ציפיות

מאת : מיכל

2 במאי 2015 | 3 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון, עמוד הבית

 

 

הרצון הזה לכתוב מקונן בי כבר הרבה זמן.

אני כותבת רק במצבים חריגים, ממש לא על הדרך.

כתבתי על חווית הלידה הראשונה שלי לפני 3 שנים וכשנכנסתי להריון שני, לפני 9 חודשים, כתבתי משהו קצר על הצורך שלי בשליטה.

בשבוע האחרון אני נסערת ורציתי לכתוב על הכעס שלי, על הצביעות והזחיחות והאטימות של הקרובים לי מכל, ורגע לפני שהתיישבתי לכתוב, כשאני עייפה מכל תחושות היום, ראיתי בטלוויזיה תוכנית על הקושי של נשים להכנס להריון וכל תהליכי הפריון שהן עוברות והמאבק הבלתי נתפס שלהן אחרי משהו שנראה לחלקינו ככ ברור מאליו.

אז לכתיבה זה לא הכי טוב, הוקרת התודה הזו שלי על הילדה האהובה שלי ועל ההריון הנכחי שלי, זה מוריד מעוצמת הכעס שהיתה כשרק התיישבתי לכתוב וההכנה לרגע הזה שקיננה בי כל היום ובכל זאת החלטתי לכתוב. לנפש הפרטית שלי זה עושה טוב. ואני צריכה כרגע לתת קצת מקום לנפש המתוסכלת שלי.

אני כותבת כשהלפ טופ מונח על ברכי  אבל הגוף לא נח, צירים מדומים מלווים אותי כבר למעלה מחודש וככל שעובר הזמן הם כואבים יותר ויותר. והזמן עובר, השבועות רצים, הפסקתי לעבוד והתאריך המשוער כבר מאחוריי. לא יודעת למה היום הזה שהוא עבר היה כ"כ משמעותי מבחינתי. כנראה כי אני רגילה להיות כמה צעדים לפני ומשהו פה לא בדיוק לפי התכנון שלי. מפתיע.

 

קשה להסביר את תחושות התסכול והעייפות הנמרחת והמבטים של הסביבה כשאת כאובה ושמנה והולכת כמו ברווז יגע ואז מגיעות הציפיות, הציפייה הזו שמישהו יבין בדיוק מה אני צריכה ומתי ומה להגיד ומה לא ומה לעשות ומתי ללכת.

ואז אמא. אמרתי ציפייה והראשונה שמצופה שתבין זו אמא שלי.

אמרתי 'אמא' והדופק עולה. החושים מתחדדים והשאלות צפות ומציפות את כל גופי.

מה? היא באמת לא מרגישה אותי? אבל היא אמא שלי. היא אמורה להבין גם בלי מילים. היא מבינה, אני עונה לעצמי, זה רק לא נוח לה כרגע להבין, אז היא מחכה למחרת בבוקר שהרגע יעבור. שהזעם ישקוט, שהרוחות ירגעו ושהילדה תהיה בגן. זה הרגע הזה שאני צריכה את אמא שלי יותר מכל. היא  באמת כ"כ מרוכזת בעצמה שלא מצליחה למצוא בליבה נחמה עבורי?  אני המפונקת?

תמיד היא אמרה ועודנה אומרת כבדרך אגב שהיא פינקה אותנו יותר מדיי. אבל אמא שלי, כמו פולנייה טובה, עושה את זה הפוך על הפוך, חס ושלום שיבוא בצורה ישירה. היא אומרת על מישהי אחרת ששתינו מכירות ונמצאת באותו שבוע כמו שלי, שהיא כ"כ לא מפונקת, ילדה את הבכור שלה – 4 קילו, בלי אפידול ואף פעם לא מתלוננת, תמיד מחויכת. ואז אני. שרק אעיז לצייץ שקשה לי והמבט הזה שיכול לגרום לי לדמוע גם בלי מילים.

 

אני מעל שבוע 40, עם ילדה בת 3, נמצאת כל אחה"צ לבד כי בעלי עובד עד השעות הקטנות של הלילה, צירים תוקפים אותי בלי הכר, הלילות אינם לילות, המבט מזוגג, ההורמונים בועטים, אין אוכל כי אין עצבים והסביבה מוציאה אותי מהכלים. השאלות והמבטים, אוי האנשים!!!

ואז טלפון חסר תועלת מאמא שלי-

נו, מה נשמע?

בסדר.

שתיקה.

מממממ.

איך את?

אותו דבר.

שתיקה.

ביי.

ניתוק השיחה.

בכי שלי אחרי ניתוק השיחה.

צעקה, צרחה שקטה. כ"כ שקטה שזה כואב. אוף זה כואב.

 

מחשבות מרצדות ושאלות שמקשות:

את אמא שלי, לא תציעי לקחת את הילדה?

לא תביאי לי אוכל חם ומפנק פעם בשבוע סתם כי את אוהבת אותי?

לא תציעי שנפגש לקפה באיזה בוקר שלא אצא מדעתי מרוב מחשבות?

את יודעת שאני כועסת ושאני לא טובה בלבקש- לא תקלי עלי ותעזרי גם בלי מילים?

את מטפלת ברפלקסולוגיה ועושה עיסויים ששווים זהב- תתני לי לשלם מהכסף שאין לי על טיפולי רפואה משלימה, כדי להקל על הכאבים ולהרגיע את הנפש, במקום לעזור לי בעצמך?

אמא שלי אשה מדהימה. תמיד עוזרת לכולם. כל החברות שלי בתור ילדות וגם בשלב יותר מאוחר היו אומרות לי שיש לי את האמא הכי מדהימה בעולם והכי כיף לדבר איתה כי היא כ"כ יודעת לעזור ולתת עצה טובה, מה שנכון, רק כלפינו הילדים הפרטיים שלה זה תמיד יצא עקום, עם שיפוטיות כואבת ודוקרת ולא מרחמת, הכל מאהבה.

ונכון שזה נשמע כאילו היא אף פעם לא עוזרת אבל זה לא נכון, היא מאוד עוזרת בהרבה מאוד דברים אבל כל זמן שזה מסתדר לה בלו"ז. היא תעשה הכול בשבילנו, הילדים שלה והנכדות שלה, אבל המבטים וחוסר הרצון כשזה לא מתאים לה דוקרים אותי במקום הכי כואב.

 

אני מרגישה שהכתיבה הזו היום, כשאני בקושי מצליחה לשבת דקה בשקט מרוב כאבים, באה להזכיר לי את התחושות של סוף ההריון שיש נטייה לשכוח.

שכל מה שהייתי רוצה מהמשפחה ומהסביבה הקרובה זה שיבואו לבקר וייקחו את הילדה לאיזה משחק קצר, ויביאו איזה משהו לאכול ורק ישאלו –'איך אפשר לעזור?' ולא 'נו? עוד לא ילדת'. ושלא ישלחו הודעות עם סימן שאלה. ושלא יציעו עזרה בדיעבד או כדרך אגב כשברור שזה לא מתאים להם. שיפסיקו לשאול ופשוט יפעלו, יצאו מעצמם רק לרגע, יתנו מקום לקושי, שיכילו ויהיו שם באמת, בלי שאלות. כשהם שואלים את השאלות המעצבנות והשטחיות שלא יצפו לתשובות נעימות ומלטפות.

ציפיות.

 

 

 

צילום: veggiegretz

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

3 תגובות ל- “ציפיות”

  1. חיבוק גדול.
    איזה כיף שפרקת.

  2. גילית הגיב:

    יקירתי, כל הכבוד שכתבת. כל הכבוד על ההישרדות המרשימה. כל כך קשה להיות שם ולהישאר חזקה כל כך ורהוטה כל כך. אני גרה בגבעתיים, אשמח לעזור אם תרצי. Gilith@gmail.com

  3. גילי הגיב:

    אני מרגישה כאילו שכתבתי את זה בדיוק לפני שנה .
    אני רוצה רק לשלוח לך חיבוק ואנרגיות וכוחות.
    הלידה תבוא, ואני מקווה שתבוא בשמחה ובקלות ובהצלחה.
    כנראה שאת אמא שלך לא תצליחי לשנות. ואולי משהו בה חוסם את היכולת שלה לחזק ולחבק. אני לא יכולה לבקש ממך כרגע להכיל את זה – אבל אולי יום אחד תוכלי לסלוח לה.
    נסי למצוא מישהו אחר שימלא את המקום הזה… לחבק ולהכיל (ולבשל ולעזור). תזדקקי לו\ה גם אחרי הלידה. אולי חברה טובה או אחות \ גיסה?
    הלוואי ויכולתי להיות היא עבורך. בינתיים – אני שולחת חיבוק וירטואלי על פני הרשת…
    בהצלחה!!!

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מעבדות לחירות – כמו ציפור את חופשיה, רוצה לגעת בשמיים….

מאת : רעות

14 באפריל 20115 תגובות

מתוך אמהות ובנות, התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

תחושת השחרור וההקלה הגיעה אחרי שהבנתי שאני לא צריכה לדאוג להורים שלי יותר. שכל מה שאני צריכה לעשות כדי שיהיה בסדר זה להיות הילדה שלהם. לראשונה בחיי אני מבינה שלהיות דאוגה, ביקורתית ומחנכת של הוריי, זה לא הפתרון. לראשונה בחיי אני מבינה שהפתרון הוא פשוט לשחרר ולהבין שהם יסתדרו טוב יותר בלי הרצון שלי לשנות אותם כל הזמן. אני יכולה רק לשנות את עצמי. ומגיע לי. מגיע לי להיות ולהתנהג כמו הילדה שלהם מבלי להתנצל.

אמא מושלמת? מה זה בכלל?

מאת : הכי אמיתית

1 ביוני 201113 תגובות

מתוך אמהות ובנות, אני אמא מספיק טובה?, לכל אמא

אמא שלי היתה תמיד דמות שאני מעריצה, אוהבת בלי גבול, מכבדת, מעריכה, החברה הכי הכי טובה שלי, תמיד היתה הדמות שצליל קולה היה מרגיע אותי ושתמיד ידעה את הדבר הנכון לומר…. מבחינתי, היא היתה אדם מושלם.

היא היתה זו שתמיד צודקת, שתמיד יודעת.

לא קל לי לדבר על הדברים, כי אני מרגישה שלא משנה איך אציג את הדברים, זה יעשה לה עוול מסוים, והיא באמת אישה שראויה להערצה וכבוד….

איזה פחד! אני בהריון עם ילד שני! איך עושים את זה?

מאת : רעות שלומי רסלר

13 בספטמבר 201110 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

טוב, יש לי הפוגה קלה מהאסלה אז אני אשב לכתוב.

זה בוער בי לכתוב על ההריון הזה, אני כבר בשבוע 12 אז מותר לי על פי כל חוקי העין הרע והנורמות החברתיות- לא?

בכלל, אני לא מבינה למה כל כך חשוב לשמור את ההריון בסוד ואיך עושים את זה בכלל כשכל היום סובלים מבחילות, לא מפסיקים לאכול ולהקיא. פשוט אין לי את האנרגיות הדרושות על מנת להסתיר את ההריון, אני מעדיפה להוציא את זה מהארון כדי להרגיש נוח להתלונן ולהיאנח בכל פעם שאני מרגישה צורך.