מחכה לך

מאת :

25 בדצמבר 2015 | 0 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

יפה שלי, זהו – הפרידה קרובה, והפגישה בינינו גם.

עצב מהול בשמחה. עצב על כך שיותר לא ארגיש אותך ברחמי, רק רק שלי.

שמחה גדולה וציפייה ענקית, לראות אותך, להריח, לחבק, לתת חום שונה מברחם. לעטוף אותך בידיי, להניק ולהזין אותך.

היה לי ברור שהלידה הזו תתחיל כשתיים שקדמו לה – צירים שמתחילים ודי מהר מתפתחים ללידה באותו הלילה. אז היה לי ברור. לך יש את הדרך שלך.

 

בינתיים כבר כמה ימים, עם צירונים קלים, ומהיום בלילה – צירים חזקים, אך לא סדירים. ואת יודעת מה? למרות שזה ממה מתיש ומעייף אותי, הכאבים האלה, שכביכול לא מתפתחים לכדי לידה בטווח הזמן המיידי, אני מעריכה מאוד את הדרך שלך, כמו שאני חווה אותה שתימשך – בזרימה, כתהליך, לא "זבנג וגמרנו". מרגישה אותך בפנים, בתנועות שונות מתנועותייך הרגילות, אולי טיפה יותר חסרת מנוחה, יותר אסרטיבית, לתחושתי, את יותר מגששת את דרכך החוצה, מחכה לפגוש בזרועותיי, ועושה זאת בקצב שמתאים לך.

עשי זאת בדרך הנכונה לך, אהובה שלי, אני פה, מחכה ומצפה, בסבלנות ובאהבה.

 

(אמא לשניים, ועוד אחת בדרך, ארבעה ימים לפני התל"מ).

 

לכתיבה נוספת של נשים בהריון

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

40 מעלות

מאת : מאיה הובני

9 ביוני 20112 תגובות

מתוך העיקר הבריאות, לכל אמא

ליה חולה , כבר כמה ימים החום לא יורד לה.

"זה פסיכוסומטי" אומר לי הקול הפנימי, "היא רוצה להגיד לי משהו". אני מרגישה שהיא רוצה את קרבתי.

מאז שנולדה, היא בקושי חלתה פעם, והנה עכשיו יותם נולד ואיתו נולדו הקנאה והזעם.

מאז שיותם נולד, היא כל כך מתרחקת ממני ומצד שני, אני חשה שהיא כל כך רוצה אותי.

אמא'לה

מאת : סשה חזנוב

10 בינואר 201227 תגובות

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?

אני עומדת באמצע מחלקת התינוקות בחנות גדולה עם בני הקט צורח על הידיים ומסתכלת על שברי חיי הקודמים מפוזרים על מדפי הלבשה תחתונה ועיצוב הבית.

הדברים האלה חדלו להתקיים אי שם במהלך החודשים האחרונים והצטמצמו למבצעי חיתולים, שוברי הנחה למגבונים לחים ואוברולים לקיץ. וחבל, מכיוון שבחיי לא היה מזיק לי לעשות סיבוב בשאר המחלקות ולנסות למזער את דמותי כקלישאה המהלכת על שתיים של "פלטו עלי ולא ישנתי חודשיים".

האשליה של אימא מאושרת, מצוחצחת ומגולחת למשעי, המצוידת בסבלנות של אחת תֶרזה שכבה מנופצת לרגליי, בעודי דורכת עליה שוב ושוב בניסיון להרגיע את העולל שונא השופינג שלי, גם אם השופינג בשבילו. עצם המחשבה שאין שום שופינג אחר באופק או ששופינג זה מה שנותר לשמירה על שפיותי היא התגלמות הפרדוקס של חיי הנוכחיים.

כן, שמחתי לגלות שלעמוד כך בפרהסיה קבל עם ועדה עם חיתול מלוכלך, ילד המאדים מבכי, מבט עייף ומיוזע, לא מטריד אותי כפי שחשבתי שיקרה. אני תמיד יכולה לזקוף את זה לזכות שעות המדיטציה הארוכות טרום ההורות, לזכות הבגרות הנפשית או שפשוט להודות שיש משהו באימהות שמפנה את כל הביקורתיות החיצונית על פיה ומצמצם אותה לכדי התפקוד האימהי נטו, לביקורת העצמית המשובללת פנימה שמשאירה את העולם החיצון להתנהלותו בלעדייך. תחושה מוזרה להרגיש חופשיה בו ברגע שבו את הכי מגויסת עד המשאב האחרון שבך…

לולא היוהרה או האשליה (שהרי הן בכל מקרה אחיות תאומות) של "לא אהיה כמו כל האימהות האלה", הייתי מצליחה לראות

לדבר איתי

מאת : שיר

12 בפברואר 2014תגובה אחת

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

מתי שאלתי אותי, הי, טוב לך? לא? אז בואי נלך למקום אחר אהובה, לאן את רוצה? איך את רוצה שיהיה?

לא שאלתי אותי. ולא היה לי טוב. הייתי חלשה ולא היה לי מקום בשבילי, בשביל כולי, בבית שלי.

הרגשתי בודדה לחלוטין בזמן שתפקדתי כשבט שלם עבור הילדה שלי, כי ילדה צריכה שבט שיגדל אותה.

מאיפה שאבתי את זה, לא יודעת, אבל לא יצא לי משהו מפואר מזה, לא משהו שראוי לילדה שלי, לא משהו שראוי לי, לזו שמדברת עם עצמה.