הוא לא רצה לינוק, פשוט לא רצה, ומשהו בלב שלי נמחץ

מאת : נופר בצר שחר

31 ביולי 2018 | 0 תגובות

מתוך אחרי לידה, הנקה, תחושות מגוונות אחרי לידה

 

הוא לא רצה לינוק, פשוט לא רצה.
היא ינקה עד שנגמר, וגם כשנגמר הייתה שמה על הציצי ראש עם המוצץ ומתמסרת.
מתמסרת לחיבוק, לערסול, נרדמת בכיף שלה בכרבול הזה.
והוא דעתן, אין לו זמן לחיבוק, לפינוק. הוא צריך לגדול ומהר. פשוט לא רצה לינוק.
להספיק לזחול, לטפס, לעמוד, לשבת.
ושוב להספיק למשחק הבא.
ומה יש שם במטבח? מישהו מבשל, מישהו פתח דלת החוצה. הכל הוא צריך לראות, לדעת, לבדוק, לבחון, להרגיש, לחוות.
אין לו זמן עכשיו לינוק, לנוח, להתנתק מהעולם. הוא טורף את העולם.
בהתחלה, כשהבנתי שחסר חלב וקניתי את התמ"ל, הרגשתי שכולם מסתכלים עליי. איזו אמא היא? לא מניקה.
אחר כך, כשכבר נלחמתי חודשיים וכלום, הרמתי ידיים.
ובעגלה ערמות של סימילאק. ידעתי שזהו, כולם כבר יודעים ובטוחים שאני האמא הכי גרועה שיש. וגם אני הרגשתי ככה.
איך לא הצלחתי לתת לו עוד?
אבל אין… הוא פשוט לא רוצה לינוק.
יש לי ילד חזק, דעתן, עקשן, שטורף את העולם. בחוויות, לא באוכל.
את זה אני יודעת ועל זה אני שמחה וגאה.
אבל עדיין כשאני רואה אמא אחרת שמניקה,
משהו בלב שלי נמחץ.

 

לא רצה לינוק, הנקה, מניקה, אמא, אמהות, תינוקות, אחרי לידה

 

אולי יעניין אותך:

לשיתופים נוספים של נשים בנושא ההנקה.

"אני אמא לתינוק, האם מה שאני מרגישה הוא נורמלי?"- הרצאה דיגיטלית

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

השואה בראי אחר, ראי האִמהות שבי

מאת : אביבית זהבי בינשטוק

7 באפריל 20132 תגובות

מתוך לכל אמא, מלחמה וימי אבל לאומיים

תוהה איך אמא יכלה לחיות אם הידיעה שרצחו את ילדיה,

תינוקות שרצו לאכול או לינוק ואין אין אוכל,

מה עושים ? כמה הזוועה בלתי נתפסת.

'אבל למה?'  או  'איך שיחת חולין משנה כיוון…'

מאת : אמא אנונימית

1 ביוני 20146 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון

אני מתחמקת. ובוחרת משהו אחר והיא אומרת 'יש מבצע אולי בכל תיקחי גם את השרשרת עם דמויות הילדים' ואז היא שואלת אם הקטנים הם הלידה הראשונה שלי. ואני אומרת שלא ואז היא שואלת מה יש לי בבית. ואני משיבה שאין ומספרת שעברתי לידה שקטה של תינוק מת.

למה בגן היא מצליחה לאסוף את עצמה ואיתי יש איבוד עשתונות מוחלט?

מאת : אמא אנונימית

15 ביוני 20143 תגובות

מתוך לכל אמא, רגשות אשם

הבכורה שלי בת 6.4 . רגישה . פרפקציוניסטית. התאכזבה שוב מעצמה שאיבדה עוד משהו (בפעם השלישית ביומיים האחרונים). אני כמובן טורחת לספור לה.. (אכזבה #1 מעצמי) .

הזעם שלה שוב פורץ. מנסה להתקרב להגיד משהו והיא מרחיקה אותי. כל המשפחה מנסה להגיע לאוטו והכל קורה מול העיניים של חמותי (שתחיה – היא והביקורת שלה). בסוף אני לוקחת אותה חצי דרך בידיים. מגיעים לאוטו וזה לא נרגע. הצרחות בלתי נסבלות ככה שאני חייבת לסתום אוזניים (אכזבה #2 מעצמי).