האמא הזו היא אדם. היא אשה.

מאת : יפית שחר

6 בספטמבר 2015 | 5 תגובות

מתוך אחרי לידה, איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא, מה עם הצרכים שלי?, עמוד הבית

 

כשתינוק נולד, השם של היולדת הופך להיות : "אמא".

מצד אחד, זה מקסים, כי ואוו, איזה נס וזכות זו להיות אמא, ומצד שני, כאילו השם שלה נשכח בכמה ימים האלה, ואחר כך בגנים, היא "אמא של" וכך זה ממשיך וממשיך.

האמא הזו היא אדם בעצם. היא אשה עם רגשות ועם תחושות, עם חוויה כל כך עוצמתית שהיא עוברת, והיא זקוקה להכרה. היא זקוקה לאמא, אחות,  חברה, בן זוג , שיהיו שם איתה, שיראו אותה, שיחזיקו לה יד ורק יקשיבו וזהו.
איכשהו נראה שקצת התבלבלנו, כל כך הרבה חוגים מקסימים, שעוזרים לאמא להיות עם התינוק, לראות איך הוא מתפתח, לגעת בו נכון, אבל שכחנו דבר אחד את האישה המדהימה הזו שנמצאת שם , זו שלפני רגע הפכה לאמא, ואולי מרגישה לבד, או בלבול, או אשמה, או קושי, וחוסר וויסות שנובע מעייפות ועוד.
במאמר 'כבלי האהבה' של ג'סיקה בנג'מין, היא כותבת על כך שרק לאחרונה התחלנו לחשוב על האם כעל סובייקט בזכות עצמה. הפסיכולוגיה בכלל והפסיכואנליזה בפרט שותפות לראיה המעוותת של האם ככלי שבאמצעותו התינוק גדל, כאובייקט שאליו מכוונים צרכיו של התינוק. האם היא המטפלת, האחר המשמעותי, המבינה, האמפתית, המשקפת, היא גם מציבת גבולות, היא האחר החיצוני הממשי להחריד.

היא מציאות חיצונית, אולם לעיתים נדירות רואים בה סובייקט בעל ייעוד נפרד מקיומה בשביל הילד שלה.  למעשה, היא סובייקט אחר, אשר המרכז העצמאי שלו חייב להיות מחוץ לילד אם ברצונה להעניק לו את ההכרה שהוא מבקש.

אם מדוכאת מדי בשל בידודה אינה יכולה להתלהב מילדה הלומד ללכת או לדבר. אם המחניקה את כמיהותיה, שאיפותיה, תסכוליה, אינה יכולה להזדהות עם שמחותיו וכישלונותיו של הילד שלה. את ההכרה שהילד מבקש יכולה האם להעניק לו רק מכוח זהותה העצמאית.

לאחרונה אפשר לראות יותר קבוצות אמהות המתגבשות סביב הרעיון הזה, של הכרה באם כאישה המכילה בתוכה עולם שלם של חוויה ורגש, ואפשר לקרוא יותר על חווית האמהות של נשים הכותבות ומשתפות ומספרות לעולם, ולנשים אחרות שגם הן ידעו מה עומד בפניהן, ובעיקר שידעו שזה בסדר. זה בסדר לחוות את כל מה שהן חוות, זה טבעי.

אנחנו שונות, אבל גם דומות ולהיפגש זו עם זו, או ללכת למקום שמכיר בנו כנשים בנות אדם ולא רק כאמהות ומאפשר לנו להיות עם כל זה… כמה הקלה יכולה להיות ויתר מהקלה, ריפוי.

אז אני מזמינה אתכן, המלוות הרגשיות, התומכות, הדולות שלפני ואחרי, הכותבות, שאולי לא תמיד מרגישות שזה הדבר הנכון, או שמספיק נשים נענות לקריאה… קוראת לכן להקים עוד קבוצות, לכתוב עוד,  להמשיך!!!! בבקשה אל תפסיקו!!!  זה חשוב מה שאתן עושות.

באהבה גדולה,

יפית שחר

מטפלת בתנועה

מנחת קבוצות נשים ותינוקות לאחר לידה

5 תגובות ל- “האמא הזו היא אדם. היא אשה.”

  1. מסכימה לכל מילה 🙂

  2. דנה ליברמן רביב הגיב:

    יפיתוש יקרה, כתבת מקסים!
    תודה על הלגיטמציה שאת נותנת לנשים הבאות לקבוצות ולנשים שמכילות קבוצות כאלה. כן ירבו נשים המתקבצות יחדיו וחולקות הווה משותף בתקופות מאתגרות וגם לא.
    שנה טובה ונפלאה לך יקרה😘

  3. חני סער הגיב:

    יפית יקרה,
    תודה רבה לך על זה. אני כל כך מתחברת אל תחושת השבט הנשי, שיחד עם השונות הגדולה יוצר שלם גדול יותר.
    ומאמינה בהתמקדות באם, באדם שהיא כעת, באדם שהייתה לפני הלידה, בשינוי, בתחושות, ברגשות, במה שנוכח בתוכה.
    שתהיה לכולנו שנה נהדרת, מלאת הקשבה וחמלה לעצמנו.

    אמן.

    • יפית הגיב:

      הי חני. הגבתי לך גם בהודעה פרטית. תודה על התגובה ושתהיה שנה מעולה, מחוברת לעוצמות הנשיות שלנו.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מוות אחרי מוות

מאת : שמס

22 בדצמבר 20153 תגובות

מתוך התמודדות עם אובדן, לכל אמא

כשפרסמתי את סיפור הלידה שלי כתבתי בכותרת "לידה שקטה", אך שינינו את הכותרת לאחרת כי לא היה מוות בלידה.

היום אני כותבת " מוות חיים מוות ". אולי זו הכותרת שהכי מתאימה לסיפור שלי.

'השמש זרחה שוב', כתבתי , 'עם כל הקושי אנחנו רואים את האור וממשיכים בכל הכוח עם התינוק היפה המקסים שלנו'.

לילה עבר שקט, אכל, ישב איתי, שרתי לו, שיחקתי אתו, שמתי אותו במיטה, הסתכל עליי במבט עמוק ושלחתי לו נשיקה מרחוק. לו ידעתי, לא הייתי עוזבת אותו אבל מי אני שאעמוד בפני האל שקובע את העובדות, את האמיתות, את הכול.

כשסיפור הלידה נשמע רגיל, אבל התחושה שלך אחרת- חלק ד'

מאת : קרן פרידמן גדסי

14 בינואר 20110 תגובות

מתוך סיפורי לידה, עיבוד חוויית הלידה

נשים מתאבלות על פנטזיית הלידה שאבדה, על הציפייה שלא התממשה לעוצמה בלידה. הן מתאבלות על המפגש הראשוני עם התינוק שאבד לנצח, מתאבלות על מה שרצו להיות ולא הצליחו, מתאבלות על האישה שהן היו ושלא תחזור יותר.

הן מתאבלות על מה שאבד. על מה שהן חסרות. ואולי זהו אבל שקשור למקומות אחרים בתוכן, ואולי הכאב מצטרף לחוויות אובדן אחרות בחייהן, ובחיי נשים בכלל.

תודה לך, סוניה פרס

מאת : לימור לוי אוסמי

4 בפברואר 201113 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

כשקראתי את אורח חייה של סוניה פרס אחזה בי אותה התפעמות. קיבלתי מין תחושה כזו שהנה, זה קורה, זה מתרחש. יש בקירבנו נשים שבוחרות לחיות את חייהן בדרך אחרת ממה שמקובל, ממה שמצפים, ממה שנהוג, ממה שנכון, ממה ש'טוב', רק מתוך מתן כבוד אמיתי לבחירה האישית והרצון האישי שלהן, שבתקופתן נחשב לקצת אחרת מהמקובל.

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שהגעת.

מעכשיו אפשר להתעדכן בקלות בתכנים החדשים על ידי קליק אחד.

תלחצי כאן: https://bit.ly/2HXueCm

להיות אמא לתינוק ולהרגיש שאני ברכבת הרים

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם