חוויתי שתי לידות באותו היום. אחת רעשנית, והשנייה דוממת.

מאת : אמא בעילום שם

9 בנובמבר 2015 | 3 תגובות

מתוך לידה עם אפידורל, סיפורי לידה, עמוד הבית

 

הנה היום הגיע ואני נמצאת בבית חולים בחדר לידה בכדי לקבל את הזירוז, לאחר 37 שבועות בהם אני מחזיקה שני תינוקות בריאים וגדולים. עם בטן ענקית אני נגשת לבית החולים, כולי התרגשות. זה ההיריון השלישי שלא היה מתוכנן וההפתעה הגיעה אלינו כמתנה משמיים- "יש לך תאומים".

שעות ארוכות אני מחכה והזירוז לאט לאט מתחיל את הצירים הקשים, הרבה פעמים ניגשתי לבית חולים עם צירים, אך עצרו אותם. אפילו הגעתי לחדר לידה וסירבו ליילד אותי בטענה ש "עוד יום בבטן עדיף מכמה ימים בפגייה".

הרגשתי חלשה מאוד. הרבה שעות על הגב ללא תזוזה, רק כאבים ותקווה לראות את פני אהוביי. ואז הגיע התור של בני הראשון לצאת לאוויר העולם. צעקני הוא יצא, פניו אדומות קולו רם, מגיע לחדרים הסמוכים. כמה יפה הוא. החזקתי אותו, בכיתי מרוב אהבה ואז הוא נלקח לבדיקות ואני צריכה לחזור "לעבודה"- יש לי עוד תינוק שאליו אני מחכה מאוד. אותו תינוק שובב שרקד בתוך הבטן.

בלידות קודמות תמיד חיכינו אני ובעלי לשמוע את קול התינוק החדש שמגיע מהחדר הסמוך. קול מרגש, חיים חדשים מתחילים, אין ספק, ובכי צריך להיות נוכח במקום.

ואז, מה קרה פתאום?!

הזמן עובר ואני מנסה לדחוף. 'הראש גבוה', הם אמרו, 'להעלות מינון זירוז', אמרו, ולא אמרו 'נעשה ניתוח'. לא אמרו 'ננסה דרכים אחרות'.

 

רופא אחד החליט שהוא מחכה עוד ועוד זמן, ואחרים איתו. מחליפים משמרת ביניהם ואני על המיטה חלשה, כואבת, דם בכל מקום. בעלי לא רגוע ואף אחד לא עושה מעשה. אחרי שעה תינוק יפיוף יוצא ממני, שמים אותו עליי. אין כלום. לא בכי. ולא נשימה. והצבע כחול.

לא אשכח את השקט השורר בחדר. שקט של מוות.

שקט שעצר את הזמן. לא שאלתי כלום. סגרתי את כל השאלות ואת כל הרגשות, כי אם לא הייתי עושה זאת הייתי משתגעת. בעלי יצא לבדוק. לא נותנים לו להיכנס לחדר. בני מונשם, מובהל לחדר טיפול נמרץ.

העיניים עצמו מרוב עייפות, אך הראש חשב הרבה מחשבות ובעיקר מחשבות אפלות על מוות, על סבל. והנה, הקול של הרופא קורא בשמי. פתחתי עיניים, עיניי היו כשל אדם לא שפוי, אדם שכרגע שכלו הפסיק לעבוד. אמרתי: "תגיד עכשיו. תגיד לי". הוא אמר: "סליחה. אנחנו לא יודעים מה קרה פתאום". הסתכלתי עליו ופרצתי בבכי שלא נפסק.

 

חוויתי שתי לידות באותו היום. אחת רעשנית, והשנייה דוממה.

אומרים שכל אדם שנולד, המוות נולד אתו, הרי כולנו בסופו של דבר דוהרים לאותו סוף.

שני הניגודים האלה נפגשו יד ביד ביום הזה. היום הבלתי נשכח של אהבה, כאב, סבל, אשמה, סבלנות, צעקות, בכי, שמחה, ודממה.

אחרי יותר מחודש בטיפול נמרץ וריצה בין תינוק חדש בבית לתינוק חולה, לבין בנותיי היפות, הוא יצא. השמש זרחה שוב. אך בתוך האור יש טיפה שחור, ובתוך האי הבנה מה יקרה אתו, אני מחזיקה את עצמי לשאול הרבה שאלות, מנסה  רק לראות את האור.

לבעלי היקר – אתה גיבור. לבנותיי היפות- אתן מתנה יקרה משמיים. ולבנים המתוקים שלי – אהבה נצחית בלתי נפסקת, ולאלוהים- כל התודות שיש על הכול.

 

 

לסיפורי לידה נוספים

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

3 תגובות ל- “חוויתי שתי לידות באותו היום. אחת רעשנית, והשנייה דוממת.”

  1. את ניצולת וגיבורת טראומה. מה שעברת הוא באמת מאוד מטלטל. חיבוק גדול להחלמה, ריפוי, ובריאות טובה- לכולכם.

  2. אינאס נוגידאת הגיב:

    חברה שלי ..כל מה שעברת הוא מבחן אמונה ואת אישה מאמינה ומגיע לך כל טוב..מה שעברת הוא טראומה אבל את אמיצה ואישה לענין ברוך השם שיצאת מזה במתנה מאלוהים תאומים מלאכים למשפחה הכי חמה הכי יפה בעולם…אוהבת אתכם…נשיקות😙😙😙

  3. הדס פורת הגיב:

    תודה ששתפת, נותנת לנו את הזכות ליטול ממך ולו חלקיק סבל קטן, לשאת יחד איתך את זכרון הלידה, את התקווה, את גדלותו של בורא עולם.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

על זיווג משמיים והצגה 'יומן הריון' שאת פשוט חייבת לראות

מאת : לימור לוי אוסמי

7 בנובמבר 20107 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

ההצגה היא פשוט העצמה – היא משקפת את הכוחות החברתיים הקיימים ומופעלים עלינו כאמהות ומבקשת מכל אחת מאיתנו להתכוונן פנימה, למצוא את האמת הפנימית שלה שמרגישה לה נכון וללכת איתה. ואוו, כמה עוצמה.

רק לא ניתוח קיסרי ! אין מי שיעזור לי, מי יטפל בי ?

מאת : אמא ויהי מה

4 באפריל 20116 תגובות

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

לקראת סוף ההריון אני ובעלי עברנו קורס מזורז של הכנה ללידה בטיפת חלב – ידעתי את כל התנוחות הלידה, כל הנשימות, רק על דבר אמרה לי האחות "על זה עדיף שלא נדבר" – ניתוח קיסרי- "שלא תגיעי לזה" כן, נכון, לא רוצה לדעת, לא אופציה (חבל…).

'חופשת הלידה' היא אכן לא חופשה כלל..

מאת : אוסי הורביץ

19 ביולי 20135 תגובות

מתוך קוראות לשינוי

אני מברכת את הצעתך שהיא אכן מאפשרת לנשים לחוש נוח יותר ביציאה לתקופת הלידה ולא ברגשי אשם כלפי מקום העבודה. (ורגשי אשם כלפי הנולד שעוזבים אותו כשהוא עדיין בחיתוליו). הצעתך מאפשרת לחברה לראות את התקופה הזו בדיוק כמו שהיא עבודה לא פשוטה ובעיקר התאוששות נפשית ופיזית עבור הנשים.

שימוש נכון ומדויק בשפה, יעשה הבדל גדול עבור הנשים שיוצאות ללדת את ילדיהן ונתקלות במערכת העבודה או במערכות הממשלתיות, הבדל בתחושות, ברגשות ובהתנהגות החברה בכלל אל זמן ההורות הרגיש הזה.

אחרי הכל זמן ההורות הראשונית הזה אינו נעשה בבתי קפה לרוב אלא בעבודה קשה בבית.