אימהות רבות כל כך יוצאות בתחושות לא פשוטות מהלידות שלהן, כאילו סוחבות איתן משא מכביד להמשך החיים. לפעמים מדובר ברגע אחד מתוך הלידה כולה, שפשוט לא נותן מנוח, לפעמים קיים פער גדול, קשה לעיכול, בין הציפיות שקדמו ללידה לבין מה שהיה שם בפועל, ולפעמים זו חוויה טראומטית ממש, שמכווצת את הגוף והלב בכל פעם שעולה המחשבה על הלידה שהייתה, או על הלידות הבאות.

לעיתים קרובות אימהות חושבות שמדובר בגזירת גורל, ואין מה לעשות בעניין, מה שהיה היה. את המציאות אי אפשר להחזיר לאחור, ולא נותר אלא לקוות שהזמן, והתינוק/ת, יפחיתו את עוצמת הכאב.
בגישת 'לידה כמסע' יש תמיד מה לעשות, ממרחק של חודשיים, כמו גם ממרחק של חמש שנים.

בדרך כלל נוטים להאמין שהסיבה לתחושות הקשות נעוצה ב'משהו' מסוים שקרה/לא קרה, אבל מה אם… מה אם המועקה, הכעס, האכזבה או כל תחושה קשה אחרת שמעיקה עלייך, אינן תוצאה רק של ה'דבר' עצמו, שהיה קשה 'אובייקטיבית', אלא בעיקר תולדה של הפרשנות המכאיבה שאת מייחסת לו בתוכך היום (באופן מודע או לא מודע)?

איך קורה שההחלטה לקחת אפידורל, בניגוד לתכנון המקורי, נחווית ליולדת אחת כאכזבה תהומית, וליולדת אחרת כשחרור והתמודדות? איך אמא אחת חווה לידה קיסרית כטראומה ואמא אחרת כהתנסות טובה ומחזקת?
מה קובע כיצד מתגבש הסיפור שלנו על הלידה? כמה זה בשליטתנו והאם ניתן לשנות את הנרטיב הפנימי בדיעבד?

שער לשינוי

כל אשה מגיעה ללידה עם הסיפור הפנימי שלה על החיים ועל עצמה, עם שלל האמונות שלה על מה נכון/לא נכון, ראוי/לא ראוי, טוב/רע. הסיפור הפנימי מכתיב לנו בעצם את הפרשנות לכל דבר שקורה.
אם נשקול לרגע את האפשרות שהזרע לטראומה טמון בפרשנות האישית של כל אחת לגבי האירוע שחוותה, נגלה שנפתח שער משמעותי לשינוי, הזדמנות לראות מהו בעצם המשא הפנימי שמכביד כל כך.

זוהי הזדמנות לכל אחת מאתנו להסתכל פנימה, בלי לרמות את עצמה, בלי להתכחש לתחושות הקשות, מעיקות ככל שיהיו, אבל עם יכולת לקחת כמה צעדים לאחור, לראות את התמונה מזווית רחבה יותר, עם גוונים רבים יותר, לבחור אם הפרשנות האישית היא 'האמת, כל האמת ושום דבר פרט לאמת', ובעיקר להתבונן במה שקרה בחמלה. באהבה.

עיבוד לידה מתקיים בדרכים שונות. בגישה של 'ללדת מבפנים' ההסתכלות המחודשת נעשית דרך התמקדות ברגע אחד ספציפי, מתוך שרשרת הרגעים שנחוו בלידה. התמקדות כזו עוזרת להיכנס היישר ללב העניין, כמו חץ ישיר לעומק הסיפור. לפעמים עולה רגע שהאמא הריצה קדימה ואחורה כבר אינספור פעמים בראש, אבל הרבה פעמים היא, וגם אני כמטפלת, מופתעות מהרגע שנבחר… שהגיח מתוך תת המודע.

עיבוד לידה – מתחילים…

מיכל (שם בדוי) עצמה עיניים בתחילת מפגש עיבוד לידה שלנו, ונתנה ל'סרט' של הלידה להיות מוקרן על המסך הדמיוני שלה. הנחיתי אותה לתת לרגעים הלא פתוחים, שמבקשים התייחסות, להופיע בהיר יותר, לאט יותר או קרוב יותר… לאחרים לעבור ב- fast forward או לסגת אל הרקע, מטושטשים…  ולאט לאט לתת לרגע מסוים לבוא קדימה. לרגע שכאילו אומר "עלי, מיכל, תסתכלי עלי עכשיו"… כמו ילד קטן שמושך בשרוול של המודעות…

אולי ביום אחר הייתה מיכל בוחרת רגע אחר, אבל באותו בוקר הרגע שקפץ היה –

"אני על המיטה בחדר לידה, לוחצת לוחצת לוחצת, זה כבר אחרי שעתיים וחצי של לחיצות. המיילדת אומרת לי "את לא לוחצת טוב, תקשיבי לי!! ואני מרגישה שאין לי יותר מאיפה להמשיך ללחוץ…!"

הלידה של מיכל הסתיימה בוואקום, והרגע ש'קפץ' קדימה הוא כמו 'שריטה', שהמוח מתעקש לחזור אליה שוב ושוב ושוב.

אחרי שהרגע נבחר אני מנחה את האמא לספר לי אותו בלשון הווה, עם מירב הפרטים שהיא יכולה לזכור. אנחנו נותנות קודם כל מקום לכל המראות, הקולות והתחושות של אותו הרגע, בלי שיפוטיות, רק הקשבה, הבנה והכלה. הרבה פעמים מתבהר מיד הפער העצום בין מה שהאם דמיינה לפני הלידה, לבין מה שקרה בפועל. הפער הזה הוא אחד ממרכיבי הטראומה.

עיבוד לידה. שיחת השופט – קורבן

בשלב השני במפגש עיבוד לידה אנחנו מחפשות את המשמעות, את הנרטיב הפנימי שהאמא מייחסת לרגע הזה, באמצעות הקשבה לשיחה שמתנהלת לה בתוך הראש. לא הדיאלוג שהתנהל אז, אלא הדיאלוג שמתנהל בראשה עכשיו, על מה שקרה שם.

אני מנחה אותה להקשיב כאילו היא מצותתת לשני אנשים (או לפעמים לחבורה שלמה!), שמשוחחים ביניהם בבית קפה. מה הם אומרים? אנחנו מקשיבות יחד לשיחה שלהם. כמעט תמיד מתפתח מהר מאוד דיון מי אשם–

יש קול, נוכל לקרוא לו 'השופט הפנימי', שמטיח באשה עצמה האשמות שונות – שהיא עלתה יותר מדי במשקל בהיריון… שאין לה כוח רצון… שהיא לא יודעת לעמוד על שלה… שנכשלה בתפקיד הראשון שלה כאמא… מגוון אינסופי של אמונות גלויות וחבויות.

כל דבר שקורה במציאות החיצונית, נחווה דרך העדשה של האמונות הפנימיות שלנו על עצמנו, בין שמדובר באמונה חיובית, כמו 'אני חזקה', ובין שמדובר באמונה שלילית כמו 'אני לא יודעת אף פעם לעמוד על שלי'.

קול אחר, נוכל לקרוא לו 'הילדה הקטנה', מרגיש קורבן של הסיטואציה ומאשים את האחרים, שלא היתה להם סבלנות… שהם פעלו מפרוטוקול או מכסת"ח… שהם לקחו ממני את החוויה שיכלה להיות… ש….

האמא ואני מקשיבות היטב לפינג פונג בין הקולות הפנימיים. לפעמים קל לשמוע את הקול השופט וקשה לשמוע את קול הקורבן, לפעמים להיפך… מדהים כמה יצירתי ה'מיינד' שלנו בקשירת קשרים ובמתיחת קווים בין סיבה לתוצאה… ובהמצאת עתיד חלופי, מדומיין. אם רק הייתי… אם רק לא הייתי… אם הם היו או לא היו…

יצירתיות אינסופית.
שרון (שם בדוי) בחרה במפגש עיבוד לידה רגע שבו היא נמצאת במקלחת. בעלה והדולה שלה מחוץ למקלחת, כמו שהיה לה טוב בלידה הקודמת. אבל עכשיו, ברגע הזה, היא מרגישה כל כך לבד. תחושת ה'היי' שהיא זוכרת מהלידה הראשונה לא מגיעה, ובמקומה מגיעות תחושות של בדידות וכעס, ובעקבותיהן מצוקה נוספת בגלל התחושות ה'לא נכונות'.

בשיחת השופט-קורבן בתוך הראש שלה, אמר השופט הפנימי:

"היית צריכה להתמסר לתהליך, כמו בלידה הקודמת, ולא התמסרת! הראש שלך המשיך לעבוד… לא הצלחת לשחרר".

הקורבן, שמחפש נואשות לעשות סדר פנימי בדברים, ענה:

"המיילדת שלי לא ממש הייתה שם בשבילי. היא לא הבינה שמה שביקשתי מראש כבר לא נכון לי, ושעכשיו אני צריכה אותה שם לידי".

השופט והקורבן שבתוכנו מנסים למצוא אשמים. מדוע?

בראייה של 'לידה כמסע' קיימת כוונה טובה מאחורי ניסיון זה. התחושה שלנו היא שאם יימצא אשם (אני או אחרים), ויימתח קו ברור בין סיבה לתוצאה, תוחזר לנו, חלקית לפחות, תחושת השליטה. מכאן הרצון לתקן, לחוות 'חוויה מתקנת'.

אין ספק שלפעמים הלידה הבאה נחווית כחוויה מתקנת ונפלאה, ולפעמים לא.
הגישה של 'לידה כמסע' מציעה הסתכלות שונה. במקום סיטואציה שצריך 'לתקן', יש כאן הזדמנות לראות משהו, שהיה כאן כבר קודם. אמונה פנימית, שהייתה טמונה כמו זרע בקרקע של הנפש, ומשהו בלידה העיר אותה, השקה אותה וגרם לה לנבוט ולהתגלות על פני השטח.

האמונה הפנימית

במפגש אנחנו מחפשות יחד את האמונה הפנימית. מתוך הקשבה לשיחה של הקולות בתוך הראש, אפשר בדרך כלל לדלות את האמונה הפנימית החבויה, או לפעמים לא כל כך חבויה.

אני שואלת אימהות – "אז מה את מאמינה שזה אומר עלייך, שזה קרה ככה?"

לפעמים זה ברור לאמא כשמש. לפעמים היא אומרת משהו כמו "זהו, שזה לא אומר עלי כלום…"
אני כבר רגילה לתשובה הזאת. במודע זה לא אומר עליה כלום. אבל הניסיון שלי אומר שמרגע שנשאלה השאלה, תת המודע כבר מחפש את התשובה. לפעמים אני מנסה לעזור לאימהות בנתיבים עוקפים – "מה זה אומר בכלל? על העולם? על הסיטואציה?"

אני מקשיבה טוב טוב, לאינטונציה, לשפת הגוף וגם לבחירת המילים. הרבה פעמים מילה מסוימת קופצת לי קדימה. אני כמעט שומעת אותה, כמו איזה פעמון או חריקה. מילה שהשימוש בה, או ההקשר שבו היא נאמרת, ייחודי לאם הספציפית.

טוהר (שם בדוי), למשל, השתמשה במפגש עיבוד לידה במילה 'התרסקות' לתיאור החוויה של הכנסת קתטר רגע לפני קיסרי. המילה בלטה לי מיד. שאלתי אותה מה התרסק?

מילים כאלו הן כמו שערים אל תוך המעמקים של החוויה, מפתח לסיפור הפנימי של כל אחת (ואחד) מאתנו. בשביל טוהר 'התרסקה' תחושת החיבור שלה לעצמה. הקתטר היה רק הטריגר. כשהאם מצליחה למצוא ולנסח את האמונה הפנימית המכאיבה, אנחנו מחפשות יחד את ההשפעות של האמונה על מערכות היחסים שלה בחיים, עם עצמה, עם בן זוגה, עם הילד/ה שלה.

זה הרגע שבו אימהות רבות רואות שזרע האמונה היה שם עוד הרבה קודם, לפני הלידה. הן קולטות איך אותה אמונה הכתיבה ומכתיבה כל כך הרבה דברים בחיים שלהן.

הרבה אסימונים נופלים במפגש עיבוד לידה. לפעמים אני כמעט שומעת אותם בחדר. לפעמים אני רואה את התהליך משתקף בפנים של האשה, או בגוף שלה. אבל זה אינו סופו של התהליך. עכשיו הזמן לבנות גשר. גשר שיעזור לחצות את הנהר, למרות הערפל שמגביל את הראייה. גשר אל מקום של חמלה ואהבה. קודם כל של האשה כלפי עצמה, ואז גם כלפי הסביבה.

גשר של חמלה

יש דרכים רבות ליצור את הגשר הזה במפגש עיבוד לידה. לפעמים מדובר פשוט בקצת ידע, שעוזר לעשות  re-framing למה שנחווה. להרחיב את נקודת המבט, על מנת לראות פרשנויות אפשריות נוספות. כמו למשל בסיפור של נופר (שם בדוי), שלדבריה הגיעה ל"מצב פיזי נוראי כל כך בלידה, עד שנרדמתי בעמידה וכל הזמן כמעט נפלתי!!!".

כל מה שהיה צריך לומר לה זה שלהירדם בעמידה זה דבר מפחיד, של אובדן שליטה, אבל ההירדמות עצמה היא דווקא מנגנון חכם של הגוף, לאגור כוחות במצב של מאמץ קיצוני. אני זוכרת עד עכשיו את הפנים שלה משתנים, כשהבינה שהעובדה שנרדמה לא מעידה על שיבוש כלשהו בתהליך הלידה או בהתמודדות שלה.

לפעמים מתאים יותר לדבר אל הלב, במקום אל הראש. לדבר אל ההמיספרה הימנית של המוח, בעזרת סיפור מיתולוגי, סיפור זן, ציור אל כל דבר אחר, שיכול לעקוף את מנגנוני החשיבה והשיפוטיות הקבועים שלנו, ולעורר את הקול של הלב, של החמלה.

לניצן (שם בדוי) שרצתה לחוות לידה "מתוך שמחה והודיה על כל ציר" ולא הצליחה ליישב בין הרצון לבין אימת המוות שחוותה בשלב הכי אינטנסיבי בלידה, סיפרתי את סיפורה של איננה, מלכת שמיים וארץ. סיפור מיתולוגי עתיק, שמספר על מלכה שכדי להיוולד מחדש משהו בה חייב למות…
בעזרת הסיפור והשיחה שאחרי נתנו מקום לאימת המוות. אימה שגם היא אינה שיבוש, אלא הדבר עצמו. חלק ממה שנשים עוברות בתהליך הלידה שלהן כאימהות, לפעמים כבר בהיריון, לפעמים בלידה עצמה ולפעמים במהלך ההורות.

בחברה המערבית אנחנו רגילים להתכונן ללידה בשתי דרכים, איסוף ידע וקניות… מעט מאוד מקום ניתן לתהליך הנפשי, במהלך טרנספורמציה משמעותית כל כך, שמעוררת בתוכנו את המקומות הכי עמוקים, שמבקשים להיראות ולהתבהר, באור של המודעות.

אמונה חדשה

לקראת סוף הפגישה אנחנו מחפשות יחד אמונה חדשה. אני מזמינה את האם לשאול את עצמה מה היא מאמינה שהרגע הזה אומר עליה עכשיו, כשהיא מתבוננת בסיטואציה בעיניים של חמלה. לפעמים ניתן למצוא מיד אמירה חומלת יותר. לפעמים האשה צריכה לתת לדברים לשקוע, לצוף, לעשות סיבובים בתוכה. יש זמן. אנחנו רק זורעות זרע לאמונה חדשה

אחרי שהדברים ישקעו מעט, במקום הראיה של שופט/קורבן, תוכל לנבוט ראייה רחבה יותר, ממקום חומל ואוהב. פעמים רבות אני מסיימת פגישות בתחושה שעלו המון דברים. לא ייאמן כמה עמוק אפשר להגיע במפגש קצר כל כך.

לפעמים אימהות נשארות לשבת… בניסיון לעכל את כל מה שעלה. לפעמים אנחנו מתחבקות שוב ושוב כשהיא כבר בדלת. כל פעם מחדש זה מזכיר לי לשים לב לסיפורים הפנימיים שלי עצמי, סביב לידות ובחיים בכלל, ואני יוצאת מלאת הודיה. על הכול.

 

דנית צור אלמוג, ׳פרפרים בבטן׳, מרכז ירושלמי לליווי היריון ולידה, שהקמתי עם שותפותי ב- 2004. דולה, מדריכת הכנה ללידה ומתמחה בעיבוד לידה וטראומה, בגישת ׳לידה כמסע'. טלפון: 050-8621822 מייל: danitdoula@gmail.com אתר: https://alma-birth-story-medicine-israel.com/  פייסבוק: www.facebook.com/parparim.babeten

פוסטים נוספים שכתבה דנית צור אלמוג:

הכנה ללידה: על לידת החלומות, השופט הפנימי, תסכולים ואופציה אחרת

הלידה וההורות כטקס חניכה, כסיפור הירואי

'הכנה ללידה'- יש באמת חיה כזאת?

פוסטים נוספים בנושא עיבוד חוויית הלידה אפשר למצוא כאן.