ללמוד מחדש להיוולד

מאת : מיטל גזלה רופא

23 באוקטובר 2017 | 2 תגובות

מתוך אחרי לידה, עמוד הבית, תחושות מגוונות אחרי לידה

 

אני אוחזת בתינוק הקטן הזה שמרגיש מוכר וזר כאחד.
אחרי ניתוח קיסרי חירום בהרדמה מלאה הכול נראה זר.
גם הוא, גם אני לעצמי.
פגשתי אותו לראשונה בתמונה בטלפון הנייד אחרי ההתאוששות.
יצור קטן ושברירי שהוא שלי, שאמור להרגיש שלי.
מאז שאני זוכרת את עצמי, עטף אותי פחד גדול להיות אמא.
כן, אני יודעת. יש לי את כל הסיבות המוצדקות.
הייתי ילדה שלא הייתה תמיד באמת ילדה.
'ילדה הורית' כך קוראים לזה היום.
ילדה שצריכה לקום באמצע הלילה במלחמת המפרץ כשנשמעת אזעקה ולהרגיע את כולם.
לקפוץ מן המיטה בזינוק, לארגן את החדר נטול הקירות החיצונים שהפך לאטום, אוטם בדרכו גם את הרגשות הטבעיים שילד אמור להרגיש: פחד, חוסר אונים, כעס.
במקומם פעלתי על אוטומט. עזרתי לאמא שלי לחבוש מסיכת מגן, הידקתי את הרצועות, הרכבתי את המסנן. כעת אפשר לנשום לרווחה.
בחדר האטום המשכתי להרגיע את הרוחות הסוערות ואת מפלס החרדה.
לעודד ולהשקיט את הפחד גם כשאחותי הגדולה צורחת.
אז יש לי את כל הסיבות המוצדקות לפחד להיות אמא.
כשהייתי בת שבע איבדתי את אחותי הגדולה לטובת התקפי זעם שהלכו וגברו, נפש מתפוררת, חשיבה מתפזרת, בוחן מציאות שהפך בהדרגה לא תקין, כך הבנתי בדיעבד.
מה שהבנתי אז היה בעיקר שאסור לדבר על זה. הסוד הלך וגדל בבטן שלי, העמיק ונבלע לו בין פיתולי המעי, הסתתר והפך דייר קבע.
את הכאב הגדול החליפה הפרדה בין ניצים בזמן התקף זעם אחד למשנהו.
כשקראו לעזרתי, ניחמתי והרגעתי.
גם גערתי וחינכתי.
מאז המשכתי להתבגר ולצמוח, וכשהייתי בשלהי שנות העשרים שלי איבדתי את אמא שלי, לתמיד.
היא נהרגה בתאונת דרכים.
עברתי טלטלה שהרעידה כל נים בגופי, כזו שלאחריה אף חלק לא חזר למקומו.
הרכבתי הכול מחדש בתהליך ריפוי ארוך שנמשך שנים.
לסדר מחדש את כל החלקים.
קודם הרגש ואח"כ השכל.
לתת לו מקום, לפנות לו מרחב גדול בפעם הראשונה.
להיות לפעמים גם הילדה הקטנה.
אותה ילדה קטנה שפוחדת להיות אמא וגם לא רוצה, רוצה לשחק בשקט ובשלווה.
אז לאט לאט, בנגיעות רכות ועדינות, הצלחתי לדמיין שאני מסוגלת, שאני רוצה, ואני ובן זוגי החלטנו שהנה הגיע הרגע לבנות משפחה.
אני מתבוננת בבטן התופחת לאיטה ואיתה תופחים גם החששות והפחדים.
פחד מעומס האחראיות הגדולה:
לטפל, לחנך, ללמד
להכיל, להקשיב, להיות עבורו משענת תומכת.
לדעת גם לשחרר, לאפשר לו לבחור באיזה נתיב ללכת.
ואיך אדע מה נכון?
ואם לא אמצא פיתרון?
פוחדת להיות אמא כישלון.
חשש מהול בהתרגשות וציפייה עולה בי כשאני מהרהרת בלידה הצפויה.
לידתו של תינוק ולידתה של אמא חדשה.
האם התפקיד החדש והתובעני יצמצם את זהותי או ירחיב אותה?
האם אמצא מרחב נשימה לעצמי?
מרחב שהוא רק שלי.
מה יהיה אם כל מה שארצה יהיה לברוח?
להיעלם, להתאיין.
ואז אני נזכרת שאני למודת ניסיון בבחירה לראות את מה שיש,
לא להסתתר, לא להתכחש.
לתת מקום לפחד להיות אם ללא אם.
כמו עץ בלי שורש,
נאחז באוויר,
שולח ענפיו לכל עבר.
מפחד לאבד,
מחפש בית.
והנה אני כאן, מחזיקה אותו.
שדון הפחד מצחקק לו בקול.
"את? אמא? זו ממש בדיחה!" הוא מסנן בקול גדול.
לאט לאט אני מתחילה להשיב לו.
להביט לו בלבן של העיניים ולומר לו בשקט:
להיות אמא זה הדבר שאני ראויה לו הכי בעולם.
עם כל חיוך ומלמול הברות של אורי, קצוות הרגש מתחילים להתבהר, מציירים עיגולים של בית וחום.
לחלקיקי הפחד יש בתוכי תמיד מקום.
מעניקה לעצמי רשות להתאהב, לומדת להתמסר ברכות ובעוצמה,
מכל גילוי חדש שלו נרגשת כמו ילדה.
נהנית מן הרגע, מן החוויה הפשוטה,
מגלה שלא לדעת יכול להיות נפלא.

מיטל גזלה רופא. מאמנת, תומכת ומלווה נשים בתהליכי שינוי והתפתחות אישית בדרכן להיריון, בהיריון ובאימהות.
052-3546229
Meitalit0@gmail.com

.

נושאים קשורים :

2 תגובות ל- “ללמוד מחדש להיוולד”

  1. ליטל הגיב:

    כשקראתי את הפתיח, אמרתי לעצמי " יו זה בול מה שקרה למיטל, אני אתייג אותה" ואז, זה היה נראה לי דומה מדי, אז דפדפתי עוד קצת למטה וראיתי שזה הפוסט שלך!! מלבד העובדה שהוא מקסים וכתוב בצורה נפלאה שרק גורמת לך לגמוע עוד ועוד מילים ממנו, כל שנותר לי הוא להצטער שלא ידעתי על חוויות ילדותך עוד הרבה לפני המועד בו גיליתי, מועד שזכור לשתינו, שעם כל הכאב שלך באותו יום, זכרת לדאוג גם לי, כי ידעת שברגעים אלו ממש גם אני מבינה דברים בדיעבד, בדיוק כמוך, רק מאוחר יותר. על אף שבדיעבד היו שם כל הרמזים, כנראה שלילדה מבחוץ (על אף היותה בת בית), זה היה גדול מדי בשביל להבין ואולי בגלל זה חששת לשתף אותי. היום, אני מקווה שאת מבינה שאין דבר שיפריד ביננו. ואולי בכלל הייתי עוזרת לך להרחיק, ולו במעט, את שדון הפחד ולגרום לך להתבונן בעצמך ולהבין שאין ראויה ממך להיות אמא!! אורי זכה באמא למופת!! ורק שתדעי שעל אף היותך "אם ללא אם" ועל אף שנדמה לך שאת נאחזת באוויר, רגלייך נטועות היטב בקרקע!! אוהבת עד אין סוף ותמיד פה בשבילך!!

    • מיטל הגיב:

      וואוווו ריגשת אותי מאוד מאוד!! זכיתי בחברות אמת שאין כמותה ותמיכה אינסופית!! אוהבת המונים!!!!!

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אז, למה יצאתי למסע בכלל ? לידה טבעית- מסע אישי.חלק 4

מאת : לימור לוי אוסמי

29 באוקטובר 201020 תגובות

מתוך לידה טבעית- מסע אישי, סיפורי לידה

מהמקום שאני נמצאת בו, שאני פוגשת אמהות אחרי הלידה, אני רואה שאותן אמהות ששמעו את האמירה הזאת בקורס הכנה ללידה, במשפחה או מחברות, מגיעות ללידה במחשבה של "אני יכולה. כל אישה יכולה. זה הטבע שלנו ללדת ללא אפידורל. אם נשים אחרות יכולות ללדת בלי אפידורל, אז גם אני יכולה". ואז- הלידה לא מתפתחת לפי התכנון, האכזבה והתסכול בשיאם והנה, עוד מתכון ללידה טראומטית (כאילו שחסרים מתכונים…).

שיתוף ברגשות לאחר לידת הילד השני

מאת : יעל תמיר

17 באוגוסט 20116 תגובות

מתוך אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

יש לי ילד "גדול" בן שנתיים ושלושה חודשים וילדתי לפני חודש תינוק נוסף ומתוק.
הילד הגדול מעולם לא נשלח למסגרת ובאמת שנהניתי להיות איתו והשקעתי בו את כל כולי. אני אמא טוטאלית, על כל המשתמע מכך. אוהבת ללא סוף. השארתי אותו לבד ורק עם הוריי, לשעתיים בלבד בכל חייו, למעט בלידה, שאז "נעלמתי" בעל כורחי ל 5 ימים.. מי חלם על כזה דבר ??

"סימנים של אוכל לפני בדיקת ההריון (הבטא)"- טיפולי הפריון שלי

מאת : רינה רונן

18 באוקטובר 20126 תגובות

מתוך טיפולי פוריות, רוצות הריון

לרוב מטופלות הפריון, אחד הדברים הכי קשים בטיפול הוא 12 הימים שמחכים עם בטן מלאה (תרתי משמע) לבצע את בדיקת הבטא (בדיקת הריון) ולקוות שהפעם יש הריון.

ב-12 יום האלו אין מעקבים, אין זריקות, יש קיר טיפוס, אכילת ציפורניים ומריטת שיער (של הראש).