האם אפשר למנוע דיכאון אחרי לידה?

מאת : לימור לוי אוסמי

15 ביולי 2018 | 0 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, פחדים וחרדות אחרי לידה, קושי אחרי לידה, רגשות אשם אחרי לידה

זכרתי במעומעם שפעם הייתי טיפוס שמח, מלא ויטאליות. חלומות. שאיפות. תשוקה. זכרתי גם שפעם אהבתי להיות עם אנשים ואהבתי לבלות ועכשיו כל מה שמעניין אותי זה לישון. לא להרגיש את המועקה.
"אז ככה זה יהיה כל החיים?" שאלתי פעם את גיסתי. "ככה כל הזמן? כל יום לקום, לטפל. לקחת לגן, לבשל, להחזיר מהגן, להאכיל, לשחק, להעביר איכשהו את השעות עד ארוחת הערב ומקלחות והשכבה. לישון ולקום באמצע הלילה. פעם. פעמיים. שלוש. ולקום שוב בבוקר לאותו יום בדיוק? ככה?."

(אורנה פיטוסי, מתוך הספר "הדובה הגדולה" של נורית טל-טנא, שרוצה לצאת לאור).

כשאנחנו שומעות חברה שמבטאת קושי גדול, עצבות, כשהיא לא מרגישה אהבה כלפי התינוק, או מרגישה חרטה, כעס, חוסר אונים, תשישות או חוסר הנאה – כמעט מיד נדלקת לנו נורה אדומה. יכול להיות שהיא בדיכאון אחרי לידה? איך אפשר לעזור לה? ואכן, הנורה הזאת נפלאה ומגייסת אותנו לעטוף ולהתגייס למען נשים אחרי לידה, אבל אולי לפעמים אנחנו נזכרות ונזכרים מאוחר מדי?

אני חוששת שלפעמים בלי לשים לב, אנחנו (וגם אני) מחכות להתמוטטות, לשבירה, לבקשת עזרה ברורה ומדויקת מצד אישה אחרי לידה. לפעמים אנחנו מחכות שהיא תגיד בצורה מפורשת שהיא צריכה עזרה, אולי כי נוח לנו להמשיך בשגרה ולהניח שהיא מסתדרת. "מדוע רק כשאנחנו בקושי אמיתי, במצב של נזקקות לעזרה, רק אז אנו זוכות למענה?", כתבה אוסי הורביץ באתר נשים מדברות אמהות, "מדוע העזרה לא ניתנת באופן אוטומטי לנשים אחרי לידה, כדי שלא נגיע למצב של הקושי הבלתי נסבל הזה, שלפעמים מתבטא בדיכאון?". ובאמת, למה? זאת בהחלט שאלה שראויה להישאל.

מתוך כתבה שכתבתי לאתר mako- ההמשך כאן.

כתבות נוספות שלי אפשר למצוא בבלוג שלי

לימור לוי אוסמי, מלווה תהליכים רגשיים ומסייעת קבלת החלטות בתקופה שאחרי הלידה. יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות'. גרה בכרכור.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

טראומת (אחרי) לידה

מאת : קצת אחרת

3 בספטמבר 20126 תגובות

מתוך אחרי לידה, מחלקת יולדות, מתמודדות עם נורמות וציפיות

עכשיו, כמעט שבעה חודשים אחרי, חשבתי שאולי הגיע הזמן לכתוב את זה. לעבור על זה שוב עם עצמי, ולשתף.

אולי זה יישמע רגיש "מידי" או לא קונבנציונלי, אבל זה הסיפור שלי ורק אותו אני יכולה לספר.

הלידה בסך הכל היתה לידה ראשונה די "רגילה", לא נעימה, אבל בלי אירועים יותר מידי יוצאים דופן- מים מיקוניאלים, פיטוצין לזירוז, אנטיביוטיקה, 18 שעות צירים, אפידורל, לידה ווגינלית.

הטראומה שלי מתחילה דווקא מרגע צאת ילדתי הנפלאה והבריאה לעולם (טפו טפו). כן, גם לפני זה היו קשיים עם הצוות, התמקחות על עוצמת וכמות הפיטוצין בלילה, שתי מיילדות- השוטר הטוב והשוטר הרע, מרדים אנטיפת ומרושע, אבל כל זה זניח יחסית.

אחרי הלידה כל מה שרציתי זה רגע עם התינוקת שלי. הבטיחו לי שעה, הורידו לחצי שעה ובסוף קיבלתי 40 דקות של מגע והנקה, שהרגישו כמו חצי דקה בערך. לאחר מכן נלקחה הילדה ל"השגחה" ואני נותרתי שכובה עירומה על מיטה בחדר ריק, בלי יכולת תנועה, ובאו לתפור אותי רק כשעה וחצי אחרי זה. המקרה הזה ממצה בערך את כל המשך הסיפור שלי- משא ומתן מתמשך ביני לבין צוות בית החולים של תל השומר על רגעיי הראשונים כאם.

אני ? בכנסת ?

מאת : לימור לוי אוסמי

2 באוגוסט 201115 תגובות

מתוך קוראות לשינוי

אתמול הייתי לראשונה בכנסת. כן, כנסת ישראל.

הגעתי לשם במסגרת הכנס לחקיקה מגדרית של 'מתפקדות: הלובי לשוויון בין המינים'. חקיקה מגדרית ? מה לי ולכנס חקיקה מגדרית? שאלה טובה, אך מסתבר שיש דברים שאת חשיבותם ומשמעותם מבינים רק בדיעבד.

הלידה וההורות כטקס חניכה , כסיפור הירואי

מאת : דנית צור אלמוג

12 באפריל 20113 תגובות

מתוך הכנה ללידה ולאמהות, הריון

פעם, לפני הרבה שנים, בממלכת שומר, חיה מלכה, בשם איננה. איננה היתה מלכת שמיים וארץ, שמלכה על פני שבעה מקדשים והיתה אהובה מאוד על כל נתיניה. היא הובילה קרבות אינספור, ניהלה את ענייני ממלכתה ביד רמה והיתה גם משוררת רבת כשרון.

יום אחד שמעה איננה קריאה פנימית.