מוות אחרי מוות

מאת : שמס

22 בדצמבר 2015 | 3 תגובות

מתוך התמודדות עם אובדן, לכל אמא

 

כשפרסמתי את סיפור הלידה שלי כתבתי בכותרת "לידה שקטה", אך שינינו את הכותרת לאחרת כי לא היה מוות בלידה.

היום אני כותבת " מוות חיים מוות ". אולי זו הכותרת שהכי מתאימה לסיפור שלי.

'השמש זרחה שוב', כתבתי. 'עם כל הקושי אנחנו רואים את האור וממשיכים בכל הכוח עם התינוק היפה המקסים שלנו'.

לילה עבר שקט, אכל, ישב איתי, שרתי לו, שיחקתי אתו, שמתי אותו במיטה, הסתכל עליי במבט עמוק ושלחתי לו נשיקה מרחוק. לו ידעתי, לא הייתי עוזבת אותו אבל מי אני שאעמוד בפני האל שקובע את העובדות, את האמיתות, את הכול.

בוקר. הילדה הקטנה מתעוררת, משחקת בטלפון, צוחקת. תינוק בוכה, רעב. ניגשתי לחדר ולא הסתכלתי על הילד הרעב, הסתכלתי על השני שוכב במיטה, פניו כלפי המיטה. שינה מוזרה שלא ראיתי כל 4 וחצי החודשים. אמרתי לו: "מה עשית לעצמך, תגיד? שמתי יד על הגב, אין נשימה. כלום. הפכתי אותו על הגב וראיתי את מה שאמא לא מאחלת לעצמה לראות. ראיתי את תינוקי ללא נשמה. קר. ללא רוח חיים. צעקתי, גערתי "קום, הילד שלך מת." הילדה הגדולה התעוררה בבהלה, התחילה לבכות. לא ראיתי אף אחד חוץ ממנו. התחלנו החייאה וכל מה שיצא לי מהפה זה 'ברוך השם, ברוך השם'. הגיע הצוות המקצועי. התחילו החייאה. לא הייתה תגובה. התחננתי "בבקשה תעירו אותו". אמרו 'המצב כרגע קשה'. בעלי הלך איתם באמבולנס. אני הזעקתי את אמי שתשב עם הבנות והתאום. הכנתי את עצמי  ללכת לבית חולים. הבית מלא שכנים, עוזרים אנשים שאיני מכירה. אנשים בוכים ואני לא יודעת איפה אני.

טלפון. בעלי, שקט, תגיד, בכי, הוא נפטר, נפטר זהו . מפתחות אוטו פקקים צעקות באוטו חנק עצבים שגעון, הגעתי למיון 'תכניסו אותי, בני מת'. שוטר מלווה אותי. אמרתי לו 'תוביל אותי אליו. אני רוצה לראותו. זה בני היקר לי'. עובדת סוציאלית בחדר. בני בידיים של אביו. לקחתי אותו, ישבתי בכי.

אני לא מאמינה. הוא נראה ורוד, יפה מאוד עם חיוך שלא היה לו אף פעם. מדברים אליי, איני שומעת. אני רק רוצה אותו .

רחצו אותו ולקחתי אותו בידיים לאורך כל הדרך לבית הקברות. מסתכלת עליו, חיי מת בידיים שלי. לא משחררת .

הגענו לבית קברות אמרתי לו 'יש לך חמש דקות, תקום, אני אוהבת אותך מאוד. אתה אור חיי'. לא ענה ולא פתח את עיניו הגדולות. מסרתי אותו לבעלי. מסתכלת מהצד, בוכה .

הוא לא יחזור מעולם, אהובי, אור עיניי, אהבה מעולם אחר. חוזרת הביתה למיטה שלו, רק רוצה להריח כל מה שנותר ממנו.

לנשמה הטהורה שלום ולהתראות בעולם הבא .

השמש זורחת כל יום וגם אתה .

 

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

3 תגובות ל- “מוות אחרי מוות”

  1. עדי הגיב:

    אין לי אלא לשלוח חיבוקים מחזקים.
    לעולם לא אבין איך ממשיכים אחרי כזאת אבידה . מאחלת לך שתמצאי את הכוחות להמשיך הלאה .

  2. שגית הגיב:

    אני לא זכיתי אפילו לראות אותם (את שניהם ) כי לא היה מה לראות. תאומים. שבוע 20. זיהום . צירים. לידה שקטה. אחד יצא ללא רוח חיים , השני יצא עם דופק אבל מה אפשר לעשות עם עובר בשבוע 20? ראשית גן אם היו מנשמיים אותו מי היה מבטיח לי שהוא יחיה? ואם כן אלוהים שישמור מה יכול היה לקרות לו. לא יכולתי להתמודד עם זה ביקשתי שלא ינשימו. לא יודעת איך אמרתי את זה ומה הניע אותי באותו הרגע.
    אין מילים שינחמו לא אותך ולא אותי.אני מודה לאל שנולד לי יהב שלי כשנה אחר כך. הוא המתנה שלי. מקווה שתתנחמי אי פעם ותגדלי את ילדייך בנחת. שלא תדעו עוד צער.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הילה בת חודש

מאת : שירה דרוקר

5 ביולי 20117 תגובות

מתוך אחרי לידה, רק אהבה

מזל טוב הילה ! את כבר בת חודש.

קודם כל – את כבר הילה. כבר לא "חבובה" וגם לא "התינוקת". יש לך שם, והוא יפה והולם אותך. ואנחנו משתמשים בו… את כבר בנאדם נוסף שחי איתנו בבית. ומרגישים בנוכחות שלך עד מאוד…

מצד אחד – נראה לי שעברו מאה שנה מאז הלידה. כבר קשה לי ממש לזכור איך נראו החיים שלי בתור אישה בהריון. מה עשיתי, איך נראיתי, מה לבשתי, לאן הלכתי… חיים אחרים לגמרי…

אשמה מעבר לפינה

מאת : אמא מתגרשת

30 במאי 20152 תגובות

מתוך זוגיות, לכל אמא, רגשות אשם

בשנה האחרונה נכנס לחיינו סטטוס חדש, אנחנו המשפחה המתפרקת. כן. אנחנו. בכל פעם שצריכה לומר זאת למישהו, קרוב, רחוק, רגיש יותר או פחות, מרגישה כאילו אני נאלצת לצאת מארון כלשהו, ובכל פעם זה עוד מכה בי בתדהמה. המשפחה שלנו כבר לא. היא בדרך להיות משהו אחר, לא ידוע, אבל כבר לא. כשהפרידה נעשתה עובדה ביקשתי לעצמי כמה משאלות, ואחת מהן הייתה, לנסות לאפשר לילדים לעבור את זה בטוב, ככל הניתן, להישרט באופן הכי מעודן שניתן, אם ניתן. ואם זה רק תלוי בי.

להיות זוג עם ילדה יחידה זה לא מספיק טוב בשבילי

מאת : אחת וזהו

26 בינואר 20118 תגובות

מתוך להביא עוד ילד?, לכל אמא

"…אמא, אבא וילדה יחידה. אחת וזהו. לא. לא מבחירה"…. כך כתבתי.

לא מבחירה?

בתחושה שלי – לגמרי לא מבחירה.

אבל יש מי שיאמר (מבחוץ… מתוכי…) שבתי היא ילדה יחידה (גם) בגלל מה שאני בוחרת.

בגלל מה שאני לא בוחרת.