מוות אחרי מוות

מאת : שמס

22 בדצמבר 2015 | 3 תגובות

מתוך התמודדות עם אובדן, לכל אמא

 

כשפרסמתי את סיפור הלידה שלי כתבתי בכותרת "לידה שקטה", אך שינינו את הכותרת לאחרת כי לא היה מוות בלידה.

היום אני כותבת " מוות חיים מוות ". אולי זו הכותרת שהכי מתאימה לסיפור שלי.

'השמש זרחה שוב', כתבתי. 'עם כל הקושי אנחנו רואים את האור וממשיכים בכל הכוח עם התינוק היפה המקסים שלנו'.

לילה עבר שקט, אכל, ישב איתי, שרתי לו, שיחקתי אתו, שמתי אותו במיטה, הסתכל עליי במבט עמוק ושלחתי לו נשיקה מרחוק. לו ידעתי, לא הייתי עוזבת אותו אבל מי אני שאעמוד בפני האל שקובע את העובדות, את האמיתות, את הכול.

בוקר. הילדה הקטנה מתעוררת, משחקת בטלפון, צוחקת. תינוק בוכה, רעב. ניגשתי לחדר ולא הסתכלתי על הילד הרעב, הסתכלתי על השני שוכב במיטה, פניו כלפי המיטה. שינה מוזרה שלא ראיתי כל 4 וחצי החודשים. אמרתי לו: "מה עשית לעצמך, תגיד? שמתי יד על הגב, אין נשימה. כלום. הפכתי אותו על הגב וראיתי את מה שאמא לא מאחלת לעצמה לראות. ראיתי את תינוקי ללא נשמה. קר. ללא רוח חיים. צעקתי, גערתי "קום, הילד שלך מת." הילדה הגדולה התעוררה בבהלה, התחילה לבכות. לא ראיתי אף אחד חוץ ממנו. התחלנו החייאה וכל מה שיצא לי מהפה זה 'ברוך השם, ברוך השם'. הגיע הצוות המקצועי. התחילו החייאה. לא הייתה תגובה. התחננתי "בבקשה תעירו אותו". אמרו 'המצב כרגע קשה'. בעלי הלך איתם באמבולנס. אני הזעקתי את אמי שתשב עם הבנות והתאום. הכנתי את עצמי  ללכת לבית חולים. הבית מלא שכנים, עוזרים אנשים שאיני מכירה. אנשים בוכים ואני לא יודעת איפה אני.

טלפון. בעלי, שקט, תגיד, בכי, הוא נפטר, נפטר זהו . מפתחות אוטו פקקים צעקות באוטו חנק עצבים שגעון, הגעתי למיון 'תכניסו אותי, בני מת'. שוטר מלווה אותי. אמרתי לו 'תוביל אותי אליו. אני רוצה לראותו. זה בני היקר לי'. עובדת סוציאלית בחדר. בני בידיים של אביו. לקחתי אותו, ישבתי בכי.

אני לא מאמינה. הוא נראה ורוד, יפה מאוד עם חיוך שלא היה לו אף פעם. מדברים אליי, איני שומעת. אני רק רוצה אותו .

רחצו אותו ולקחתי אותו בידיים לאורך כל הדרך לבית הקברות. מסתכלת עליו, חיי מת בידיים שלי. לא משחררת .

הגענו לבית קברות אמרתי לו 'יש לך חמש דקות, תקום, אני אוהבת אותך מאוד. אתה אור חיי'. לא ענה ולא פתח את עיניו הגדולות. מסרתי אותו לבעלי. מסתכלת מהצד, בוכה .

הוא לא יחזור מעולם, אהובי, אור עיניי, אהבה מעולם אחר. חוזרת הביתה למיטה שלו, רק רוצה להריח כל מה שנותר ממנו.

לנשמה הטהורה שלום ולהתראות בעולם הבא .

השמש זורחת כל יום וגם אתה .

 

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

3 תגובות ל- “מוות אחרי מוות”

  1. עדי הגיב:

    אין לי אלא לשלוח חיבוקים מחזקים.
    לעולם לא אבין איך ממשיכים אחרי כזאת אבידה . מאחלת לך שתמצאי את הכוחות להמשיך הלאה .

  2. שגית הגיב:

    אני לא זכיתי אפילו לראות אותם (את שניהם ) כי לא היה מה לראות. תאומים. שבוע 20. זיהום . צירים. לידה שקטה. אחד יצא ללא רוח חיים , השני יצא עם דופק אבל מה אפשר לעשות עם עובר בשבוע 20? ראשית גן אם היו מנשמיים אותו מי היה מבטיח לי שהוא יחיה? ואם כן אלוהים שישמור מה יכול היה לקרות לו. לא יכולתי להתמודד עם זה ביקשתי שלא ינשימו. לא יודעת איך אמרתי את זה ומה הניע אותי באותו הרגע.
    אין מילים שינחמו לא אותך ולא אותי.אני מודה לאל שנולד לי יהב שלי כשנה אחר כך. הוא המתנה שלי. מקווה שתתנחמי אי פעם ותגדלי את ילדייך בנחת. שלא תדעו עוד צער.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

להיות עוד קצת עם הרגע

מאת : לימור לוי אוסמי

17 באפריל 20140 תגובות

מתוך לכל אמא

היום הייתי עם נוגה בחי בר. נכנסנו לממד זמן אחר. הכל היה שקט, היינו לבד רק היא ואני. שתינו והטבע. ראינו את הנשרים חגים מעלינו, את יערות הכרמל מסביבנו והתקדמנו אט אט בקצב של ילדה בת שנה ושמונה חודשים.

לנצור את זה. לתעד. מבינה קצת יותר את הצלמים, שמבקשים להיות עוד קצת עם הרגע, עם חוויה פנימית שהם מרגישים ורוצים לשמר, להעמיק, לתעד, לחוות אותה בממד נוסף.

למה טורי דעה מבקרים אותנו, האמהות העובדות ?

מאת : שני אביטל יעקב

6 בנובמבר 201119 תגובות

מתוך אחרי לידה, אמהות וקריירה, חוזרות לעבודה, לכל אמא, מתמודדות עם הסביבה, מתמודדות עם נורמות וציפיות

לאחרונה אני קוראת לא מעט מאמרים וטורי דעה המבקרים אותנו, האמהות העובדות. והחלטתי לשתף את הדעה שלי בעניין.

את אופיר שלי הכנסתי למשפחתון בצער רב בגיל 4 חודשים. לא כי רציתי, אלא כי לא הייתה לי ברירה. משיקולים כלכליים הייתי חייבת לחזור לעבוד ולעזור בכלכלת המשפחה.

לצערי, אנחנו לא חיות היום במדינה סוציאליסטית מתוקנת כמו אוסטריה שבה לאמהות יש את הפריווילגיה להיות עם הילד עד גיל 3, ואחר כך לחזור לעבודה (ו3 שנים לקבל משכורת מהמדינה). אז אני משתתפת בהפגנות ודורשת "צדק חברתי" אבל יודעת שכרגע המציאות שלי היא כזאת ואיתה אני חייבת לנצח. אז קודם כל, לכל המבקרות, אני אודה לכן אם לא תדרכו על יבלות רגשות האשם שלנו :).

לחיות לפי הנורמה

מאת : לימור לוי אוסמי

25 בפברואר 201417 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, מקצועניות מדברות, מתמודדות עם נורמות וציפיות, רגשות אשם אחרי לידה

יש היום נורמה חברתית לגבי איך אישה אמורה להרגיש אחרי לידה. הנורמה הזאת לא נקבעה על ידי מחקרים, אלא על ידי הלך רוח חברתי מסוים, אבל היא עדיין קיימת, נושמת, בועטת ויש לה לגמרי חיים משל עצמה. לנורמה הזאת, שלא ברור לי למה ואיך היא נוצרה, יש השפעה עמוקה על חיינו, בטח השפעה שקולה להתערבות רפואית שלא לצורך בלידה.