הלידה הן הגיוניות ולגיטימיות. עם הבחירה באימהות, אנו מאבדות את החופש שלנו. הפער בין מה שדמיינו שיהיה לבין המציאות שאנחנו נתקלות בה בפועל יוצר לעתים קרובות תחושת אבל נוכחת ואמיתית. הצל נוכח במלוא הדרו, וכשהוא תופס את מקומו, רגשות האשמה מפציעים בנו כמעט כרפלקס. אנחנו אמורות להרגיש שמחה ואושר, ואנחנו לא. יש בנו צורך עוצמתי וחזק להיפטר מהצל, אך הוא לא נעלם. הוא חלק מקשת התחושות שלנו, הוא לא יכול להיעלם. כל ניסיון שלנו להעלים אותו ולזרוק אותו מוביל אותנו להשקעת אנרגיה כפולה: פעם אחת בתחושות עצמן, ופעם שניה בלחוש אשמה על מה שאנו מרגישות.

אם אתמלל לרגע את מחשבותיו של הצל, אוכל לומר כך:

אני טבעי.

אני רוצה את המקום שלי.

אפשר לחבק אותי.

אני יכול להיות מתנה.

 

מתי בפעם האחרונה חיבקנו את הצל שלנו? מתי התייחסנו אליו כאל מצפן שמראה לנו מי אנחנו?

הוא לא מבקש שנחוש אשמה, הוא מבקש שנכיר בו ונמצא אותו לגיטימי.

מי מאיתנו לא מרגישה כך בעצמה לפעמים?

העוקץ של הצל טמון, לתפיסתי, בהסתרתו ובאנרגיה שאנחנו משקיעות לתפקד באוטומטיות ולשדר אל הסביבה ש"הכל בסדר". רגשות העצב והפחד ורגשות האשמה משתלבים בריקוד, כמו שזורים זה בזה עד שקשה לנו לחוש היכן נגמרים הרגשות המקוריים ומתחילים רגשות האשמה.

כשאנחנו מבקשות עזרה ומשתפות בקושי, אנחנו מקרבות אלינו את עצמנו ואת האחרים, ומרחיקות את האשמה המכלה כל כך.

 

אני מזמינה אתכן לתמלל את רגשות התסכול והאשמה הקשים ביותר שלכן מתוך הצל, וגם-מה הוא מבקש לומר לכן כשהוא שולח אליכן תחושות כאלה?

 

 

 

חני סער היא מאמנת אישית ומלווה נשים לאחר הלידה בביתן. חני סער מאמנת ומלווה נשים אחרי לידה

נשואה לעידן ואם לשתי בנות מקסימות. מתגוררת בת"א.

טלפון: 054-4958417

מייל: hani.saar@gmail.com

 

לראיון אישי עם חני סער

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

לידת בית: על מאבקים וקשיים בירוקרטיים

מאת : שירה דרוקר

28 במרץ 201115 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

אישה שבוחרת ללדת בבית צריכה לממן את הוצאות הלידה בעצמה. תמיד אמרתי שאני אהיה מוכנה להשקיע בחוויית הלידה כמה כסף שאדרש להשקיע, כי לדעתי זו חוויה ששווה להשקיע בה. וכך אכן אני עושה. אני אצטרך לרכוש לעצמי ציוד ללידה, לפי רשימה שקיבלתי מהמיילדת. בנוסף, אני אצטרך לשלם למיילדת סכום לא מבוטל של 5000 ₪ עבור שירותיה. ויש עוד הוצאות זניחות (זה לא נגמר…).

מותר לך להרגיש שאת בדיכאון אחרי הלידה

מאת : לימור לוי אוסמי

8 באוקטובר 20106 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה

כל כך קיוויתי שסוף סוף ידברו על דיכאון אחרי לידה ממבט קצת אחר, אבל התבדיתי מהציפייה שלי כבר במשפט הפותח של הסרט: "הולדת התינוק אמור להיות הרגע המאושר בחיים, אבל יש אמהות שלא מרגישות ככה" (ניסוח לא אחד על אחד ).

באמת ? הולדת התינוק היא רק אירוע משמח ? אמהות אמורות להיות רק מאושרות אחרי הלידה ? מי אמר ? מי קבע ? ומה לגבי המחקרים שמראים שלידה של תינוק הוא אחד מגורמי הסטרס המובילים בחיים (יחד עם נישואין, פיטורים מהעבודה, גירושין ומוות) ? מה לגבי התחושות השליליות שנשים מרגישות אחרי לידה ?

הולדת תינוק היא גם מאורע משמח- אבל היא גם לא !! עם הלידה של התינוק מגיעות גם המון תחושות קשות של בדידות, עצב, כעס, תסכול, עייפות וגם- דיכאון !

בעצב תלדי בנים – כאילו דה?! ומה עם תשעה חודשים?

מאת : אוסי הורביץ

11 בספטמבר 201110 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

אם חוה סולקה מגן עדן בשל אכילת תפוח וקוללה בקללה: "בעצב תלדי בנים", מה היא עשתה שקיבלה תשעה ירחי לידה (כלומר הריון)??? מה, כרתה את העץ הדעת???

נראה שההוא למעלה "הכניס את האלמנט", כדברי הגשש, יחד עם הלידה. הוא ידע שלידה היא כמה שעות ספורות (כן, גם 36 שעות זה שעות ולא חודשים!!).

לא יודעת אם זה הגיל, הריון שני, הקיץ, ההתמודדות לבד או מה, אבל אני לא יכולה לומר יותר "הכל בסדר"…