ללמוד לצוף

מאת : אביטל חיימי

1 בספטמבר 2015 | תגובה אחת

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

 

שכבתי לי במיטה חסרת אונים, עייפה מעוד יום מלא תסכולים. משחקי השליטה עם ילדי הפכו את הבית לשדה קרב שבו כולנו נותרים פצועים רגשית. כולנו נשבנו בתוך סערת הרגשות והמלחמה הבלתי פוסקת בה ילדי רוצה את עצמאותו ואני מתקשה לתת לו אותה. מצאתי את עצמי בוהה בתקרה, שוקעת במחשבות, ללא תשובות מתפללת אל אלוהי שישמע את זעקתי ויעזור לי למצוא את הכוחות להתמודד מחר מחדש. ביקשתי ממנו שיתמוך בי ויראה לי שיש אור בסוף הדרך, שיעורר בי את התקווה להאמין בבני וביכולותיו.

בכיתי אל תוך הכר ולאט לאט שקעתי אל שינה עמוקה.

 

בשנתי, חלמתי חלום. ראיתי את ילדי הטהור עומד על שפת המים. המים, עמוקים וזורמים בשצף. הלוך ושוב, כגלי הים.

אך ילדי הקט לא על שפת הים עמד. אלא על קצה החוף הפונה אל עבר ים המציאות.

אלו הם מימי החיים. המים בהם כולנו שוחים את חיינו קדימה והלאה ולומדים לזרום איתם את חיינו, בין אם באושר ובין אם ברגשות אחרים שמציפים אותנו.

 

ואני צופה בו, מלווה אותו בהתבוננות. רואה את יכולתו לפלס דרכו אל החיים , כיצד צומח ולומד על עצמו, על קרוביו, על סביבתו. רואה גם את קשייו, הקושי שבאיסוף עצמי, בהתמודדות. ואני רוצה לרוץ ולחבקו אך עוצרת כדי לתת לו מרחב למידה.

מחשבות עוטפות את ראשי, ורצון עז לומר לו מילים מחבקות כדי שיחוש אותי שם עבורו. יודעת אני כי הוא מרגיש אותי, את נשימתי ואני בוטחת בקשר הבלתי מדובר בינינו.

ואני מלווה אותו בשקט, בביטחון, בנוכחות.

 

ילדי יודע כי המים קוראים לו להיכנס, לטבול בהם ולהתחיל את מסעו בעולם כמו כל השוחים האחרים. אך אמונתו ביכולתו לצלול אל תוך המים מבלי שיטבע, חונקת אותו ומכבידה כל כך.

הוא שומע את הקולות מסביבו שקוראים ומאיצים בו.

 

הוא איננו רוצה, ״אינני מסוגל״, הוא אומר. ״עזרי לי עוד קצת״…

 

גופי רוצה לרוץ ולהצילו, לפרוש את גלימת ההורות המצילה שלי ולמשות אותו. ואני נוצרת את זעקתי על מנת שיוכל לקפוץ, תוך שאני משננת כמו מנטרה – ״אתה יכול, ילדי, אתה יודע!״.

 

וילדי אמיץ.

 

הוא קופץ למים, מנסה להרים ראשו מעל פני המים. המים נכנסים לפיו והוא נחנק. ושוב מנסה. לעיתים מצליח, לעיתים פחות.

 

הו, כמה פעמים כבר הצלתיו ומשיתיו מן המים, שרק לא יסבול, ובכך מנעתי ממנו להציף עצמו ולהתחזק. אך לא עוד- המנטרה בראשי מתנגנת ומשאירה לו מרחב.

 

ואני שם. תומכת ושומרת. וילדי שוחה, לעיתים נחנק ואז נושם.

אתה מסוגל – אתה מסוגל – גם אני מסוגלת…

 

וזעקתי פוחתת ומתפזרת לה עם הרוח. ובמקומה מתמלא ליבי אור ועוצמה.

כי ילדי חזק הוא. ואני מחזקת אותו בהיותי שם עבורו.

״אתה מסוגל״ עונה לו הרוח, ועוטפת אותו יחד עם הזרם של מימי החיים.

ילדי נסחף ושוחה גם יחד, מתקדם עם הזרם, ואני מלווה אותו לאורך החוף, מסתכלת, מתבוננת בהתקדמותו. הוא מתרחק, ואני עם כאב וגעגוע מאפשרת לו את מרחב הזרימה אל האופק.

 

״אתה חזק, ילדי״ ״אמא תמיד שם עבורך ואיתך כשתזדקק״.

 

פוסטים נוספים על התבוננות, למידה וצמיחה

 

תמונה:  Penywise

תגובה אחת ל- “ללמוד לצוף”

  1. מיכל הגיב:

    מזמן לא התרגשתי ככ,ממש עד דמעות, כאלו שחונקות.
    כתבת מרגש,נוגע,כואב.

    תודה לך

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הההההכל תקין. אז מה לעזאזל לא הולך?

מאת : אמא אנונימית

16 ביולי 20130 תגובות

מתוך טיפולי פוריות, רוצות הריון

אוף, למה זה לא מצליח על הפעם הראשונה? ולמה זה לא מצליח שוב? ואז שוב ושוב? טוב נו – בדיקות דם, כל העסק. בדיקות זרע – שנינו תקינים. הההההכל תקין. אז מה לעזאזל לא הולך?

מחליטים שזה טיימינג. לחץ. עושים עוד חודש הפסקה. עוד חודש. שוב לא הולך.

מי אמר שאני צריכה להיות זוהרת בהריון ? מרגישה כמו אקוואריום ענק

מאת : בר

17 בפברואר 2011תגובה אחת

מתוך הריון, יומן הריון

איך אשכלל את מיומנויות הג'אגלינג שלי מעבר ליכולות המדהימות שכבר פיתחתי עם שניים? ומה, שוב אצטרך לבקש עזרה מכל מי שמוכן לשמור על הילדים, אפילו רק ליציאה לסופר…. ומה עם הגוף שלי, כמה זמן ייקח עד שאפסיק להראות כמו הר ואחזור לאיזו שהיא פיגורה הגיונית? אולי לשאול אם היא חושבת שהתחת שלי גדל או לא?

אמא'לה

מאת : סשה חזנוב

10 בינואר 201227 תגובות

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?

אני עומדת באמצע מחלקת התינוקות בחנות גדולה עם בני הקט צורח על הידיים ומסתכלת על שברי חיי הקודמים מפוזרים על מדפי הלבשה תחתונה ועיצוב הבית.

הדברים האלה חדלו להתקיים אי שם במהלך החודשים האחרונים והצטמצמו למבצעי חיתולים, שוברי הנחה למגבונים לחים ואוברולים לקיץ. וחבל, מכיוון שבחיי לא היה מזיק לי לעשות סיבוב בשאר המחלקות ולנסות למזער את דמותי כקלישאה המהלכת על שתיים של "פלטו עלי ולא ישנתי חודשיים".

האשליה של אימא מאושרת, מצוחצחת ומגולחת למשעי, המצוידת בסבלנות של אחת תֶרזה שכבה מנופצת לרגליי, בעודי דורכת עליה שוב ושוב בניסיון להרגיע את העולל שונא השופינג שלי, גם אם השופינג בשבילו. עצם המחשבה שאין שום שופינג אחר באופק או ששופינג זה מה שנותר לשמירה על שפיותי היא התגלמות הפרדוקס של חיי הנוכחיים.

כן, שמחתי לגלות שלעמוד כך בפרהסיה קבל עם ועדה עם חיתול מלוכלך, ילד המאדים מבכי, מבט עייף ומיוזע, לא מטריד אותי כפי שחשבתי שיקרה. אני תמיד יכולה לזקוף את זה לזכות שעות המדיטציה הארוכות טרום ההורות, לזכות הבגרות הנפשית או שפשוט להודות שיש משהו באימהות שמפנה את כל הביקורתיות החיצונית על פיה ומצמצם אותה לכדי התפקוד האימהי נטו, לביקורת העצמית המשובללת פנימה שמשאירה את העולם החיצון להתנהלותו בלעדייך. תחושה מוזרה להרגיש חופשיה בו ברגע שבו את הכי מגויסת עד המשאב האחרון שבך…

לולא היוהרה או האשליה (שהרי הן בכל מקרה אחיות תאומות) של "לא אהיה כמו כל האימהות האלה", הייתי מצליחה לראות

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שהגעת.

מעכשיו אפשר להתעדכן בקלות בתכנים החדשים על ידי קליק אחד.

תלחצי כאן: https://bit.ly/2HXueCm

להיות אמא לתינוק ולהרגיש שאני ברכבת הרים

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם