מיומנה של אמא למתבגרת, והפעם: דילול השימוש בשפה העברית.

מאת : שגית ברמי

27 באפריל 2015 | 0 תגובות

מתוך גיל ההתבגרות, לכל אמא, עמוד הבית

 

היי לכולם, אני בעיקר מרגישה בלבול בגלל הדילול. משום מה נראה לי שאליעזר בן יהודה היה קצת כועס לנוכח העובדה שהשפה המדוברת בין בת הנוער שלי אליי התקצרה במצבים מסוימים ממשפט למילה.

כן, אני מתכוונת לתשובות הקצרות, בנות המילה האחת, בלי פירוט או הבעת כוונה לפרט, שמגיעות בעקבות שאלות שאני שואלת.

ומתי זה הכי בולט? כשאני שואלת את השאלה ה"נוראית": איך היה לך היום בבית הספר?

דוגמא קטנה,

אני: "מה היה היום בבית הספר?"

היא: "בסדר".

אני: "לא שאלתי איך, שאלתי מה?"

היא: "אז תשאלי איך".

עכשיו, זה לא רק אצלנו. אני שומעת את זה בעוד בתים, מעוד אימהות, ותוהה: מה קורה פה? ההבנה שלהם מצוינת, וכושר הביטוי מעולה – אך כנראה שזה בא לידי ביטוי באופן משביע רצון רק בנושאים שהם רוצים לדבר עליהם ובזמן שהם רוצים לבטא את עצמם. בנוסף, אני צריכה להבין ולהתרגל שזה לפעמים ככה ולפעמים ככה אבל זה בכל זאת מעורר בי סוג של אי שביעות רצון.

 

אז מה עושים? נגמר עידן ה- 'איך היה היום בבית הספר'? לא להתעניין? אז איך אני ארגיש שאני מעורבת בחייה?

א-הה, הבנתי. אני צריכה ללכת בהפוך על הפוך. אולי אני אנסה לשתף אותה במה שעבר עליי הבוקר ומשם תבוא הישועה? הרי כל המומחים בטלוויזיה כל הזמן מדברים איתנו על כמה חשובה התקשורת המקרבת בבית וכמה חשוב לדבר עם הילדים וזה בדיוק גם הנושא המדובר אצל האמהות שאני מאמנת, וזה כל כך נכון, אבל למה אני צריכה כל הזמן להמציא את הגלגל מחדש? לצאת מהקופסה? לנסות להפוך את המשפט כדי שלא יישמע משעמם/ לא מזמין/ ואולי לא מובן?- אופס, נראה לי שעליתי פה על משהו :).

לי, באופן אישי, התקשורת עם הילדים חשובה מאוד כי הפכנו (כן גם אנחנו, לא רק הם) למתקשרים דרך האצבעות על מסך הסמארטפון. אנחנו חוסכים במילים כדי שחס וחלילה לא נדבר יותר מדי בקולנו שלנו. מלבד זאת, לי, שגית, יש בעיה קטנה: אני עצמאית, וככזאת אני מתמודדת עם המון דברים לבד ומוצאת את עצמי מדברת הרבה עם עצמי.

אז תגידו לי אתם: האם זו בקשה גדולה לרצות לדבר עם בן אנוש אחר מלבדי בצהריים כשהיא מגיעה מבית הספר? אז זהו, כנראה שכן! אבל לא תמיד… בסך הכל יש ימים שבהם היא מגיעה מבית הספר ובא לה להתלונן קצת, ולשתף, ולספר על המורה הזאת והמורה ההוא ושהמבחן היה קל או קשה ושזה לא פייר כי…. (גם אתם שומעים את הביטוי 'זה לא פייר' הרבה פעמים?)

וכן, כיף לי ואני שמחה לשמוע גם את הדברים הטובים וגם את אלו שפחות ואני קודם כל מקשיבה לכל מה שיש לה לומר ומנסה לסייע ככל שאני יכולה: אם זה בלנסות להראות לה את הדברים מנקודת מבט אחרת ואם זה לשקף לה את מה שהבנתי ואז זה מפיל קצת אסימונים. ולפעמים היא צריכה רק אוזן קשבת בלי דיבורים וזה גם בסדר (כן, גם את זה צריך לתרגל- קוראים לזה הקשבה פעילה).

 

הבנתי שלא רק לי זה מפריע, אלא גם לבן זוגי, שמשתגע מזה שלמשל בנסיעות ארוכות יש העדפה ברורה למוזיקה דרך האוזניות שמחוברות לסמארטפון ופחות לשיחות, או שאם יש משהו שהיא ממש צריכה והיא מתקשרת אליו (ולא, זה לא תמיד מלווה ב'מה נשמע אבא'). ואז הגעתי לתובנה הבאה:

זה לא שהיא לא רוצה להכביר במילים, זה לא שהיא עושה בכוונה, וכן יש לנו נושאים משותפים לשיחה. פשוט לא תמיד מתאים לה לדבר באותו רגע שאני מצפה שהיא תדבר ואין צורך לצאת מהכלים. נשימות ארוכות באמת עוזרות. תאמינו לי…. עובדה שכשהיא קולטת שהמבוגרים מדברים, מאוד מעניין אותה להקשיב ולהגיב ולהביע דעה כי ככה היא מרגישה בעניינים ומרגישה גדולה (ולא, לעבור לאנגלית לא עוזר  כי היא בקבוצת מצוינות :)).

אני שמחה שהגעתי לתובנות הללו כי עכשיו אני פחות מבולבלת ופחות דואגת.

 

אז אמהות ואבות יקרים, קחו אוויר ושדרו להם שאתם פה בשבילם ושאפשר לשתף ולדבר על מה שמפריע ומה שמשמח ומה שמעציב ומה שמרגיז וכן, דוגמא אישית באמת עוזרת.

אל תפסיקו לנסות בדרכים ישירות או הפוכות, המטרה כאן כן מקדשת את האמצעים!!

אז נשתמע בקרוב,

שגית – אמא לילדה מתבגרת שמשאירה אותי בעניינים.

 

פוסט קודם:

אני? אמא לילדה מתבגרת!!/ שגית ברמי

 

שגית ברמי היא מאמנת לצמיחה והתפתחות אישית נשית ומנחה סדנאות להעצמה נשית.שגית ברמי

היא מלווה אמהות שמעוניינות לעשות שינוי במערכות היחסים המשפחתיים והאישיים באזור באר שבע והסביבה.

שגית היא אם לשלושה: בת 14, בן 10 ובן 3.

ניתן ליצור אתה קשר בנייד: 0525298326, דרך המייל:sagitbrami@gmail.com  או דרך הפייס: http://goo.gl/LIYLFU

 

קישור לתמונה: http://mrg.bz/jAuAwI

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

כנס: "אימהוּת – מרכז או שוליים? על מקומן של אימהות בחברה הישראלית"

6 ביוני 20130 תגובות

מתוך קוראות לשינוי

אימהוּת היא מלאכת-חיים. זהו התפקיד החשוב והמשמעותי ביותר שיכול אדם לעשות למען אדם אחר. אימהוֹת הן התשתית שעליה נשענת כל חברה. אך בחברה שלנו, עבודת האימהוּת אינה זוכה להכרה, וגם לא להוקרה.
האם אנחנו מודעים לתרומה המכרעת שתורמות אימהוֹת להמשך קיומה של החברה?

אמא שלי, רציתי לומר לך תודה

מאת : אוסי הורביץ

29 ביוני 201114 תגובות

מתוך אמהות ובנות, לכל אמא

כל כך הרבה נכתב על יחסי אמהות בנות, זה כל כך מורכב ולעיתים אף מסובך, הפעם אני רוצה לכתוב עלייך, האמא שלי הפרטית.

כשנולדתי, היית בת 38, שזה מאוד מאוד מבוגר בזמן ההוא…ובכל זאת רצית בת וניסית בפעם הרביעית והאחרונה והצלחת – יצאתי אני.

נולדתי בקיבוץ, מה שאומר שבזמן ההוא בלינה המשותפת נלקחה ממך בעצם חלק מן ההורות, מן החויות של גידול הילד בעצמך, לראות אותי ישנה בלילה למשל, או לקבל אותי כשאני חוזרת מבית הספר ולשמוע את החוויות שעברו עלי שם ועוד כהנה וכהנה. בעיקר נלקחה ממך ההורות, בכך שהצוות החינוכי היה הפוסק ולא ההורה.

"לא הרגשתי שאני אוהבת אותך"

מאת : אמא שעכשיו אוהבת

1 בנובמבר 20103 תגובות

מתוך אחרי לידה, רק אהבה

לא אוהבת את התינוק, אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, אמהות

בימים הראשונים הייתי בהלם לא ידעתי מה נעשה איתי. הרגשתי קצת זרה…אז עוד לא ידעתי וגם אף אחד לא הכין אותי לכך שאני אמורה ללמוד להכיר אותך ולהתאהב בך. חשבתי שכשתינוק נולד, אז מהשנייה שמקבלים אותו ליד כבר מאוהבים בו… מה אגיד לך אהוב נפשי ? הרגשתי קרובה אליך מאוד, הרגשתי אחריות גדולה, הרגשתי מסירות נפש כלפיך, הרגשתי אכפתיות אמיתית, אבל אהבה שמתפוצצים ממנה… את המשהו החזק הזה שבגללו קוראים לי אמא- עוד לא הרגשתי.