המצלמה ככלי התבוננות בשבילי

מאת : לימור לוי אוסמי

22 בספטמבר 2018 | 0 תגובות

מתוך אחרי לידה, התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, עמוד הבית, תחושות מגוונות אחרי לידה

רציתי לכתוב על איך המצלמה לפעמים משמשת אותי ככלי נוסף להתבוננות ולמידה עצמית, אולי זה יעזור גם לכן, אפשר להשתמש בכל מצלמה הכי פשוטה בשביל זה.

 

היום אחה"צ הרגשתי מין תחושה לא נעימה בגוף. קראתי לה 'עצב', למרות שאני לא בטוחה שהייתה זו עצבות.

לא הייתה לה סיבה נראית לעין להיות, אבל היא הייתה והרגשתי איך הגוף שלי מרגיש בחוסר שמבקש להתמלא.

בשלב מסוים זיהיתי שאני מנסה למלא את החוסר באכילה, אז בחרתי לקחת את המצלמה ולצאת לשדות. להיות עם העצב, עם החוסר, עם מה שזה לא יהיה ורק לתת לזה להיות.

המצלמה הייתה כמו שלוחה של הרגש בלי-שם שהיה לי, לחפש במרחב את מה שהיה בי ולצלם. זה הרגיש כמו להיות עם עוד מישהי בלי מילים, כמו לנשום יחד את מה שזה לא יהיה עם הסכמה לא לשנות אותו.

החושך התחיל לרדת ולא יכולתי לצלם, אז רק הלכתי ותהיתי איך המצלמה מאפשרת לי להיות בנוחות עם תחושה לא נעימה. האם זאת תחושת הביחד? האם זו הבחירה להתבונן? האם זאת ההליכה, התנועה שמאפשרת? האם זו הבחירה פשוט להיות?

המשכתי ללכת ועלו בי מחשבות על עצבות, על תחושות לא נעימות במעבר להורות. חשבתי על זה שבדרך כלל זה לא רק עצב שעולה, אלא גם אשמה ובושה, והאם המצלמה יכולה להיות לעזר כעוד כלי להיות עם מה שעולה.

לא צילמתי את עצמי, אלא הייתי עם המצלמה בקשר אחר שאפשר לי משהו, שהיה כמו שלוחה של עצמי. יכולתי להיות בהתבוננות כלפי משהו בלי להעמיק בעצמי או לתעד את עצמי, וזה עדיין עשה את העבודה, וזה די מפתיע, לא?

משתפת בחלק מהצילומים, ואם גם לכן ייצא להתבונן דרך כתיבה או צילום ותרצו שאשתף, מוזמנות לשלוח אליי.

פרח, המצלמה ככלי התבוננות פרח, עץ התבוננות עלים של עץ, שחור לבן, המצלמה עלים של עץ, ירוק שיח הסברס על רקע השמיים
לימור לוי אוסמי, מלווה רגשית בהורות, יוצרת האתר.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

שמונה לידות. הרגשתי שאני חייבת לשמוח.

מאת : דבורה ווגנר

30 ביולי 20118 תגובות

מתוך הריון

לידה ראשונה: גיל 24
אחרי שהתחתנו, הגעתי לבית החולים עם צירים כל שלוש דקות. ידעתי שאני צריכה לשמוח. ידעתי שהגוף שלי בריא ומגיב נכון. לא יכולתי לנשום. הרגשתי שדוחפים לי את הראש מתחת למים, הרגשתי שאני מנסה לעלות ולנשום אוויר, אבל משהו מחזיק לי את הראש במים ולא נותן לי. בחדר לידה קבלו את פניי במין אדישות של שגרה. הכאב שלי היה חד, אבל המסר שקבלתי והבנתי היה: מה את מתלוננת? הרי באת ללדת, זה כאב טוב.

שיתפתי פעולה, עשיתי כל מה שביקשו.

רק כשהאחות המיילדת דרשה ממני להניח את הרגליים באַרכּוֹפים, התנגדתי בתוקף, הרגשתי שככה אני לא מסוגלת לדחוף. היא 'ויתרה' לי בתנאי שאשתף פעולה, אחרת תכריח אותי לשים את הרגליים למעלה…

ההחלטות לא היו שלי. אני רק עשיתי את מה שאמרו לי לעשות.

שירה צבי'ה תח' נולדה.

לשנות תנוחה כשלא נוח

מאת : לימור לוי אוסמי

23 באפריל 20140 תגובות

מתוך לכל אמא

אני מרגישה שזאת תזכורת לעצמי לא לשכוח לשנות תנוחה כשאני מרגישה שזאת הנוכחית כבר לא מתאימה כרגע. גם לא אהיה בטוחה האם התנוחה הבאה תהיה לי נוחה יותר, כדאי פשוט לנסות תנוחה חדשה, מקום חדש, נקודת מבט חדשה. לפעמים אני מפחדת ממשהו חדש או סקפטית שהשינוי יעזור וזה מעכב אותי מחיפוש אחר התנוחה והמקום החדש, אז אני לא זזה. תקועה במקום.

אני בהריון עם שני תינוקות ואין לי עזרה

מאת : אמא אנונימית

29 במאי 20147 תגובות

מתוך אחרי לידה, אמהות בחינוך ביתי, לכל אמא, עזרה ודאגה לעצמנו

אני קצת כועסת וקצת מבינה.
אני אם לשני תינוקות -בני שנה ושנתיים ואופס, גיליתי שאני שוב בהריון! (אני בחודש שביעי). הוריי גרים רחוק ממני ומשפחתו של בעלי לא נרתמים לעזר כלל.
אני מוצאת את עצמי מצד אחד כועסת על כולם על כך שאמא שלי לא באה לעזור ומשפחתו שגרה קרוב לא תומכת. ומצד שני מבינה- זה לא בעיה שלהם המצב שאני נמצאת בו כרגע (רושמת 'אני' ולא 'אנחנו').