אשמה מעבר לפינה

מאת : אמא מתגרשת

30 במאי 2015 | 2 תגובות

מתוך זוגיות, לכל אמא, רגשות אשם

 

אחד הדברים שאני הכי אומרת להורים שבאים אליי זה להימנע מלפעול בגלל רגשות אשמה. והנה היום אני מוצאת את עצמי עושה זאת, ובגדול. וכועסת על עצמי שהאשמה מטשטשת לי את שיקול הדעת ומביאה אותי לבחירות לא טובות לי, וגם לא טובות להם.

אבל פוס, נגלגל אחורה. בשנה האחרונה נכנס לחיינו סטטוס חדש, אנחנו המשפחה המתפרקת. כן. אנחנו. בכל פעם שצריכה לומר זאת למישהו, קרוב, רחוק, רגיש יותר או פחות, מרגישה כאילו אני נאלצת לצאת מארון כלשהו, ובכל פעם זה עוד מכה בי בתדהמה. המשפחה שלנו כבר לא. היא בדרך להיות משהו אחר, לא ידוע, אבל כבר לא. כשהפרידה נעשתה עובדה ביקשתי לעצמי כמה משאלות, ואחת מהן הייתה, לנסות לאפשר לילדים לעבור את זה בטוב, ככל הניתן, להישרט באופן הכי מעודן שניתן, אם ניתן. ואם זה רק תלוי בי.

האמצעי, זה המתקשה כל כך לטפל ברגשות שלו ושל אחרים, ביטא משאלה שהבית יישאר שלהם, ושאני ואבא נצא ממנו ונשוב אליו בתורנות, שהם לא יאלצו מידי כמה ימים לעקור מבית אחד לאחר, להסתגל, ושוב להסתגל, ושוב. ואז שוב. הנה כבר מסמר ראשון בארון רגשות האשם שלי. היה לי ברור שלא זה יהיה הסידור, שאני חייבת יציבות. והם, לא חייבים יציבות? כן, בגלל טעויות שלנו הם משלמים, מסתבר, ונדרשים לבנות לעצמם חיים חדשים, פינה חדשה בבית נוסף, זהות חדשה, זאת של הילד, הילדה, שהוריה מתגרשים. ומי כמוני יודעת שלבנות רכיב זהות חדש זה לא קל. לבנות את הזהות הזו, האימהית, היה כל כך נכסף ומרתק, אבל גם כל כך קשה. ולא עשיתי זאת בגיל עשר או שתים עשרה. מי אמר רגשות אשמה ולא קיבל?

בחודשים הראשונים בעיקר בדקתי איפה אני פנויה אליהם רגשית ואיפה אני מטפלת בהצפה הרגשית שלי, בכאב המשתק ובבכי שכל הזמן המשיך לדלוף כמעט בלי שליטה. העבודה האימהית הייתה אינטנסיבית: מה מספרים? מתי? איך? מה לא? עד כמה מתייעצים איתם או מציבים בפניהם אילוצים ומציאות "סגורה"? מה נתון למשא ומתן ולמשאלותיהם, ומה נקבע בגלל הצרכים שלי או של אבא שלהם? הרבה שאלות קטנות וגדולות, וכמעט בכל יום הרבה שאלות כאלו. מתוך השאלות התחלנו ללוש איזו שגרה. והשאלות התמעטו וצפו ברגעים של שבירת שגרה: ימי הולדת, חגים, אירועים משפחתיים, אירועים בבית הספר. ועוד חוזרות השאלות שכבר נדמה שפתרנו, אבל אולי צריך לפתור אחרת. אם יש פעילות הורה ילד בבית הספר ומבקשים שיבוא רק אחד ההורים, לבוא בכל זאת שנינו? לעשות תורנות בין פעילות לפעילות? או בין ילדה וילד? אם הלכתי לקונצרט שלה אז אתה תלך למסיבה שלו? איך שוקלים וסופרים ומאזנים את כל זה. ובעיקר איך אני נשארת מאוזנת כשכל החלטה כזו גם כרוכה בעוד סיבוב של בכי, וצריך להיראות ככה בציבור.

וזה עוד יותר קשה לשמוע את עצמי מייעצת להורים ולא מסוגלת ליישם בעצמי. כמו בסיפור רגשות האשם שבפתיחה. ידעתי שהייתי צריכה לומר הפעם "לא". אפילו אמרתי את ה"לא". ואז נסוגתי, והבטחתי הרבה יותר מכפי שיכול אדם אחד לקיים, וכמובן שאכזבתי, בעיקר את עצמי, וכעסתי על עצמי שנפלתי למלכודת הזו, והבטחתי להם ולעצמי שאלמד מזה. ולעצמי לחשתי – די עם האשמה הזו, די לתת לה לנהל אותך. וכן, זה אפילו החזיק מעמד כמה שעות, ואז הקטנה לא הצליחה להירדם ושוב ניקורי האשמה – בטח היא לא מצליחה לזכור באיזו מיטה הלכה הלילה לישון ובאיזו מיטה תקום מחר בבוקר, אמא מתגרשת. אז מה הפלא שהבת לא מצליחה להירדם.

 

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

2 תגובות ל- “אשמה מעבר לפינה”

  1. ארץ הגיב:

    קורע לב. גירושין זה גורם משנה חיים הכוונה שזה משהו גדול ומשפיע. הבחירה שלנו האמהות לחיים של תקווה מול הזעזוע והשבר, וההתמודדות של ילדינו עם המשמעויות הרבות של הבחירה שלנו. היא קשה. מחבקת אותך על הצעד האמיץ שעשית. אמהות וגירושין זה נושא ענק בפני עצמו. שום דבר ביומיים אינו מובן מאליו.

  2. בדרך הגיב:

    תודה.
    אחת שכמעט שם.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

7 חודשים אחרי לידה – תמונת מצב

מאת : נטע רותם ימניצקיי

20 בנובמבר 201113 תגובות

מתוך אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

כשאני שומעת על אישה אחרת שיש לה תינוק שנולד לפני 7 חודשים, זה כבר לא נשמע כמשהו טרי כל כך. או-קיי, יש לה ילד קטן, אבל זה נשמע כבר כמו מספיק ותק בשביל להיכנס כבר לאיזושהי שגרה שכוללת בה את כל המיומנויות הקשורות באימהות לתינוק, על הטיפול בו, הבנת צרכיו, חזרה לעיניינים ולתפקוד רגיל. אבל כלפי עצמי, אני ממש לא מרגישה שזה המצב אצלי. מרגיש לי עדיין ממש טרי.

ראשית, עניין הלידה. אני עדיין "מדממת" את הלידה שלי. לא עוזבת אותי התחושה שהיה צריך להיות אחרת, שיכולתי לפעול ולעשות דברים בצורה שונה, והלידה היתה יכולה להיגמר כמו שרציתי.

ילדה שלי, אני יכולה להעניק לך עולם טוב יותר ?

מאת : אמא שורדת הטרדה מינית

21 בדצמבר 20104 תגובות

מתוך אחרי לידה, פחדים וחרדות אחרי לידה

עכשיו כשאני סוף סוף לבד, יושבת ומתמודדת עם האמת המרה שכל כך ניסיתי להסתיר.
כל כך הרבה דברים רצים לי בראש ואני נותנת להם חופש לרוץ להיכן שבא להם כולל דמעות גדולות גדולות כאלה של בושה גדולה ושל שיברון לב.
אני חושבת על המשפט הזה – "עולם חדש וטוב אני אתן לך". באמת ?

העולם שלנו כל כך חרא שאני מפחדת וחרדה לך כל כך.

אני יושבת וכותבת לך ומקווה כל כך שיבוא יום וכל מה שכל אמא רוצה לתת לילדיה – "עולם חדש וטוב" – באמת אוכל לתת לך.

מי עשתה את ההחלטה ללדת בבית ? אני או היא ?

מאת : מירב שרייבר

29 בינואר 2012תגובה אחת

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

אגתה כבר בת 9 חודשים. היא ערנית וסקרנית ונראה שהיא יודעת מאד מה היא רוצה וצריכה. את זה כבר חשתי בבטן. ידעתי שיש לה אישיות חזקה. איך? התנועות שלה היו מאד מפוקסות. כשלא אהבה משהו, כמו מוסיקה חזקה או ריח סיגריות, הייתה בועטת מבפנים, כשרצתה שאוכל משהו או אשתה, הייתה מתנועעת בחוסר נחת ומעירה אותי באמצע השנה כדי לאכול. כשעמדתי קרוב מדי למערבל כדי להכין עוגה, היא סימנה לי בברור, שהרעש חזק לה מדי ושאתרחק.

איך הבנתי מה היא אומרת או צריכה ממני? התחושה הייתה שהיא מדברת איתי בלי מילים. לא הייתי צריכה לנחש או לנסות להבין. זה היה חד וברור. זו לא הייתי אני שחשבתי עבורה, אולי זה לא נעים לה, היא פשוט דיברה איתי.

אני מנסה לחזור אחורה להחלטה שלי ללדת בבית ואני שואלת את עצמי, אז מי בעצם עשתה את ההחלטה הזאת, אני או היא? אף פעם לא חלמתי או דמיינתי ללדת בבית. לא הכרתי אף אחת שילדה בבית. אמא שלי אחות בבית חולים והדרך לבית היולדות באיכילוב היה די ברור עם כל הקשרים שיש לנו שם. אך הסיפור שלי מוביל אותי לאיטליה, שם חייתי בארבע שנים האחרונות, שם התאהבתי, הריתי וילדתי.