אחרי לידה,  עמוד הבית,  תחושות מגוונות אחרי לידה

לשחרר או לא לשחרר? זאת השאלה

 

הנה סופסוף, אחרי הלידה הרביעית, אני זוכה למשכב לידה יחסית ארוך. רועי לקח חופשת לידה של שבועיים, שעוד מעט מסתיימים (הלב שלי דופק כשאני חושבת על זה), ובשבועיים האלה הייתי המון במיטה.

ההתארגנות בבוקר, שפעם היה התפקיד הבלעדי שלי (אנחנו בדרך כלל מתחילות להתארגן אחרי שהוא כבר יוצא לעבודה) עברה אליו. הוא קם, מכין פירות וכריכים, מעיר את הבנות, עוזר להתלבש, לצחצח. אני במיטה, מניקה, ואז מניקה עוד, מחליפה חיתול, ואז עוד אחד. מקשיבה בתשומת לב להתנהלות של הבית בלעדיי.

רועי עושה דברים אחרת ממני. הוא מאוד משימתי ומאוד חשוב לו להגיע בזמן. לי פחות. הוא מאוד חרוץ ואנרגטי בבוקר. אני פחות. ומתוך התכונות האלה שלו, הבוקר של הבנות נראה אחרת. הילה מאוד אוהבת את המשימתיות הזאת וזורמת איתו בכיף. הדס פחות. יש עימותים ומיום ליום נוצר כאן תהליך של למידה והסתגלות שלהם אחד לדרך של השני.

 

 

אני שמה לב שאני מצליחה לשחרר. לא צועקת שום דבר מתוך החדר, גם כשיש בכי וצעקות, לא מעירה לו תוך כדי ואפילו לא אחר כך. יש בי חלק שרוצה להקשיב וללמוד ממנו את הדרך שלו, כי הוא מצליח במקומות שבהם אני מרגישה יום יום שאני לא. כי הוא פועל בשמחה ולא מאפשר לקונפליקטים וללחץ להשפיע על מצב הרוח שלו.

הם יוצאים בזמן מהבית, וככל שחולפים הימים אני רואה שמשהו בו מתרכך. שהבוקר כבר פחות משימתי ויותר כיפי (כמו שהדס אוהבת), שהוא לומד להתאים את עצמו למה שכל ילדה מבקשת ממנו, שהבנות סיגלו שיגרה חדשה וזורמות איתו טוב יותר.

 

מצד אחד, אני מרגישה חופש. ההיפך מתלות, ההיפך מנטל גדול המונח על כתפיי. אני מרגישה שיש כאן שותף אמיתי. אבא מדהים שמסוגל לנהל את המפעל הזה גם כשאני מנוטרלת (דאגה שתמיד מרחפת אצלי מאז שאני אמא – מה יקרה אם חס וחלילה לא אוכל יותר לתפקד? איך ייראו החיים בבית?) הוא עושה זאת בצורה שונה, אבל טובה!

ומצד שני, מה? לא צריכים אותי כבר בבית הזה? הכל כל כך  נפלא בלעדיי, אפילו נדמה שטוב יותר. אולי עדיף שאשאר סגורה בחדר כל החיים? אולי לכולם יהיה טוב יותר בלעדיי?

נדמה לי שכל השנים האלה, מאז שאני אמא, אני לא מגיעה לנחלה. אני לא עוצרת. אני כל הזמן מתקדמת קדימה, אם זה עם עצמי ואם זה עם הריון חדש ואימהות לילדה נוספת.

 

 

אין לי תחושה של שקט ושלווה שנובעים ממני. אין יציבות. יש המון סערות ודרמות, רגישויות, בכי. האם זאת הרוח שאני מביאה מעצמי לתוך הבית?

המחשבות האלו מביאות אותי לכדי בכי, וגורמות לי לתהות. אולי אני בוחרת להיות אמא כזאת- במשרה מלאה, נוכחת, דומיננטית, טוטאלית, כזאת שמניקה עד גיל מאוחר ומגדלת בבית עד גיל מאוחר, רק כדי להרגיש את תחושת ההזדקקות הזאת? כדי להרגיש שצריכים אותי ושאני חשובה?

אני מביטה בתינוקת החדשה שלי, בת שבועיים. היא תלויה בי לחלוטין. רק בי. במגע שלי, בחלב שלי. התלות החזקה הזאת, שהולכת ופוחתת עם השנים ככל שהן גדלות, היא זאת שנותנת משמעות לחיים שלי. היא שנותנת לי כוח להתעורר בבוקר, כל בוקר מחדש, אפילו אל הימים הקשים ביותר שמגיעים אחרי הלילות הקשים ביותר.

היא גורמת לי להישאר כאן, מחוברת. לפעמים יש לי רצון לעזוב הכל ולברוח מהחיים האלה, והתחושה הזאת של התלות, עם כל כובד משקלה, היא זאת שמשאירה אותי כאן ועכשיו.

 

 

 

 

כתיבה: שירה דרוקר, נשואה לרועי ואמא לארבע. הבלוג שלי

צילום: לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות', פועלת למציאות טובה יותר לנשים אחרי לידה דרך העלאת מודעות ושיחות אישיות בטלפון, במחשב ובכרכור.

  • הדברים ששירה כתבה עלו בשיחה בינינו והיא בחרה להעלות אותן על הכתב.

רוצה להישאר מעודכנת? את יכולה לקבל את התכנים ישירות למייל

 

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

אני אמורה/ לימור לוי אוסמי

השליטה בחיי/ אמא בעילום שם

שליטה וחוסר שליטה/ אמא בעילום שם

2 Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ