הצל שלי ואני

מאת : חני סער

13 באפריל 2015 | 0 תגובות

גדלנו לכך שלידה היא האור של חיינו, פלא החיים. האם בכל הפלא הזה יש בכלל מקום לצל? לאופל?

מתוך אחרי לידה, מקצועניות מדברות, עמוד הבית, פחדים וחרדות אחרי לידה, קושי אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

 

"הצל שלי ואני יצאנו לדרך 
השמש עמדה כך בערך 
פעם אני מוביל 
ופעם צל על השביל 
עננים התכנסו בשמיים 
התחילו לרדת טיפות מים 
צילי התכנס בתוכי 
המשכתי לבדי בדרכי."

(יהודה פוליקר) 

 

כמה אהבתי בהיותי ילדה לעקוב אחרי הצל שלי, לשנות את צורתו, לרוץ ולקפוץ כדי לראות אותו משתנה. הצל שלי היה גדול ממני, אך שכן לצידי בהרמוניה. שיחקתי איתו, אהבתי אותו, חיפשתי אותו ולא יכלתי לדמיין את עצמי בלעדיו, "והוא היה מאושר" (מתוך "העץ הנדיב"/ של סילברשטיין).

כשהתבגרתי, למדתי להצניע את הצל שלי, את העצב, הכעס, התסכול והבושה. למדתי שהסביבה לא אוהבת שלילי, שטוב מושך טוב, ונעתי אל הקוטב השני ברצף, אל ההסתרה, ההצפנה של הקושי. בניתי לי שם מרחב מוגן. הצל שלי קיבל את הגזירה בהבנה, אך רצה לעצמו את מקום הכבוד שהגיע לו, מקום הכבוד שנתתי לו בילדותי. הוא תפס את מקומו, הציף אותי ברגשות עצב, פחד וכעס שאילצתי את עצמי להסתיר. כל עוד היינו לבד, רק הוא ואני, יכלתי לנשום. חשתי שאינני מכבידה על הסביבה וחייתי עם עצמי בשלום, או לפחות כך חשבתי. הצל המוצפן והבועה המשותפת שיצרנו הגנה עליי מלהיות עול, מלהיחשב בעיניי אחרים כ"משביתת שמחות." לימים, בועת ההסתרה הזו חנקה אותי.

 

הצל שלנו הוא תמצית כל מה שעצוב, מפחיד, כבד עלינו. התרבות עליה גדלנו מלמדת אותנו חוסן, התמודדות, גבורה. בכל חג משמעותי מדברים על המעבר מחושך לאור, מעבדות לחירות, על הניצחון והגבורה, על תבוסת האופל ועל כל המשמעויות המתלוות לכך.

עם כל המטען הזה אנחנו מגיעות אל אחד האירועים המכוננים בחיינו, אם לא המכונן שבהם- הלידה והמעבר אל האימהות. במקרים רבים אנחנו חשות שהמעבר שנעשה הוא דווקא מהאור אל החושך, מהחופש שלנו להיות ולהתנהל בעולם כפי שאנו רוצות, אל כבלי ההזנה הפיזית והנפשית של יצור חסר אונים התלוי בנו לחלוטין.

לפעמים אנו חשות את האור והחושך במקביל. זה מפחיד מאוד. הרי גדלנו לכך שלידה היא האור של חיינו, שאימהות היא הדבר המופלא בעולם, פלא החיים. האם בכל הפלא הזה יש בכלל מקום לצל? לאופל?

 

אני טוענת שתחושות האופל בתקופה שלאחר הלידה הן הגיוניות ולגיטימיות. עם הבחירה באימהות, אנו מאבדות את החופש שלנו. הפער בין מה שדמיינו שיהיה לבין המציאות שאנחנו נתקלות בה בפועל יוצר לעתים קרובות תחושת אבל נוכחת ואמיתית. הצל נוכח במלוא הדרו, וכשהוא תופס את מקומו, רגשות האשמה מפציעים בנו כמעט כרפלקס. אנחנו אמורות להרגיש שמחה ואושר, ואנחנו לא. יש בנו צורך עוצמתי וחזק להיפטר מהצל, אך הוא לא נעלם. הוא חלק מקשת התחושות שלנו, הוא לא יכול להיעלם. כל ניסיון שלנו להעלים אותו ולזרוק אותו מוביל אותנו להשקעת אנרגיה כפולה: פעם אחת בתחושות עצמן, ופעם שניה בלחוש אשמה על מה שאנו מרגישות.

אם אתמלל לרגע את מחשבותיו של הצל, אוכל לומר כך:

אני טבעי.

אני רוצה את המקום שלי.

אפשר לחבק אותי.

אני יכול להיות מתנה.

 

מתי בפעם האחרונה חיבקנו את הצל שלנו? מתי התייחסנו אליו כאל מצפן שמראה לנו מי אנחנו?

הוא לא מבקש שנחוש אשמה, הוא מבקש שנכיר בו ונמצא אותו לגיטימי.

מי מאיתנו לא מרגישה כך בעצמה לפעמים?

העוקץ של הצל טמון, לתפיסתי, בהסתרתו ובאנרגיה שאנחנו משקיעות לתפקד באוטומטיות ולשדר אל הסביבה ש"הכל בסדר". רגשות העצב והפחד ורגשות האשמה משתלבים בריקוד, כמו שזורים זה בזה עד שקשה לנו לחוש היכן נגמרים הרגשות המקוריים ומתחילים רגשות האשמה.

כשאנחנו מבקשות עזרה ומשתפות בקושי, אנחנו מקרבות אלינו את עצמנו ואת האחרים, ומרחיקות את האשמה המכלה כל כך.

 

אני מזמינה אתכן לתמלל את רגשות התסכול והאשמה הקשים ביותר שלכן מתוך הצל, וגם-מה הוא מבקש לומר לכן כשהוא שולח אליכן תחושות כאלה?

 

 

 

חני סער היא מאמנת אישית ומלווה נשים לאחר הלידה בביתן. חני סער מאמנת ומלווה נשים אחרי לידה

נשואה לעידן ואם לשתי בנות מקסימות. מתגוררת בת"א.

טלפון: 054-4958417

מייל: hani.saar@gmail.com

 

לראיון אישי עם חני סער

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מתהפכת לי הבטן כשאני מדברת על הלידה| ניתוח קיסרי

מאת : יפית רכס אפוטקר

15 ביוני 201125 תגובות

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

עד היום, כאשר מדברת על לידת בני השני (לפני ארבע שנים) מתהפכת לי הבטן ומרגישה תחושה לא נעימה מנסה להזדחל שוב פנימה.

את ביתי הבכורה ילדתי בלידה טבעית. אומנם 3 ימי אשפוז מרובי זירוזים, אך החוויה עצמה נתפסה בעיניי כטבעית. עם ביתי העברתי שנתיים קסומות בבית (סיפור בפני עצמו, עברתי תאונה שבה שברתי חולייה בעמוד השדרה) בקושי רב הפקדתי אותה בידי המטפלת וחזרתי למחזור העבודה.

שלוש שנים לאחר מכן , אחרי שלוש הפלות, גיליתי שאני בהריון ושמחתי מאוד.

מה הקשר בין השריפה בכרמל לאמהות אחרי לידה ?

מאת : שלומית ארד

7 בדצמבר 20103 תגובות

מתוך אחרי לידה, לכל אמא, מלחמה וימי אבל לאומיים, עזרה ודאגה לעצמנו

"מול חבר אמיתי אתה מרשה לעצמך להראות בחולשתך" הרי אי אפשר לדעת מתי תיפול עליך צרה גדולה שתשאיר אותך חסר אונים ותלוי בחסדי אחרים, ומתי יקרה ההפך, ולך תהיה האפשרות להושיט עזרה ולהציל חיים.
נכון שיחסים בין אנשים הם לא בדיוק אותו דבר כמו יחסים בין מדינות. ובכל זאת היה כאן שיעור חשוב:
כמה שתוצאות השריפה חמורות וכואבות, תארו לכם כמה חמור עוד יותר היה יכול להיות לולא בקשת העזרה המיידית.

אני? אמא לילדה מתבגרת!!!!

מאת : שגית ברמי

31 במרץ 20150 תגובות

מתוך גיל ההתבגרות, לכל אמא

הייתי בגיל 26 כשילדתי אותה. כמעט 14 שנים עברו מאז ועוד דקה אני? בת 40 והיא נושקת ל14. מילא לעכל את זה שאני עוד רגע בת 40 (שזה סיפור לפוסט אחר) אבל גם לעכל את זה שיש לי בת מתבגרת???? לי???

כן, כנראה שזו אני. אני זו שיש לה בת שהתחילה את צעדיה לעבר העצמאות הנכספת של עולם המבוגרים, שיש לה דעות מאוד ברורות והיא מראה בגרות נהדרת ויש פעמים שהיא קצת חוזרת להיות ולהתנהג כמו ילדה ואני צריכה להבין את זה ולקבל את זה בלי לצאת מדעתי.