שביל הזהב

מאת : אביגיל

23 בדצמבר 2015 | 3 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, להביא עוד ילד?, לכל אמא, עמוד הבית, רוצות הריון

 

קוראת את הפוסט האחרון שהעלית, לימור,

וכל מילה – זה פשוט מה שעובר עליי עכשיו.

אחרי מספר שנים של התלבטויות – מאוד לא פשוטות, הבנתי שאני רוצה עוד ילד.

הבנתי גם, שחלק ממני לא רוצה.

יש בי כל מיני חלקים.

אינני משהו אחד, חד-גוני.

אני כמו כולנו, מורכבת מכמה וכמה אישיויות, מכל מיני גוונים ותכנים…

חלק ממני רוצה עוד ילד ללא סייג.

חלק ממני זקוק לחופש, לספייס, כל הזמן.

כשהילדה שלי (היום בת 4) נולדה, כבר אחרי שבועיים הרגשתי שאני לא מחזיקה מעמד לבד, וחייבת עזרה.

אני כותבת "לבד", אבל בעצם הייתה גם עזרה של בן הזוג. עזרה מאוד פעילה.

ובכל זאת, 2 זוגות ידיים לא הספיקו. היינו צריכים עזרה.

וראיתי, למעשה, כבר למן ההתחלה, שאני לא מסוגלת להיות עם התינוקת – אז – והיום עם הילדה המקסימה שהיא – לא מסוגלת להיות איתה רצוף 24 שעות ביממה.

הבנתי, שאני חייבת המון המון מרחב.

וכמה שנים נאבקתי בעצמי בגלל הצורך הזה שסירבתי לקבל, עד שפשוט חליתי. ממש חליתי.

ואז, בתהליך ההחלמה, הבנתי, שאני מתייחסת אל עצמי כמו אל פושעת.

שאני אומרת לעצמי – וגם לאחרים – שלאימהות לא באתי עם איזשהו אידיאולוגיה, אבל זה לא נכון, כי באתי עם אידיאולוגיה מאוד ברורה, שאני חייבת להיות אימא של 24 שעות ביממה, להיות כל הזמן פנויה וקשובה. לשים בצד את כל מה שאני צריכה ורוצה, ולהיות רק עבור הילדה.

ועד היום, החלק הזה, האמונה הזו, רודפת אותי.

היום, אני כבר לא מוותרת על החיים שלי, על הזמן עם עצמי, על הכיף שלי.

ואני גם רוצה עוד ילד,

אני פשוט יודעת, שכבר מההתחלה, אני לא אוכל להיות איתו 24/7. אולי זה ישתנה, אבל רוב הסיכויים שלא.

אני כן יכולה לתת לו (או לה) אימא מדהימה, קשובה, רגישה, אוהבת, מכילה, סבלנית מאוד,

והאימא הזו גם חייבת את החופש שלה. חייבת כמו אוויר לנשימה.

כשאין לי את החופש שלי, אני נחנקת רגשית ופיזית. אני נהיית פשוט חולה.

חשבתי הרבה זמן לוותר על ילד נוסף, בגלל העניין הזה שלי.

אבל אני לא מסוגלת לוותר.

רוצה את המשפחה שחלמתי עליה, יודעת שזה יעשה טוב לכולנו כאן.

אבל מאוד קשה לי עם זה שאני לא יכולה לתת את ה"אימא מהחלומות" שהייתי רוצה לתת לילדה שלי, ולילד שמתישהו יבוא.

ואני רוצה, וגם פוחדת – מה אם אחרי שהוא/היא יבואו לעולם אני לא ארגיש שאני יכולה להיות איתו/איתה יותר מכמה שעות ביום? עם הילדה שלי, כשהייתה תינוקת, הייתי המון. שעות על שעות. פה, אני לא בטוחה שיהיה לי לתת את זה. יהיו המון דברים שאני כן אוכל לתת. ואני יודעת שאני אדאג למישהי ממש טובה שתעזור לטפל.

אבל הביקורת שיש בתוכי, לא מרפה. מלחיצה. מענה.

שרק בדרך מסוימת זה בסדר להיות אימא.

אם הייתי חיה בחברה יותר חברתית (נקרא לזה ככה), אולי בשבט, או קהילה שיש בה תמיכה, לא הייתי צריכה בכלל להתמודד עם השאלות האלו, כי אחרי שהייתי יולדת, היו נותנים לי להיות עם הילוד/ה לזמן מוגבל, להנקה ומגע, וביתר הזמן – נשים אחרות היו מטפלות ודואגות – גם לנולד, וגם לי.

פה, אני אמורה להתאושש בעצמי, במקביל לדאוג לאפרוח שרק בא/ה לעולם, לדאוג גם לגדולה, וגם – איך לא – לעבודות הבית…

ואני,

רק רוצה להרגיש בסדר עם האימא שאני, כמו שאני, עם מה שיש לי לתת, ועם מה שלא יכולה לתת.

לאשר את עצמי…

איך עושה את זה? איך יוצרת את שביל הזהב שלי?

 

שיתופים נוספים בנושא:

איפה אני בתוך האמהות?

ילד נוסף?

רוצות הריון

3 תגובות ל- “שביל הזהב”

  1. אביבית הגיב:

    כן כן תיצרי לך את שביל הזהב שלך. מגיע לך .יש לי רצון עז לומר לך הכל בסדר את נפלאה ואמא טובה ולתת לך חיבוק גדול. אני מזדהה מאוד ומבינה מאוד .אני ילדתי לפני חודש וחצי את בתי השניה גלי אחרי כמעט 5 שנים מהבת הבכורה.
    וכן אמא מאושרת זוהי אמא שטוב לה.
    ומרחב וחופש זהו דבר לגיטימי מאוד ונכון ולא מעניין מה החברה מסביב חושבת.

  2. לימור הגיב:

    אלה החיים היום. אז פשוט תזרמי עם זה. תני מה שאת יכולה כשאת יכולה וקחי את החופש והזמן זה בסדר גמור.
    יש מונח כזה בפסיכולוגיה "אמא טובה דיה" זה אומר שתהיי האמא הכי טובה שאת יכולה להיות זה הכל.
    ורק את יודעת מה יעזור לך להיות אמא טובה דיה.
    חיבוקים ונשיקות

  3. מיטל הגיב:

    מבינה מאוד מה שאת כותבת עליו, אחרי הלידה של הגדולה גם הרגשתי רע שרק רוצה לברוח וחופש כל הזמן ומן כלא נוראי. גם לי לקח כמה שנים טובות להיות מוכנה שוב לסכן את החופש שלי בלידת ילדה נוספת. היום 4 שנים מאז שהפכתי לאמא, מבינה שזה הכי שפוי בעולם להיות גם אצא מכילה מבינה ונוכחת וגם אמא שלוקחת ברייקים והמון מרחב לעצמה, לא יכלתי אחרת. בטוח זה יהיה קשה ומאתגר יותר עם שתי ילדות, אך מבינה שזה הכרחי לבריאות הנפשית שלי וכדי שיהיה לי מה לתת ולא מרגישה רגשות אשם על זה. פשוט אעזר כמה שיותר, במשפחה, במטפלת בתשלום, במי שאפשר, כדי שיהיו לי את מרווחי הזמן לעצמי.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

לידה אחרת, לידה "מחוברת"

מאת : מיטל טולדנו

6 בפברואר 20130 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

כבר לפני מס' שנים, היה לי ברור שאת הלידה הבאה אני רוצה לחוות אחרת מהלידות הקודמות.

בזמן ההריון הראשון שלי (לפני 17 שנה) – מאד פחדתי מהלידה. לא פחדתי מזה שיהיה לי ילד, לא היו לי חששות שיהיו תקלות בלידה, או שהילד יצא לא בריא. הפחד הגדול שלי היה מהכאב! הכאב היה נראה לי כאב בלתי נסבל, ולא היה לי ברור איך אני הולכת להתמודד איתו.

בלידה הראשונה קבלתי חומר מטשטש – שכנראה פעל את פעולתו, כי הזיכרונות מהלידה גם נהיו מטושטשים. אני זוכרת את עצמי אומרת מספר ימים אחרי הלידה ש"אני זוכרת שהיה נורא – אבל אני לא כל כך זוכרת למה…"

תערוכת אמנות זוהרת לכבוד עבודת האימהות (הפחות זוהרת)

מאת : לימור לוי אוסמי

28 בפברואר 20110 תגובות

מתוך יצירה נשית

הזמנה לאירוע פתיחת אירועי חודש האישה הבינלאומי בתל אביב
סמלי יוקרה לסטטוס האימהות/הורות-
תערוכת אמנות זוהרת לכבוד עבודת האימהות (הפחות זוהרת)

תערוכת יחיד לאמנית הרב-תחומית, שירה ריכטר

ביום שבו נולדת

מאת : שירלי יהלום

15 בדצמבר 2012תגובה אחת

מתוך לכל אמא, תחושות כלפי הילדים

עם השנים נפערה תהום בינינו. תהום שלא ראיתי או לא רציתי לראות עד בעצם אותו יום משפחה בביה"ס. שבו כל הילדים רצו להורים לחיבוק, ואתה- לא הסכמת. הייתי האמא היחידה שעמדה מיותמת ללא חיבוק מהילד שהיא כל כך אוהבת ולא מבינה למה.

גדלת להיות ילד מקסים חכם ורגיש, שיודע לעמוד על שלך, ולהתעקש על דרכך. וזו כנראה היתה המתנה הגדולה שלך אליי. מתנה שהבנתי רק מהמסע שעברתי. לא איפשרת לי להפוך אותך למי שאני רציתי. למי שאני כיוונתי אותך.