לאהבה שלי אליך לקח זמן להגיע.
אוטוטו חצי שנה עוברת. אם הייתי חוזרת לעבודה בשבוע הבא היינו נפרדים, ונפגשים לארבע שעות ערות ביום, אבל הפעם לא. הפעם בדיוק כשאתה נהיה חמוד, חמוד באמת, וכשהלב השני שצמח בי כשנולדת מתחיל סופסוף לנבוט ולהראות ניצנים, הפעם אני ואתה נשארים. נשארים בבית כדי להמשיך להשקות את הלב, שיצמחו בו עוד ועוד פרחים.
אני לא יודעת למה, אבל לאהבה שלי אליך לקח זמן להגיע. אולי זה בגלל שלא הגעת בדיוק בזמן המתוכנן. אולי זה בגלל שאחותך מילאה לי את הלב ולא הבנתי שגדל אצלי עוד אחד בשבילך. אולי זה בגלל שבכית הרבה ואני לא הבנתי אותך. אולי זה בגלל רגשות האשם על הזמן שאני לוקחת מאחותך והקנאה שראיתי בעיניים שלה. אולי.
ואתה כל כך קטן, מסתכל עלי כל הזמן, בוכה כשמישהו אחר מחזיק אותך ונרגע ישר כשהעיניים שלנו נפגשות. אתה, שמחייך אליי כל הזמן ורק מחכה ומבקש את מבטיי, או את שיריי ואת חיוכיי, איך אפשר שלא תבוא אהבה? אבל היא לא הגיעה, לא במלואה, לא בעוצמתה, לא כמו שהיא אמורה להיות, לא כמו בספרים, בסיפורים, ואני כמובן מלאת רגשות אשמה.
בחודש האחרון פתאום גדלת, פתאום יצאת לעולם, פתאום התחיל לדגדג לי בחזה, והלב שצמח הכה שורשים. ועכשיו, עכשיו אתה בתוך הלב שלי. אתה ואחותך עמוק בלב עם כל הקושי, חוסר השינה, העניינים עם ההנקה, הנסיעות, ההירדמות ומה לא. אתה ואחותך עמוק בפנים.
אני אוהבת אותך ואותך, אמא.
אולי יעניין אותך לקרוא גם:
נשים כותבות על האהבה לתינוק על גווניה
"אני אמא לתינוק, האם מה שאני מרגישה הוא נורמלי?"- הרצאה דיגיטלית