להיות ולהתנהג כמו אמא, אבל להרגיש כמו אמא בתחפושת.

כאילו לקחו ילדה-נערה-בוגרת נתנו לה ילד בידיים ואמרו לה: "קחי, מעכשיו את אמא". אז היא לקחה את התינוק, ביצעה את התפקיד הכי טוב שהיא יכולה, קיבלה עליו מחמאות, אבל בלב עוד לא הרגישה כמו אמא. היא הרגישה כמו מטפלת מסורה, כמו מישהי שמגלמת תפקיד, כמו ילדה-נערה-בוגרת ששמה על עצמה תחפושת שנקראת 'אמא' ופועלת מתוכה.

אני זוכרת את תחושת ההתחפשות מעצמי אחרי הלידה הראשונה וגם במשך שנים אחריה, אך כשאני מנסה להתקרב אליה היא חמקמקה, בלתי נראית. זאת התחושה של לעשות המון דברים 'של אמהות', להבין בראש שזה הסטטוס החדש, אבל עוד לא להרגיש את זה בלב.

אני לא חוויתי את התחושה כהעמדת פנים במובן הרע של המילה, אלא הרגשתי שזה לא כל כך אני, שאני מגלמת תפקיד חדש שעוד לא קשור לחיים שלי או לאיך שאני מכירה את עצמי בתוכם. זאת ההרגשה שמצד אחד אני עסוקה בדבר החדש יותר מכל דבר אחר שביצעתי בחיים שלי, אבל מצד שני הוא עדיין לא מרגיש חלק ממה שאני רגילה לקרוא לו 'אני'.

"הרגשתי שאני במין הצגה כזאת, שגם היום לפעמים אני מרגישה בתוכה. זאת התחושה שאני עוד קטנה, שאני לא יודעת בעצמי, שאני עוד מתלבטת, אבל אחרי הלידה זה היה נורא חזק. זה היה כאילו 'ואוו, מה, אני השתגעתי? אני נורמלית?"

(אמא לחמישה מספרת בראיון איתי על התקופה שאחרי הלידה הראשונה שלה)
 

ההתחפשות כתהליך התפתחות של הזהות החדשה

כשאני מנסה להסתכל על תחושת ההתחפשות מתוך מרחק, אני יכולה לראות איך היא יכולה להופיע במעברי חיים נוספים בהם אנחנו עוברות בין רגע לממד חיים שונה שמצריך לתפקד באינספור תחומים חדשים. התפקיד החדש ממלא את מי שאנחנו ודוחק את מי שהיינו.

לתקופת זמן מסוימת הזהות שהייתה כמו נעלמה, כי עוד אין לה מקום בתוך הדבר החדש. מצד שני, אנחנו לא מכירות את זהות חדשה ואיך אנחנו בתוכה. נוצר מצב שהדבר המתפתח שנקרא 'להיות אמא' מורכב בתחילתו מדברים שצריך לעשות ומתחושות שמתחילות לבצבץ (חלק נעימות יותר וחלקן פחות), אבל הזהות האימהית רק מתגבשת, ולוקח לה שנים להיבנות. הוואקום שנוצר בין הזהות הקודמת לבין הזהות החדשה יכול לייצר את תחושת ההתחפשות.

"אני חושבת שעלתה בי דמות אֶם שאני צריכה להיות, שאני צריכה להתחפש לדמות הזאת, לגלם דמות כי יש תינוק שתלוי בי. עם הזמן התפקיד הפך לחלק מהותי ממני, אבל יש משהו בהתחלה הזאת, שהיה לגמרי כמו להתחפש למשהו זר".

(מיטל גזלא רופא, מתוך דיון בדף הפייסבוק 'נשים מדברות אמהות)
 

לרוב הנשים לוקח זמן להתחבר או לאהוב את התינוק/ת

לרוב הנשים לוקח זמן לאהוב את התינוק או התינוקת שלהן, או שלוקח להן זמן להרגיש משהו רגשי עמוק כלפיהם. בהתחלה רובן מטפלות, מתלהבות, מתאהבות, שמחות או עצובות, אבל לקשר רגשי עמוק לוקח זמן להיבנות, כמו בכל מערכת יחסים. במצב הזה, כשהייחול לאהבה עמוקה עוד לא התגשם, נוצר מצב ביניים שמרגיש כמו התחפשות שיכול להיות לא נעים ומלחיץ.

תחושת ההתחפשות מעידה על שהייה באזור ביניים, בין זאת שהיינו לזאת שמתהווה, ושהייה באזור ביניים הוא מצב מאתגר מבחינה רגשית, כזה שיכול לעורר בנו אי נוחות, כי הוא לא ברור, הוא לא שלם, הוא לא מה שאנחנו מחכות לו. בנוסף לאי נוחות יכול להתלוות גם פחד שאולי זה לא בסדר מה שאנחנו מרגישות.

"הבת שלי בת שבעה שבועות ואני אוהבת אותה מכל הלב, אבל אני עדיין לא מאמינה שאני אמא. זאת הרגשה מאוד מוזרה וקשה לתיאור, אבל האם עוד מישהי הרגישה ככה? האם התגברתן על זה? אני יודעת שאני אוהבת אותה, אני מטפלת בה נהדר, אני משחקת איתה ומתכרבלת איתה כל הזמן, אבל עדיין קשה לי להאמין שהיא שלי ושאני אמא שלה. אני מפחדת שזה יכול לפגוע בקשר בינינו"

מתוך שאלה שעלתה בפורום באתר babycenter.com)

תחושת ההתחפשות יכולה לגרום לחוסר ביטחון בהורות, חוסר חיבור לתינוק ובלבול. לכן, כדאי לדעת שהתחפשות היא חלק טבעי ממהלך המעבר להורות. הפער הזה בין הזהות הקודמת לזהות האימהית שנבנית הוא חלק מתהליך גדילה טבעי של אמהות ומעורר איתו תחושות מגוונות.

אם את מכירה את תחושת ההתחפשות וקשה לך איתה, אם כבר עברו חודשים ואת עדיין לא מרגישה חיבור לתינוק/ת או לעצמך כאמא, אני מציעה לבדוק את האופציה למפגשי ליווי רגשי אחרי לידה, שיוכלו לעזור לך להתמודד עם כל זה בצורה רכה וחומלת. אשמח לפגוש אותך.

אשמח לשמוע אתכן בתגובות,

שלכן,

לימור

לימור לוי אוסמי, מלווה רגשית נשים בהריון ואחרי לידה. יוצרת האתר.
אפשר ליצור איתי קשר דרך הודעה למייל או לווטסאפ : medabrot.imahut@gmail.com 052-2835020