כשתינוק נולד, השם של היולדת הופך להיות : "אמא".

מצד אחד, זה מקסים, כי ואוו, איזה נס וזכות זו להיות אמא, ומצד שני, כאילו השם שלה נשכח בכמה ימים האלה, ואחר כך בגנים, היא "אמא של" וכך זה ממשיך וממשיך.

האמא הזו היא אדם בעצם. היא אשה עם רגשות ועם תחושות, עם חוויה כל כך עוצמתית שהיא עוברת, והיא זקוקה להכרה. היא זקוקה לאמא, אחות,  חברה, בן זוג, שיהיו שם איתה, שיראו אותה, שיחזיקו לה יד ורק יקשיבו וזהו.

איכשהו נראה שקצת התבלבלנו, כל כך הרבה חוגים מקסימים, שעוזרים לאמא להיות עם התינוק, לראות איך הוא מתפתח, לגעת בו נכון, אבל שכחנו דבר אחד את האישה המדהימה הזו שנמצאת שם, זו שלפני רגע הפכה לאמא, ואולי מרגישה לבד, או בלבול, או אשמה, או קושי, וחוסר וויסות שנובע מעייפות ועוד.

במאמר 'כבלי האהבה' של ג'סיקה בנג'מין, היא כותבת על כך שרק לאחרונה התחלנו לחשוב על האם כעל סובייקט בזכות עצמה. הפסיכולוגיה בכלל והפסיכואנליזה בפרט שותפות לראיה המעוותת של האם ככלי שבאמצעותו התינוק גדל, כאובייקט שאליו מכוונים צרכיו של התינוק. האם היא המטפלת, האחר המשמעותי, המבינה, האמפתית, המשקפת, היא גם מציבת גבולות, היא האחר החיצוני הממשי להחריד.

היא מציאות חיצונית, אולם לעיתים נדירות רואים בה סובייקט בעל ייעוד נפרד מקיומה בשביל הילד שלה.  למעשה, היא סובייקט אחר, אשר המרכז העצמאי שלו חייב להיות מחוץ לילד אם ברצונה להעניק לו את ההכרה שהוא מבקש.

אם מדוכאת מדי בשל בידודה אינה יכולה להתלהב מילדה הלומד ללכת או לדבר. אם המחניקה את כמיהותיה, שאיפותיה, תסכוליה, אינה יכולה להזדהות עם שמחותיו וכישלונותיו של הילד שלה. את ההכרה שהילד מבקש יכולה האם להעניק לו רק מכוח זהותה העצמאית.

לאחרונה אפשר לראות יותר קבוצות אמהות המתגבשות סביב הרעיון הזה, של הכרה באם כאישה המכילה בתוכה עולם שלם של חוויה ורגש, ואפשר לקרוא יותר על חווית האמהות של נשים הכותבות ומשתפות ומספרות לעולם, ולנשים אחרות שגם הן ידעו מה עומד בפניהן, ובעיקר שידעו שזה בסדר. זה בסדר לחוות את כל מה שהן חוות, זה טבעי.

אנחנו שונות, אבל גם דומות ולהיפגש זו עם זו, או ללכת למקום שמכיר בנו כנשים בנות אדם ולא רק כאמהות ומאפשר לנו להיות עם כל זה. כמה הקלה יכולה להיות ויתר מהקלה, ריפוי.

אז אני מזמינה אתכן, המלוות הרגשיות, התומכות, הדולות שלפני ואחרי, הכותבות, שאולי לא תמיד מרגישות שזה הדבר הנכון, או שמספיק נשים נענות לקריאה, קוראת לכן להקים עוד קבוצות, לכתוב עוד,  להמשיך!!!! בבקשה אל תפסיקו!!! זה חשוב מה שאתן עושות.

באהבה גדולה,

יפית שחר

מטפלת בתנועה

מנחת קבוצות נשים ותינוקות לאחר לידה