קוראת את הפוסט האחרון שהעלית, לימור, וכל מילה – זה פשוט מה שעובר עליי עכשיו.

אחרי מספר שנים של התלבטויות – מאוד לא פשוטות, הבנתי שאני רוצה עוד ילד.

הבנתי גם, שחלק ממני לא רוצה.

יש בי כל מיני חלקים.

אינני משהו אחד, חד-גוני.

אני כמו כולנו, מורכבת מכמה וכמה אישיויות, מכל מיני גוונים ותכנים…

חלק ממני רוצה עוד ילד ללא סייג.

חלק ממני זקוק לחופש, לספייס, כל הזמן.

כשהילדה שלי (היום בת 4) נולדה, כבר אחרי שבועיים הרגשתי שאני לא מחזיקה מעמד לבד, וחייבת עזרה.

אני כותבת "לבד", אבל בעצם הייתה גם עזרה של בן הזוג. עזרה מאוד פעילה.

ובכל זאת, 2 זוגות ידיים לא הספיקו. היינו צריכים עזרה.

וראיתי, למעשה, כבר למן ההתחלה, שאני לא מסוגלת להיות עם התינוקת – אז – והיום עם הילדה המקסימה שהיא – לא מסוגלת להיות איתה רצוף 24 שעות ביממה.

הבנתי, שאני חייבת המון המון מרחב.

וכמה שנים נאבקתי בעצמי בגלל הצורך הזה שסירבתי לקבל, עד שפשוט חליתי. ממש חליתי.

ואז, בתהליך ההחלמה, הבנתי, שאני מתייחסת אל עצמי כמו אל פושעת.

שאני אומרת לעצמי – וגם לאחרים – שלאימהות לא באתי עם איזשהו אידיאולוגיה, אבל זה לא נכון, כי באתי עם אידיאולוגיה מאוד ברורה, שאני חייבת להיות אימא של 24 שעות ביממה, להיות כל הזמן פנויה וקשובה. לשים בצד את כל מה שאני צריכה ורוצה, ולהיות רק עבור הילדה.

ועד היום, החלק הזה, האמונה הזו, רודפת אותי.

היום, אני כבר לא מוותרת על החיים שלי, על הזמן עם עצמי, על הכיף שלי.

ואני גם רוצה עוד ילד,

אני פשוט יודעת, שכבר מההתחלה, אני לא אוכל להיות איתו 24/7. אולי זה ישתנה, אבל רוב הסיכויים שלא.

אני כן יכולה לתת לו (או לה) אימא מדהימה, קשובה, רגישה, אוהבת, מכילה, סבלנית מאוד,

והאימא הזו גם חייבת את החופש שלה. חייבת כמו אוויר לנשימה.

כשאין לי את החופש שלי, אני נחנקת רגשית ופיזית. אני נהיית פשוט חולה.

חשבתי הרבה זמן לוותר על ילד נוסף, בגלל העניין הזה שלי.

אבל אני לא מסוגלת לוותר.

רוצה את המשפחה שחלמתי עליה, יודעת שזה יעשה טוב לכולנו כאן.

אבל מאוד קשה לי עם זה שאני לא יכולה לתת את ה"אימא מהחלומות" שהייתי רוצה לתת לילדה שלי, ולילד שמתישהו יבוא.

ואני רוצה, וגם פוחדת – מה אם אחרי שהוא/היא יבואו לעולם אני לא ארגיש שאני יכולה להיות איתו/איתה יותר מכמה שעות ביום? עם הילדה שלי, כשהייתה תינוקת, הייתי המון. שעות על שעות. פה, אני לא בטוחה שיהיה לי לתת את זה. יהיו המון דברים שאני כן אוכל לתת. ואני יודעת שאני אדאג למישהי ממש טובה שתעזור לטפל.

אבל הביקורת שיש בתוכי, לא מרפה. מלחיצה. מענה.

שרק בדרך מסוימת זה בסדר להיות אימא.

אם הייתי חיה בחברה יותר חברתית (נקרא לזה ככה), אולי בשבט, או קהילה שיש בה תמיכה, לא הייתי צריכה בכלל להתמודד עם השאלות האלו, כי אחרי שהייתי יולדת, היו נותנים לי להיות עם הילוד/ה לזמן מוגבל, להנקה ומגע, וביתר הזמן – נשים אחרות היו מטפלות ודואגות – גם לנולד, וגם לי.

פה, אני אמורה להתאושש בעצמי, במקביל לדאוג לאפרוח שרק בא/ה לעולם, לדאוג גם לגדולה, וגם – איך לא – לעבודות הבית…

ואני,

רק רוצה להרגיש בסדר עם האימא שאני, כמו שאני, עם מה שיש לי לתת, ועם מה שלא יכולה לתת.

לאשר את עצמי…

איך עושה את זה? איך יוצרת את שביל הזהב שלי?

שיתופים נוספים בנושא:

איפה אני בתוך האמהות?

ילד נוסף?

רוצות הריון