שביל הזהב

מאת : אביגיל

23 בדצמבר 2015 | 3 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, להביא עוד ילד?, לכל אמא, עמוד הבית, רוצות הריון

 

קוראת את הפוסט האחרון שהעלית, לימור,

וכל מילה – זה פשוט מה שעובר עליי עכשיו.

אחרי מספר שנים של התלבטויות – מאוד לא פשוטות, הבנתי שאני רוצה עוד ילד.

הבנתי גם, שחלק ממני לא רוצה.

יש בי כל מיני חלקים.

אינני משהו אחד, חד-גוני.

אני כמו כולנו, מורכבת מכמה וכמה אישיויות, מכל מיני גוונים ותכנים…

חלק ממני רוצה עוד ילד ללא סייג.

חלק ממני זקוק לחופש, לספייס, כל הזמן.

כשהילדה שלי (היום בת 4) נולדה, כבר אחרי שבועיים הרגשתי שאני לא מחזיקה מעמד לבד, וחייבת עזרה.

אני כותבת "לבד", אבל בעצם הייתה גם עזרה של בן הזוג. עזרה מאוד פעילה.

ובכל זאת, 2 זוגות ידיים לא הספיקו. היינו צריכים עזרה.

וראיתי, למעשה, כבר למן ההתחלה, שאני לא מסוגלת להיות עם התינוקת – אז – והיום עם הילדה המקסימה שהיא – לא מסוגלת להיות איתה רצוף 24 שעות ביממה.

הבנתי, שאני חייבת המון המון מרחב.

וכמה שנים נאבקתי בעצמי בגלל הצורך הזה שסירבתי לקבל, עד שפשוט חליתי. ממש חליתי.

ואז, בתהליך ההחלמה, הבנתי, שאני מתייחסת אל עצמי כמו אל פושעת.

שאני אומרת לעצמי – וגם לאחרים – שלאימהות לא באתי עם איזשהו אידיאולוגיה, אבל זה לא נכון, כי באתי עם אידיאולוגיה מאוד ברורה, שאני חייבת להיות אימא של 24 שעות ביממה, להיות כל הזמן פנויה וקשובה. לשים בצד את כל מה שאני צריכה ורוצה, ולהיות רק עבור הילדה.

ועד היום, החלק הזה, האמונה הזו, רודפת אותי.

היום, אני כבר לא מוותרת על החיים שלי, על הזמן עם עצמי, על הכיף שלי.

ואני גם רוצה עוד ילד,

אני פשוט יודעת, שכבר מההתחלה, אני לא אוכל להיות איתו 24/7. אולי זה ישתנה, אבל רוב הסיכויים שלא.

אני כן יכולה לתת לו (או לה) אימא מדהימה, קשובה, רגישה, אוהבת, מכילה, סבלנית מאוד,

והאימא הזו גם חייבת את החופש שלה. חייבת כמו אוויר לנשימה.

כשאין לי את החופש שלי, אני נחנקת רגשית ופיזית. אני נהיית פשוט חולה.

חשבתי הרבה זמן לוותר על ילד נוסף, בגלל העניין הזה שלי.

אבל אני לא מסוגלת לוותר.

רוצה את המשפחה שחלמתי עליה, יודעת שזה יעשה טוב לכולנו כאן.

אבל מאוד קשה לי עם זה שאני לא יכולה לתת את ה"אימא מהחלומות" שהייתי רוצה לתת לילדה שלי, ולילד שמתישהו יבוא.

ואני רוצה, וגם פוחדת – מה אם אחרי שהוא/היא יבואו לעולם אני לא ארגיש שאני יכולה להיות איתו/איתה יותר מכמה שעות ביום? עם הילדה שלי, כשהייתה תינוקת, הייתי המון. שעות על שעות. פה, אני לא בטוחה שיהיה לי לתת את זה. יהיו המון דברים שאני כן אוכל לתת. ואני יודעת שאני אדאג למישהי ממש טובה שתעזור לטפל.

אבל הביקורת שיש בתוכי, לא מרפה. מלחיצה. מענה.

שרק בדרך מסוימת זה בסדר להיות אימא.

אם הייתי חיה בחברה יותר חברתית (נקרא לזה ככה), אולי בשבט, או קהילה שיש בה תמיכה, לא הייתי צריכה בכלל להתמודד עם השאלות האלו, כי אחרי שהייתי יולדת, היו נותנים לי להיות עם הילוד/ה לזמן מוגבל, להנקה ומגע, וביתר הזמן – נשים אחרות היו מטפלות ודואגות – גם לנולד, וגם לי.

פה, אני אמורה להתאושש בעצמי, במקביל לדאוג לאפרוח שרק בא/ה לעולם, לדאוג גם לגדולה, וגם – איך לא – לעבודות הבית…

ואני,

רק רוצה להרגיש בסדר עם האימא שאני, כמו שאני, עם מה שיש לי לתת, ועם מה שלא יכולה לתת.

לאשר את עצמי…

איך עושה את זה? איך יוצרת את שביל הזהב שלי?

 

שיתופים נוספים בנושא:

איפה אני בתוך האמהות?

ילד נוסף?

רוצות הריון

3 תגובות ל- “שביל הזהב”

  1. אביבית הגיב:

    כן כן תיצרי לך את שביל הזהב שלך. מגיע לך .יש לי רצון עז לומר לך הכל בסדר את נפלאה ואמא טובה ולתת לך חיבוק גדול. אני מזדהה מאוד ומבינה מאוד .אני ילדתי לפני חודש וחצי את בתי השניה גלי אחרי כמעט 5 שנים מהבת הבכורה.
    וכן אמא מאושרת זוהי אמא שטוב לה.
    ומרחב וחופש זהו דבר לגיטימי מאוד ונכון ולא מעניין מה החברה מסביב חושבת.

  2. לימור הגיב:

    אלה החיים היום. אז פשוט תזרמי עם זה. תני מה שאת יכולה כשאת יכולה וקחי את החופש והזמן זה בסדר גמור.
    יש מונח כזה בפסיכולוגיה "אמא טובה דיה" זה אומר שתהיי האמא הכי טובה שאת יכולה להיות זה הכל.
    ורק את יודעת מה יעזור לך להיות אמא טובה דיה.
    חיבוקים ונשיקות

  3. מיטל הגיב:

    מבינה מאוד מה שאת כותבת עליו, אחרי הלידה של הגדולה גם הרגשתי רע שרק רוצה לברוח וחופש כל הזמן ומן כלא נוראי. גם לי לקח כמה שנים טובות להיות מוכנה שוב לסכן את החופש שלי בלידת ילדה נוספת. היום 4 שנים מאז שהפכתי לאמא, מבינה שזה הכי שפוי בעולם להיות גם אצא מכילה מבינה ונוכחת וגם אמא שלוקחת ברייקים והמון מרחב לעצמה, לא יכלתי אחרת. בטוח זה יהיה קשה ומאתגר יותר עם שתי ילדות, אך מבינה שזה הכרחי לבריאות הנפשית שלי וכדי שיהיה לי מה לתת ולא מרגישה רגשות אשם על זה. פשוט אעזר כמה שיותר, במשפחה, במטפלת בתשלום, במי שאפשר, כדי שיהיו לי את מרווחי הזמן לעצמי.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

יום הזיכרון

מאת : לימור לוי אוסמי

9 במאי 20112 תגובות

מתוך לכל אמא, מלחמה וימי אבל לאומיים

יום הזיכרון.

שקט יורד,

מין דממת מוות כזאת.

אני מרגישה שיש בי חלק שרוצה להדוף,

לעצור,

לדחוק,

לא להיות חלק.

חווית לידה גדולה מהחיים

מאת : רעות שלומי רסלר

28 באפריל 20115 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

איך? איך לידה, שכל חיי שמעתי כמה קשה היא וכואבת, הפכה להיות בשבילי לא רק חוויה חיובית וטובה אלא גם חוויה מדהימה, מעצימה ומצמיחה שאני נזכרת בה בהתרגשות ובחיוך גדול?

אני זוכרת את עצמי בתור ילדה חושבת שלא ארצה אף פעם ללדת. אמא שלי הטיבה לתאר את הלידות שלה כסיוט עלי האדמות ואני, בתגובה, הכרזתי בנחרצות שאני אאמץ ילדים ולא אלד אותם. לשמחתי עבר הרבה זמן מהילדות שלי ועד שמצאתי את בחיר ליבי ונכנסתי להריון בגיל 31, כי רק אז, כנראה, הייתי באמת מוכנה לתהליך המופלא הזה של התחברות לגוף, יצירת פלא שצומח וגודל בתוכי, לידה מרגשת ואמהות מהנה.

להיות

מאת : אמא אחת

5 במאי 201223 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא

רוצה להעלם.

להזרק במדבר ולשמוע רק רוח. לראות את הכוכבים בלילה, להיטמע בהם.

בלי הבכי שמוציא אותי מדעתי. בלי להרים ולערסל ולהרדים ולהניק. בלי לנקות את האוכל שנזרק על הרצפה. בלי לדאוג כמה שהוא רזה. בלי הבלגן בבית שמתחדש כל יום מחדש. בלי לקום בלילות. בלי להיות עייפה.

רוצה להעלם.

להיות גרגר אחד במדבר הגדול, חלק ממשהו, שייכת.

ללא הבדידות שמלווה אותי מאז הפכתי לאמא, החיפוש אחר עיניים פנויות בג'ימבורי או בגינה, אולי יהיה עם מי לדבר, גם אם זו שיחת חולין על בני כמה הילדים. רוצה לחיות בלי העיניים השיפוטיות, המבקרות, המעירות, פשוט חייבות להעיר שצריך להלביש יותר או פחות ואיפה הכובע, ומה, הוא עוד לא יודע למחוא כפיים, כמה להניק ואולי הוא רעב.