הבעיה עם "להתנהג יפה"

מאת : לימור לוי אוסמי

30 בנובמבר 2017 | 0 תגובות

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?, מתמודדות עם נורמות וציפיות, עזרה ודאגה לעצמנו, עמוד הבית

 

"כשאשה "מתנהגת יפה" היא עוצמת את עיניה לכל מה שהוא נוקשה, מעוות או מזיק סביבה, ומנסה רק "לחיות עם זה". ניסיונותיה לקבל את המצב הלא נורמלי הזה פוצעים עוד יותר את האינסטינקטים הפראיים שלה ומונעים מהם להגיב, להתריע, לשנות, להשפיע על מה שאינו הוגן, מה שאינו צודק."

(קלאריסה פינקולה אסטס, רצות עם זאבים, עמ' 217)

 

אני חושבת שאחד הדברים שאפיינו את המעבר הרגשי שלי להורות, זה הכוח שפעל בתוכי וכיוון אותי להתנהג בצורה מאוד מסוימת, שלאו דווקא הייתה בעדי. לא ידעתי להגיד את זה בזמן אמת, כמובן, אבל במבט לאחור אני יודעת להגיד שלא ידעתי מספיק להשתמש במילים כמו 'מה טוב לי' או 'מה נעים לי', וגם הקול שבי, שרצה לקרוא תיגר על המוסכמות עוד היה בחיתוליו, כמו היה תינוק בעצמו.

אני זוכרת שני קולות מרכזיים שהיו בתוכי- האחד לא הבין מה פתאום אישה משוחררת, עצמאית וחופשיה נכנסת אל תוך מציאות של פיפי-קקי-האכלה וחוזר חלילה במשך 24 שעות ביממה. לא נשמע לי הגיוני שזה התפקיד שהחברה ייחלה לי כאישה וחשבה שזאת ההגשמה עצמית שלי, לא נשמע לי הגיוני שרועי (בעלי) חוזר לעבודה, ואני נשארת לגדל לבד. זה לא נשמע לי הגיוני שאני אמורה להסתדר עם זה וליהנות.

 

 

היה גם קול אחר כמובן, והוא חשב לגמרי אחרת. הוא חשב שאני צריכה להסתדר, שאני צריכה רק ליהנות, הוא חשב שהאמהוּת היא התפקיד שלי וגם אם קשה לי, אז אני צריכה לסבול את זה, כי זה מה שאומר להיות אמא.

אנחנו חזקות ועוצמתיות, ולכן בכוחות אדירים אנחנו מוצאות את העוצמה להתמודד גם עם תנאי מציאות לא טובים, אבל לפעמים מתוך הרצון להסתדר, אנחנו קצת שוכחות את עצמנו ואת הזכות להיות בטוב. במקום להתמרמר אנחנו מתבייתות, במקום לשאוג אנחנו מכילות, במקום לצעוק אנחנו מסתדרות. ובאמת, למי יש כוח למלחמה בתקופה שבקושי יש זמן ללכת לשירותים?

ככל שאני נפגשת ומדברת עם נשים, אני לומדת עד כמה הנטייה הכמו-מובנית וברורה שלנו 'להסתדר' לא רק מועילה ועוזרת לנו בהסתגלות, אלא גם יכולה להיות הרסנית עבורנו כנשים וכחברה. היא לוקחת את כל מה שלא הוגן, לא צודק ולא מוסרי, את כל מה שחייב להשתנות בתוך המשפחה ומחוצה לה, ומערפלת אותו במסך עשן בדמות איך שאנחנו צריכות להיות כאמהות 'טובות'.

 

 

אני לא מצפה שנעלה על הבריגדות בתקופה בה חלק מאיתנו בקושי שורדות, אבל כן הייתי שמחה אם לא נשכח את האהבה העצמית בתקופה הזאת. מה זה אומר 'אהבה עצמית' עבורי? זה אומר להבין שאני חשובה ומגיע לי להרגיש טוב, להאמין שאם משהו לא נעים או לא טוב לי אז כנראה יש סיבה, זה אומר לתת לעצמי את הזמן והמרחב ללמוד את עצמי ואת התינוק, זה אומר לאפשר לעצמי לבחור במה שהוא לאו דווקא רגיל או קונבנציונלי, זה אומר לדאוג לעצמי לתמיכה ועזרה, גם אם זה לא מקובל סביבי, זה אומר להעניק לעצמי את החופש לבנות את האמא שאני, כפי שאני.

לפני כמה ימים ראיינתי את חן סדבון הרטוב במסגרת ראיונות שאני עושה על חוויות ותחושות של נשים במעבר להורות, במטרה להוציא ספר בנושא, וזה מה שהיא סיפרה לי על מה זאת אהבה עבורה:

"מה שעולה לי עכשיו, זה שפשוט לא הייתה שם אהבה. מה זאת אהבה? זאת דרך לחיות, זה תדר, זה כל הדברים שניסיתי להדחיק בעצמי, זה החמלה והרגישות. אלו כל החלקים שסלדתי מהם ולא ראיתי בהם את הכוח, את העוצמה. הם לא היו חלק ממני וגם אהבה הייתה חלק מזה.

חיים בתדר של אהבה, זה אומר להיות עצמי ולאפשר לילד שלי להיות מי שהוא, בלי לנסות להבריא אותו ולגרום לו להפסיק לצרוח. זה לקבל את הסיטואציה, זה לסלוח לעצמי שקשה לי, זה לצרוח על בעלי כשאני רוצה, כי קשה לי, זה להיות רגישה לצרכים של עצמי ושל הילדים שלי, זאת ראייה שמאפשרת לרגש לצאת ולהתבטא. זה בסדר להיות מיואשת, זה בסדר להיות מתוסכלת, יש רגשות כאלה, 'נעים מאוד', וזה בסדר להרגיש אותם."

 

 

 

כשתדר האהבה לעצמנו יודע איך לעבוד, אנחנו יכולות לסלוח לעצמנו כשאנחנו לא מתפקדות או מרגישות כמו שהיינו רוצות, אנחנו יכולות לעשות בחירות שהן טובות ונעימות לנו גם אם הן שונות מהמקובל, אנחנו יכולות להרגיש את הרגשות שעולים בנו עם פחות הלקאה עצמית או פחד, אנחנו יכולות להבין שחלק מהכאב והקושי מגיע מהנחות חברתיות שהוטמעו בנו לגבי איך אמא אמורה להתנהג, אנחנו יכולות להבין שחלק מהכאב הוא בגלל תנאים לא מספיק טובים, אנחנו יכולות להבין שגם אם אתמול היה רע, מחר יכול להיות נפלא, ובכך להגדיל עוד יותר את האהבה שלנו לעצמנו ולסביבה.

אבל איך אפשר ללמוד לאהוב ולכבד את מי שאנחנו כשלפעמים זה מנוגד לכל מה שהכרנו? איך אפשר להגיע אל האמהוּת ואל עצמנו מתוך חמלה וקבלה של מי שאנחנו, גם כשאנחנו לא מרגישות מוצלחות? איך אפשר להתפתח מתוך הייחודיות שלנו אל תוך האמהוּת? ואיך אפשר לעשות את זה בתקופה כל כך מאתגרת? הרי אני יודעת מעצמי שאלו דברים שהתחלתי ללמוד רק כמה שנים טובות אחרי שילדתי.

 

 

 

מריסה וצלר שאלה אותי בתגובה לאחד המיילים ששלחתי: "מה היית רוצה שיהיה? איך היית רוצה שהתקופה הזו תיראה? ומה נדרש על מנת ליצור את זה?" והתשובה שיש לי להעניק היום היא: הייתי רוצה שהתקופה הזאת תהיה מלאה באהבה וחמלה כלפי עצמנו. ומה לדעתי נדרש כדי ליצור את זה?

א.  פעולות ברמה החברתית-קהילתית-תרבותית שיביאו לתמיכה בנשים אחרי לידה, יביאו ידע על מה נשים מרגישות ויעודדו כל אישה להיות אמא בדרך שלה.

ב. פעולות ברמת ההתפתחות והמודעות האישית לפיתוח ההקשבה העצמית, האינטואיציה, היכולת לבחור, להדוף קולות חיצוניים ולסלול את הנתיב האישי המתאים לכל אחת.

אם עולות בכן תשובות או מחשבות לגבי איך אפשר להגביר את האהבה כלפי עצמנו בתקופה הזאת, אז תכתבו לי על זה בתגובות, אני ממש אשמח לשמוע.

 

לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות', , נפגשת עם נשים ונשות מקצוע לחקירה משותפת של נושאים סביב המעבר הרגשי להורות, פועלת להעלאת המודעות למעבר הרגשי של נשים בתקופה שאחרי הלידה. גרה בכרכור, נשואה, אמא לשניים, אוהבת לצלם, לחשוב, להתבונן, לקחת את הזמן לעצמי. medabrot.imahut@gmail.com

 

אם את רוצה לקבל את כל התכנים למייל אחת לשלושה שבועות- תלחצי כאן

 

אולי יעניין אותך לקרוא גם את זה:

איזו עירייה מסבסדת פעילויות לאמהות ותינוקות עד 40 ₪/ לימור לוי אוסמי

חופשת לידה- בואו נפוצץ את הבועה השקרית/יעל ארבל

אהובי/שירה דרוקר

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

דיכאון אחרי לידה והמעגלים הסובבים אשה- אנשי המקצוע

מאת : תמר קלר

11 באפריל 20116 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, מקצועניות מדברות

כשהתבקשתי לחוות את דעתי בענין היה לי ברור שאין דרך אחת ויחידה שמוצלחת יותר מאחרות. היה לי ברור שגם דרך אחת לא תספיק, שיש צורך לטפל במספר דרכים בשלבים השונים של החוויה וזוהי נקודת הראות מתוך המקום האישי שלי ושל נשים אחרות שחוו ושאיתן נפגשתי.

דיכאון אחרי לידה: כשהשמחה הופכת לעצב ??

מאת : לימור לוי אוסמי

4 בנובמבר 201220 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, מקצועניות מדברות, קוראות לשינוי

באסה, עוד יום עיון שמתייג את הדיכאון שאחרי לידה כמחלה, עוד יום עיון שההנחה המובלעת שלו היא שהתקופה של אחרי הלידה אמורה להתאפיין ב'שמחה' ועל כן העצב שמופיע בתקופה הזאת הוא פתולוגיה שצריך לפעול לתיקונו ומיגורו. האם זהו המשך לתפיסה חברתית הגורסת שאין מקום לעצב אחרי הלידה ?

סיפור הלידה של רואי- לידה מחודשת

מאת : עוזית קלאורה-נעים

18 בנובמבר 20118 תגובות

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

13:00 אני מותשת. איתי בחופש כבר 5 ימים ואני מטפסת על הקירות. אבל היום, זה כבר באמת היה קשה. הילד משתעמם בבית לחלוטין, אני דאבה, בקושי זזה מהסלון לשירותים וצריכה למצוא לו תעסוקות בחום הזה של אוגוסט. אתמול עשינו בריכה אצל סבתא. היום נשארנו בבית וזה פשוט קשה, קשה קשה…

איתי עלה לשנת צהריים ואני ניצלתי את הזמן ותקתקתי את הבית- כלים, כביסות, אפילו שטיפה קלה. התיישבתי על המחשב והספקתי להתווכח עם שמוליק. יש לנו מחר, כמו בכל יום שלישי, פגישה עם איתי בבאר שבע ומאוד חשוב לי שהוא יגיע (לפחות פעם אחת) אבל באורח קבע, היציאות של שאר החברים לעבודה לבדיקות וסידורים כאלו ואחרים, חשובות יותר משלנו. אני טעונה ועצבנית אחרי היום המתיש הזה ואומרת לעצמי ש"אחרי היום, אני בטוח יולדת". השיחה איתו מסתיימת במשפטים הבאים (בפייסבוק):

"ואם הייתי יולדת עכשיו? מה הם היו עושים?"

"אוי, נו, אל תגזימי. את יולדת, אני יוצא- לא שואל אף אחד"

"טוב, אני הולכת לנוח" (13:26)