ציפיות

מאת : מיכל

2 במאי 2015 | 3 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון, עמוד הבית

 

 

הרצון הזה לכתוב מקונן בי כבר הרבה זמן.

אני כותבת רק במצבים חריגים, ממש לא על הדרך.

כתבתי על חווית הלידה הראשונה שלי לפני 3 שנים וכשנכנסתי להריון שני, לפני 9 חודשים, כתבתי משהו קצר על הצורך שלי בשליטה.

בשבוע האחרון אני נסערת ורציתי לכתוב על הכעס שלי, על הצביעות והזחיחות והאטימות של הקרובים לי מכל, ורגע לפני שהתיישבתי לכתוב, כשאני עייפה מכל תחושות היום, ראיתי בטלוויזיה תוכנית על הקושי של נשים להכנס להריון וכל תהליכי הפריון שהן עוברות והמאבק הבלתי נתפס שלהן אחרי משהו שנראה לחלקינו ככ ברור מאליו.

אז לכתיבה זה לא הכי טוב, הוקרת התודה הזו שלי על הילדה האהובה שלי ועל ההריון הנכחי שלי, זה מוריד מעוצמת הכעס שהיתה כשרק התיישבתי לכתוב וההכנה לרגע הזה שקיננה בי כל היום ובכל זאת החלטתי לכתוב. לנפש הפרטית שלי זה עושה טוב. ואני צריכה כרגע לתת קצת מקום לנפש המתוסכלת שלי.

אני כותבת כשהלפ טופ מונח על ברכי  אבל הגוף לא נח, צירים מדומים מלווים אותי כבר למעלה מחודש וככל שעובר הזמן הם כואבים יותר ויותר. והזמן עובר, השבועות רצים, הפסקתי לעבוד והתאריך המשוער כבר מאחוריי. לא יודעת למה היום הזה שהוא עבר היה כ"כ משמעותי מבחינתי. כנראה כי אני רגילה להיות כמה צעדים לפני ומשהו פה לא בדיוק לפי התכנון שלי. מפתיע.

 

קשה להסביר את תחושות התסכול והעייפות הנמרחת והמבטים של הסביבה כשאת כאובה ושמנה והולכת כמו ברווז יגע ואז מגיעות הציפיות, הציפייה הזו שמישהו יבין בדיוק מה אני צריכה ומתי ומה להגיד ומה לא ומה לעשות ומתי ללכת.

ואז אמא. אמרתי ציפייה והראשונה שמצופה שתבין זו אמא שלי.

אמרתי 'אמא' והדופק עולה. החושים מתחדדים והשאלות צפות ומציפות את כל גופי.

מה? היא באמת לא מרגישה אותי? אבל היא אמא שלי. היא אמורה להבין גם בלי מילים. היא מבינה, אני עונה לעצמי, זה רק לא נוח לה כרגע להבין, אז היא מחכה למחרת בבוקר שהרגע יעבור. שהזעם ישקוט, שהרוחות ירגעו ושהילדה תהיה בגן. זה הרגע הזה שאני צריכה את אמא שלי יותר מכל. היא  באמת כ"כ מרוכזת בעצמה שלא מצליחה למצוא בליבה נחמה עבורי?  אני המפונקת?

תמיד היא אמרה ועודנה אומרת כבדרך אגב שהיא פינקה אותנו יותר מדיי. אבל אמא שלי, כמו פולנייה טובה, עושה את זה הפוך על הפוך, חס ושלום שיבוא בצורה ישירה. היא אומרת על מישהי אחרת ששתינו מכירות ונמצאת באותו שבוע כמו שלי, שהיא כ"כ לא מפונקת, ילדה את הבכור שלה – 4 קילו, בלי אפידול ואף פעם לא מתלוננת, תמיד מחויכת. ואז אני. שרק אעיז לצייץ שקשה לי והמבט הזה שיכול לגרום לי לדמוע גם בלי מילים.

 

אני מעל שבוע 40, עם ילדה בת 3, נמצאת כל אחה"צ לבד כי בעלי עובד עד השעות הקטנות של הלילה, צירים תוקפים אותי בלי הכר, הלילות אינם לילות, המבט מזוגג, ההורמונים בועטים, אין אוכל כי אין עצבים והסביבה מוציאה אותי מהכלים. השאלות והמבטים, אוי האנשים!!!

ואז טלפון חסר תועלת מאמא שלי-

נו, מה נשמע?

בסדר.

שתיקה.

מממממ.

איך את?

אותו דבר.

שתיקה.

ביי.

ניתוק השיחה.

בכי שלי אחרי ניתוק השיחה.

צעקה, צרחה שקטה. כ"כ שקטה שזה כואב. אוף זה כואב.

 

מחשבות מרצדות ושאלות שמקשות:

את אמא שלי, לא תציעי לקחת את הילדה?

לא תביאי לי אוכל חם ומפנק פעם בשבוע סתם כי את אוהבת אותי?

לא תציעי שנפגש לקפה באיזה בוקר שלא אצא מדעתי מרוב מחשבות?

את יודעת שאני כועסת ושאני לא טובה בלבקש- לא תקלי עלי ותעזרי גם בלי מילים?

את מטפלת ברפלקסולוגיה ועושה עיסויים ששווים זהב- תתני לי לשלם מהכסף שאין לי על טיפולי רפואה משלימה, כדי להקל על הכאבים ולהרגיע את הנפש, במקום לעזור לי בעצמך?

אמא שלי אשה מדהימה. תמיד עוזרת לכולם. כל החברות שלי בתור ילדות וגם בשלב יותר מאוחר היו אומרות לי שיש לי את האמא הכי מדהימה בעולם והכי כיף לדבר איתה כי היא כ"כ יודעת לעזור ולתת עצה טובה, מה שנכון, רק כלפינו הילדים הפרטיים שלה זה תמיד יצא עקום, עם שיפוטיות כואבת ודוקרת ולא מרחמת, הכל מאהבה.

ונכון שזה נשמע כאילו היא אף פעם לא עוזרת אבל זה לא נכון, היא מאוד עוזרת בהרבה מאוד דברים אבל כל זמן שזה מסתדר לה בלו"ז. היא תעשה הכול בשבילנו, הילדים שלה והנכדות שלה, אבל המבטים וחוסר הרצון כשזה לא מתאים לה דוקרים אותי במקום הכי כואב.

 

אני מרגישה שהכתיבה הזו היום, כשאני בקושי מצליחה לשבת דקה בשקט מרוב כאבים, באה להזכיר לי את התחושות של סוף ההריון שיש נטייה לשכוח.

שכל מה שהייתי רוצה מהמשפחה ומהסביבה הקרובה זה שיבואו לבקר וייקחו את הילדה לאיזה משחק קצר, ויביאו איזה משהו לאכול ורק ישאלו –'איך אפשר לעזור?' ולא 'נו? עוד לא ילדת'. ושלא ישלחו הודעות עם סימן שאלה. ושלא יציעו עזרה בדיעבד או כדרך אגב כשברור שזה לא מתאים להם. שיפסיקו לשאול ופשוט יפעלו, יצאו מעצמם רק לרגע, יתנו מקום לקושי, שיכילו ויהיו שם באמת, בלי שאלות. כשהם שואלים את השאלות המעצבנות והשטחיות שלא יצפו לתשובות נעימות ומלטפות.

ציפיות.

 

 

 

צילום: veggiegretz

3 תגובות ל- “ציפיות”

  1. חיבוק גדול.
    איזה כיף שפרקת.

  2. גילית הגיב:

    יקירתי, כל הכבוד שכתבת. כל הכבוד על ההישרדות המרשימה. כל כך קשה להיות שם ולהישאר חזקה כל כך ורהוטה כל כך. אני גרה בגבעתיים, אשמח לעזור אם תרצי. Gilith@gmail.com

  3. גילי הגיב:

    אני מרגישה כאילו שכתבתי את זה בדיוק לפני שנה .
    אני רוצה רק לשלוח לך חיבוק ואנרגיות וכוחות.
    הלידה תבוא, ואני מקווה שתבוא בשמחה ובקלות ובהצלחה.
    כנראה שאת אמא שלך לא תצליחי לשנות. ואולי משהו בה חוסם את היכולת שלה לחזק ולחבק. אני לא יכולה לבקש ממך כרגע להכיל את זה – אבל אולי יום אחד תוכלי לסלוח לה.
    נסי למצוא מישהו אחר שימלא את המקום הזה… לחבק ולהכיל (ולבשל ולעזור). תזדקקי לו\ה גם אחרי הלידה. אולי חברה טובה או אחות \ גיסה?
    הלוואי ויכולתי להיות היא עבורך. בינתיים – אני שולחת חיבוק וירטואלי על פני הרשת…
    בהצלחה!!!

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אשמה תמיד

מאת : ענת גל-און

14 באפריל 20136 תגובות

מתוך אחרי לידה, מקצועניות מדברות, רגשות אשם

הפוסט הזה עוסק בקלות הבלתי נסבלת שבה אנשים – רופאים, אחיות טיפת חלב,קרובי משפחה, אמהות אחרות ברשת – דורכים על המקום הכי כואב של אמהות – האשמה.

אומרים: "כשנולדת אמא נולדים איתה רגשות האשם".

מחשבות שבת בבוקר

מאת : אמא

23 במרץ 20130 תגובות

מתוך אחרי לידה, רק אהבה

  קטנה, קטנטונת, מתוקונת, קוקית, יפיופית, וחיוכית אין די מלים לתאר אותך נעמי.

איזו מין אמא אני, שלאחרונה בעיקר מחפשת שקט?

מאת : ענת

29 במאי 201413 תגובות

מתוך אחרי לידה, אני אמא מספיק טובה?, מה עם הצרכים שלי?, רגשות אשם אחרי לידה

חושבת לי איזו מין אמא אני, שלאחרונה בעיקר מחפשת שקט, שיעזבו אותי כבר, שכולם רוצים וצריכים ממני משהו ורק שלא יפריעו לי.

יש רגעים מדהימים באמהות אבל הרבה פעמים אני כל כך זקוקה לזמן לעצמי, לבד, שקט טהור ורחוק…
איפה אני ואיפה הפנטזיה של פעם, של אמא כזאת שהילדים ממלאים את חייה.