ומה קורה כשהאהבה לתינוק עוד לא הגיעה?

מאת : לימור לוי אוסמי

7 במאי 2018 | 2 תגובות

מתוך אחרי לידה, עמוד הבית, רק אהבה, תחושות מגוונות אחרי לידה

אהבה לתינוק, אמהות, אחרי לידה, משפחה

אני חושבת שבבסיס הקיום של רובנו, אלו שהופכות להיות אמהות, נמצא החיפוש אחר אהבה. חיפוש אחר אהבה עצומה וגורפת, חיפוש אחר אהבה שתגיע מייד, חיפוש אחר אהבה שתסחוף ובזכותה נוכל להתמודד עם כל קושי,  חיפוש אחר אהבה שתעניק משמעות לחיים שלפעמים ה'אין' בהם גדול על ה'יש'.

רובנו מגיעות אל ההורות הראשונה, השנייה או השלישית עם הנחה שהאהבה לתינוק מתבטאת בהנאה, שמחה, התפעמות, רצון להעניק בלי סוף. רובנו מניחות שהאהבה היא הבסיס עליו נבנים יחסים והיא חשובה, משמעותית, היא תכלית החיים.

בלי שנשים לב, אנחנו מגיעות אל ההורות עם ליקוטים אודות מהי אהבה בין אם לתינוק, כאלה שהופכים להיות חלק ממה שמגדיר אותנו-  אנחנו מלקטות שאין אהבה כמו אמא, שמשמעות החיים טמונה באהבה לילדים, שהאהבה אליהם מגיעה בטבעיות וללא מאמץ, ואין תנאי או מציאות שיערערו עליה.

אנחנו מגיעות אל ההורות עם תשוקה לחוות משהו שהמהות שלנו משתוקקת אליו, לפעמים אחרי שנים של חיפוש או ניסיון להיות אמהות, ואז לפעמים מגלות שהאהבה עוד לא הגיעה, או שהגיעה אך לא בעוצמה או בצורה שקיווינו לה.

 

לא אהבה, לא חיבור, לא שמחה ולא רגש

לפעמים זה מתחיל עם רגע הלידה, אותו רגע של הקלה, התרגשות או התאוששות מטראומה, בו האחות מניחה על גופנו תינוק, אבל אנחנו לא מרגישות אליו כלום. לא אהבה, לא חיבור, לא שמחה, לא רגש. לפעמים זה מרגיש כמו גוש בשר בדמות אדם שמונח עלינו, כמו משהו זר, לא מוכר, וכל מה שאנחנו רוצות זה שייקחו אותו והלב מתחיל להתכווץ.

לפעמים עוברים חודשים של טיפול והענקה, של לילות בלי שינה, והאהבה עוד לא נובטת. אנחנו מוצאות את עצמנו דואגות כמו שלא דאגנו לאף יצור חי בעולם, אבל לא מתעלפות, לא מתפעמות מכל ציוץ או תנועה, כמו שחשבנו שנרגיש, ובעיקר מרגישות את התשישות והלאות נוכחים.

אנחנו מחפשות את האהבה בתוך היומיום, מחכות שהאהבה העוצמתית לתינוק (או התינוקת) כבר תגיע, חושבות שאולי משהו לא תקין בנו או בהורות שלנו. אנחנו חושבות שאולי לא היינו צריכות לעשות את זה, לא היינו צריכות להיות אמהות, כי אם אנחנו לא מרגישות אהבה בעוצמה, אז מה שווה כל זה? ורק מעצם המחשבה האשמה מגיעה.

לאנשים הרחוקים לנו אנחנו מספרות שהתינוק מדהים, אך לאלו שקרובות אנחנו מתחילות להגיד שלא, עוד לא התאהבנו. ואז, כשאנחנו מתחילות לדבר על זה, מגיע הרגע. לא, לא אותו רגע בו אנחנו מתעלפות מרוב אהבה, אלא הרגע בו אנחנו פוגשות מישהי שמרגישה בדיוק כמונו. אותה אחת שתספר שגם לה לקח חודשים או שנים כדי לאהוב, ונרגיש איך הלב שלנו מתחיל להתמלא.

 

אהבה בין כל אם לכל ילד יכולה להתבטא בדרך ייחודית

ברגע שנשמע על עוד אישה שהרגישה כמונו, משהו בתוכנו יירגע, יתחיל לשקוט, והאשמה תתחיל לקבל צורה אחרת. נגלה שאהבה בין כל אם לכל ילד היא ייחודית, כמו כל אהבה בין  שני אנשים. נגלה שהאהבה יכולה להיבנות לאט או להגיע בבת אחת, ואין דרך אחת שטובה מהאחרת. נגלה שחלק ניכר מהאהבה נבנה באפן הדרגתי מתוך הטיפול של היומיום.

נגלה שהאהבה לילדים היא רגש מורכב, מתפתח, הלומדת את עצמה מתוך קשר. נגלה שעם כל ילד יכולה להיות דרך ייחודית לאהוב. נגלה שהאהבה שלנו לילדים מורכבת מעליות ומורדות, מהתרגשות ותסכול, מהתפעמות ודחייה, ויחד עם האהבה יכולה להיות גם שנאה לפעמים.

נלמד להעריך את היופי של הדרך הייחודית שלנו, את החוזק שבה, את מה שכבר קיים ונמצא, ובהדרגה להיפרד ממה שחלמנו וקיווינו שיהיה. אולי נצטרך להתאבל, לבכות, להתייעץ, להיתמך, כי לאבד חלום על אהבה זה אובדן לא קטן.

אולי נגלה דברים אחרים שיוכלו לעזור לנו לגלות את ניצוצות האהבה שקיימים ולהגדיל אותם, ואז נוכל להגדיר מחדש- מה זאת אהבה עבורנו? למה אנחנו זקוקות כדי לאהוב? מה יכול לעזור לנו להגיע לאהבה שאנחנו מייחלות לה? הרי אין דרך אחת לאהוב, אין צורה אחת נכונה לאהבה. יש רק שני אנשים, אמא וילד, או אמא וילדה, וביניהם עולם שלם של אהבה שמחכה להתגלות. האם אנחנו פתוחות לגלות אותו?

 

לימור לוי אוסמי, עוסקת בהעלאת מודעות והתפתחות אישית מתוך המעבר להורות. יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות'.

הבלוג האישי שלידף הפייסבוקאינסטגרםיוטיוב

 

אהבה לתינוק, אמהות, אחרי לידה, משפחה

צילום: לימור לוי אוסמי

 

נושאים קשורים :

2 תגובות ל- “ומה קורה כשהאהבה לתינוק עוד לא הגיעה?”

  1. מחכה הגיב:

    קראתי ובכיתי.
    עוד לא מצאתי את האחת הזו שמרגישה כמוני.
    שאחרי שנה ושלושה חודשים רק עכשיו מתחילה להרגיש משהו שהוא אולי דומה לאהבה.

    כשחלקתי קצת מהאמת קיבלתי בעיקר מבטים ביקורתיים והאשמות שקשורות בי.

    וזה לא שאני לא יודעת מהי אהבת אמא לילד,
    עם הבן הגדול שלי האהבה והחיבור היו מיידיים,
    אז חיכיתי , חיכיתי וטיפלתי והנקתי וחייכתי וחיבקתי וזה לא הגיע.
    עכשיו קצת יותר טוב, קצת יותר קרוב.
    אבל התחושה שאולי אני אמא לא טובה נוכחת וכואבת.

    • תודה שכתבת. יכולה להבין את הכאב, במיוחד כשאת מנסה לחלוק אותו ומקבלת מבטים ביקורתיים, זה באמת לא פשוט.
      את יודעת אולי מה יכול לעזור לך בתוך כל זה?

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הנקה IN תחליף OUT

מאת : לימור לוי אוסמי

29 בנובמבר 20105 תגובות

מתוך אחרי לידה, הנקה

נדיר שיש לנו הזדמנות לראות איך מול עינינו משתנים ערכים תרבותיים, נורמות תרבותיות וחוקים חברתיים והנה, זה קורה. לאט לאט הולכת ותופסת מקום ההנחה שהנקה היא עדיפה, הנקה הכי טובה ובכלל, שהנקה זה הכי הכי.

מה קורה אם גבר אחר מושך את תשומת הלב שלי? מה אז?

מאת : אמא אנונימית

28 במאי 20142 תגובות

מתוך אחרי לידה, זוגיות אחרי לידה

  אז מה שלומי? מכל מיני בחינות – החיים יפים. מאוד. צומחת, גדלה, באמת דברים טובים ומפליאים קורים. ויש מקום אחד, שלי, שבו לא יפה, לא טוב כל כך בכלל. כבת להורים גרושים, שכל חיי ראיתי רק כמה הם לא מסתדרים, כמה הם קשים אחד עם השני, כמה אפשר להרוס בית, בכל מיני דרכים, הצלקת […]

על תבונה ורגישות של הריון שני

מאת : חני סער

11 במאי 201215 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, הריון, יומן הריון, שיתופים אישיים

אז זהו. זה רשמי. אפשר לברך ולהגיד מזל טוב. אני בהריון, שני במספר.

ויחד עם כל הברכות, והאיחולים, אני מרגישה ריקנות, ממש מכריחה את עצמי להתרגש. אני לוקחת את ההריון הזה באדישות מסוימת מחד, ובפחדים וחרדות מאידך. נשמע פרדוקסלי ? גם לי, כך בדיוק אני חשה.